שימו לב, הביקורת כוללת ספוילרים ל"הנוקמים: סוף המשחק"
מאיזה כיוון שלא תסתכלו עליה, האלמנה השחורה היא ככל הנראה הדמות הטראגית ביותר ביקום הקולנועי המורחב של מארוול מאז היווסדו. מבחינה עלילתית, היא הנוקמת שמסרה את חייה במטרה להחזיר את העולם לקדמותו אחרי הבליפ. מבחינה מסחרית, היא הדמות הנשית שפספסה את מהפכת מי טו באופן מבאס במיוחד. תחילת דרכה (ב"איירון 2") אופיינה בדימוי הסקסיסטי והחלול הנושן של דמויות קומיקס נשיות, ולאורך הדרך לא נמצאה אף פעם ההזדמנות לייצר עבורה תיקון ולאפשר לה לחצוב את דרכה בסיפור משלה. היו מיני-רומנים, רגעי תהילה ספורים, אבל בסופו של יום האלמנה השחורה תמיד עמדה בצלם של אחרים. אפילו בתחום המרצ'נדייז היא הוזנחה ונשכחה, זכר לימים שבהם "צעצועים של בנות" נחשבו לבלתי אטרקטיביים. ואז, כשסוף סוף הגיע תורה לזהור אחרי עשור שלם, הגיעה הקורונה, שתשבש את פוטנציאל ההכנסות של הסרט.
סביר להניח שלו הייתה מפציעה בחיינו באיחור של מספר שנים בלבד, נטשה רומנוף (סקרלט ג'והנסון) הייתה נהנית מתור הזהב הנשי של קרול דנברס, וונדה מקסימוף, דיאנה פרינס (ביקום הקולנועי המתחרה) ואחרות וטובות שעוד יגיעו בשנים הקרובות. אלא שהיא איחרה את המועד. הניסיון לעשות עמה חסד הוא פרויקט בן מספר שנים, תוצאה של לחץ הולך וגובר על מארוול והאיש החזק בכל הקשור ליקום הקולנוע שלה - קווין פייגי. בהיעדר עתיד, חוזר הסרט שנושא את שם דמותה אל העבר, מיד אחרי מאורעות "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" אם להיות מדויקים. "הסכמי סוקוביה" שנחתמו בעקבות מאורעות הסרט, קבעו כי הנוקמים לא יפעלו עוד כישות עצמאית, אלא יחסו תחת הביקורת ובהתאם לשיקולים של האומות המאוחדות. הקרע שנוצר בעקבות ההחלטה ופיצל את חבורת הגיבורים האיקונית, הוביל לירידתה של רומנוף למחתרת.
העלילה פוגשת את רומנוף בעודה חוזרת אל החיים שקדמו לימיה כנוקמת. למדנו כבר שנלקחה כילדה למחנה אימונים סובייטי המאמן מתנקשות מיומנות, ובו פיתחה את היכולות שיהפכו אותה לדמות שלמדנו לאהוב. אלא שמעט מאוד ממעטה הסודיות של אותו פרויקט התגלה עד כה. מבלי לגלוש לספוילרים, עברה של רומנוף חוזר לרדוף אותה בדמות קונספירציה חדשה להשתלטות גלובלית. בנסיונה להתמודד עם האיום החדש, היא מתוודעת מחדש לכמה מהקשרים המורכבים שניהלה בעבר, בראשן ילנה (פלורנס פיו, "מידסומר", "נשים קטנות"), מתנקשת מיומנת לא פחות ממנה.
העובדה שמדובר בסרט פריקוול, מציבה את "האלמנה השחורה" בפני האתגר שעמו התמודדו סרטי הסולו של "מלחמת הכוכבים" בשנים האחרונות. בהיעדר אפשרות לפתח את הסיפור בסרטים עתידיים, העלילה נדרשת לבנות אקספוזיציה מקיפה מספיק כדי שתאפשר להכיר את הדמויות (שרובן המכריע לא ישוב עוד לחיינו), להציע עלילה מסקרנת שתגיע לשיא מספק, לפתור אותו בדרך המפוצצת ביותר האפשרית ולוודא שהסיום מקשר/מוביל לקו הסיפורי הבא אחריו. וכל זה בשעתיים וקצת, כי אחריהן רמת הקשב שלנו מתרסקת. וכמו במקרה של רוב הסרטים ההם, גם "האלמנה השחורה" סובלת מהגודש הזה - שמוביל בסופו של דבר לבלאגן.
בראש ובראשונה הדברים מתבטאים באיכות הסיפור (עליו אמון אריק פירסון, שדווקא עשה חיל עם תיק עבודות שכולל את "ת'ור: רגנארוק" המעולה ו"הסוכנת קרטר" האנדרייטד). "האלמנה השחורה" היא סוג של שעטנז בין דרמת ריגול חובקת עולם בסגנון סרטי "בורן", דרמה משפחתית וכמובן סיפור הבסיס של הדמות הראשית. אלא שהסרט מתקשה למצוא את עצמו בשתיים מתוכן. שכבת הריגול סובלת מקלישאות עבשות כמו דמויות שמדברות אנגלית במבטא רוסי בלתי אמין. קשה להאמין שמוצר מאולפני הקולנוע המצליחים בעולם עדיין נופל במלכודת העצלות הזו. אפשר (כמו ש"צ'רנוביל" הוכיחה) לדבר רק אנגלית, אפשר לדבר רוסית ולתרגם, אבל הפשרה בין השניים הופכת כל דמות "רוסית" למגוכחת מלכתחילה. ניכר ש"האלמנה השחורה" שואבת השראה מהסדרה המופלאה "האמריקאים". חבל שהיא מתעלמת מהאמינות והאותנטיות של סדרת המרגלים.
קחו למשל את דמותו של אלכסיי (דיוויד הרבור, "דברים מוזרים"). על פניו מדובר בגרסה הרוסית הבלתי מוכרת לקפטן אמריקה, אלא שבגלל מיעוט הזמן והאפיון הקלישאתי - השתלשלות האירועים (הטראגית כשלעצמה) של חייו לא מצליחה לבוא לידי ביטוי. מה שנותר הוא חיקוי קריקטוריסטי של הדבר האמיתי, אבל ללא השכבה הרגשית שמאפשרת להתחבר אליו. את חלק האוריג'ין של רומנוף הורס הנבל הגדול של הסרט, סוגיה שרבים מסרטי מארוול סובלים ממנה. וגם כאן, מבלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה, מדובר, שוב, בדמות אפורה וחסרת ייחוד, פילוסופיה או דרך פעולה מקורית, שפועלה מתחיל ונגמר ברצון להשתלט על העולם. סרטי קומיקס קמים ונופלים כמעט תמיד על מאזן האימה הזה בין טוב ורע, אור וחושך. כשהפער ביניהם כל כך בלתי ניתן לגישור, כמו במקרה הזה - גם רמת הרגש והעניין לא מצליחה להתעלות.
מה שנותר הוא הסאגה המשפחתית: החלק שמצליח להפוך את "האלמנה השחורה" לסרט מבדר. הסרט למעשה מעלה את השאלה מהי משפחה: האם מדובר במושג מוגבל בזמן או במספר אנשים, האם משפחה היא מי שנמצאים בליבנו או סביבנו והאם אמת או שקר משפיעים על תפיסת המשפחה לאורך זמן? התשובות לשאלות הללו מעוררות מחשבה, ובעיקר מצליחות לטעון את דמותה של רומנוף בהרבה מאוד אהדה וסימפטיה שחסרו לה לאורך השנים. הרבה מהבדידות, התלישות והצורך בשייכות שאפיינו את הדמות הזו בסרטים השונים, מתחברים כאן וצובעים אותה בצבעים חדשים. זהו גם החלק שבו ג'והנסון המופלאה-תמיד ופיו, שעושה כאן טבילת אש מרשימה (אפשר לומר "כצפוי") בעולם הגיבורים - זוהרות מעל כל יתר הקאסט. זו לא רק הנוכחות המוכרת שלהן כשחקניות מצוינות, אלא גם כימיה שמצליחה ממש לקפוץ מתוך המסך.
קייט שורטלנד ("לורה"), הבמאית השנייה בלבד בתולדות מארוול (אחרי אנה בודן ב"קפטן מארוול"), עושה כאן עבודה לא רעה בכלל בבימוי סצנות אקשן יעילות ומספקות, אף שגם הן סובלות מבחירות תסריט בלתי אמינות בעליל - כמו נפילות או מעשים שאמורים להוביל למוות אכזרי, ונגמרים בלא כלום. בסיכומו של דבר, ויסלחו כאן מעריצי הקומיקס הכבדים, עיקר האטרקציה לקהל הרחב בסרטים הללו טמונה בכמות ובאיכות סצנות פעולה קולנועיות. בוודאי אחרי החסך הגדול של היעדר הקולנוע בחיינו לאחרונה. העובדה שהאלמנה השחורה אינה ניחנת בכוחות על, מוסיפה לא מעט להנאה מהסצנות הללו. בתוך גלריית האלים והמכשפים המתגבשת בדור החדש של הגיבורים, היא ללא ספק תחסר.
האם זה הסרט ש"הגיע" לרומנוף אחרי כל התלאות וחוסר הצדק שהיו מנת חלקה לאורך השנים? התשובה לכך שלילית. בתוך גלריית הסיפורים הענפה של מארוול, הוא ימוקם עמוק באמצע - גזר דין שלעתים גרוע יותר מסרטים גרועים במיוחד, שכן אלו לפחות בולטים במגרעות שלהם. הוא נטול רגעים או סצנות זכירות, לא ברמת האקשן, הדמויות וכמעט לא ברמת ההומור (העקיצה על הפוזה של האלמנה השחורה דווקא מוצלחת למדי). עם תסריט טוב יותר, ניתן וצריך היה להוציא סרט טוב יותר מקאסט כה משובח ומדמות כל כך מצוינת. אבל האם "האלמנה השחורה" הוא סרט שיעביר שעתיים וקצת בהנאה ואסקפיזם מבורך? התשובה לכך חיובית.