עד לפני שנה, מריה בקלובה היתה אלמונית מוחלטת, אך אז הגיע תפקיד אחד ושינה הכל: השחקנית הבולגריה גילמה את בתו של העיתונאי הקזחי ב"בוראט 2", וההופעה הזו הפכה אותה לאחת הכוכבות העולות של התקופה. היא לוהקה לשלל פרויקטים הוליוודיים עתידיים, למשל הקומדיה החדשה של ג'אד אפאטו, וקיבלה שלל מועמדויות לפרסים - כולל לפרס האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה.
השבוע, בקלובה גם הגיעה לראשונה בחייה לפסטיבל קאן. היא עשתה זאת הודות ל"Woman Do Cry", סרט שצילמה במולדתה עוד לפני התהילה של "בוראט 2". הפעם, מדובר במשהו אחר לחלוטין: לא קומדיה הוליוודית, אלא דרמה בולגרית פוליטית וחברתית, העוקבת אחר נשים הנאבקות בפטריארכיה, בהדרה ובדעות קדומות. השחקנית מגלמת צעירה שאובחנה כחולה באיידס, ובעקבות זאת מוצאת עצמה נדחקת לשולי החברה.
בקלובה מצוינת כהרגלה, ובסרט יש סצינות חזקות רבות. אפשר לקוות ולהאמין שנראה אותו במהלך השנה הקרובה באחד הפסטיבלים בישראל. ביימו אותו וסלה קזקובה ומינה מילווה, והוא הוקרן בקאן במסגרת הצד המשובחת "השבועיים של הבמאים".
לאחר הקרנת הסרט, פגשתי את השחקנית על גג של ספינה העוגנת במרינה של הריביירה. היא היתה נרגשת עד מאוד ובמהלך השיחה אף פרצה בבכי. זה קרה כשלמקום הגיעו השחקניות האחרות בדרמה הזו, אותן לא ראתה מאז הצילומים ומאז הקורונה, והתגובה שלה לפגישת המחזור היתה נסערת.
ככל הידוע לי, זה ריאיון ראשון של בקלובה לתקשורת הישראלית, ואבק הכוכבים ההוליוודי לא גרם לה להרים את האף, אם כי הוא בהחלט ניכר בדיפלומטיות של התשובות שלה.
"עשיתי את הסרט הזה כדי להילחם בסטיגמות שיש נגד חולות איידס", היא אומרת. "לי עצמי יש מחלה כרונית ואני לוקחת כדור אחד ביום כל החיים, אבל אף אחד לא מתייחס אליי כמו לשטן בגלל כך. לעומת זאת, אנשים נוטים להתרחק מחולות איידס. אולי הם לא יודעים את העובדות: את יכולה להיות חולה באיידס ולנהל חיים נורמליים לגמרי, להקים משפחה ולהתקדם בקריירה, וגם להתאמן בחדר כושר וכדומה. זו לא מחלה שהורגת אותך, וכדי לחנך את הציבור לגביה, אנחנו צריכים לדבר עליה יותר".
בקלובה בת 25, וצילמה את הסרט בגיל 23. "אין הרבה שחקניות בגילה שמוכנות לקפוץ לאש כמוה", אומרות עליה הבמאיות. "מה שהופך מישהי לשחקנית גדולה באמת זו הנכונות ללכת את הקילומטר הנוסף, ולמריה יש את זה. היא שחקנית גדולה".
"האודישן היה מטורף במובן הטוב של המילה, כי הוא דרש ממני לאלתר התמודדות עם סיטואציות קיצוניות, ובמצבים האלה את מתנהגת בצורות שלא חשבת שתתנהגי", היא מספרת. "תהליך העבודה על הסרט היה דומה. היה לנו תסריט מפורט, אבל גמיש. בכל סצינה ידענו מה המטרה שאנחנו רוצות להשיג, אבל בתוך המסגרת הזו, פעלו לפי האינטואיציות שלנו. חסרה בקולנוע אותנטיות נשית, ואני חושבת שיצרנו אותה כאן".
"נשים אולי יותר פגיעות ויותר רגישות מגברים, אולי הן בוכות, צוחקות ומדברות בקול רם יותר - אבל הן חזקות יותר, לפחות כשהן ביחד. תמיד מדברים על אחווה בין גברים, אבל צריך לדבר על העוצמה של אחווה בין נשים".
בואי נדבר על שם הסרט, "Woman Do Cry".
"בכי הוא טאבו. כשאישה בוכה אומרים שהיא מגזימה, או שהיא היסטרית. בעיני בכי הוא ביטוי של הרגשות הכי עמוקים, והוא גם יכול להיות תגובה למשהו חיובי. אני בוכה בין חמש לעשר פעמים ביום".
בקלובה ניצבת במרכז הסצינות המדוברות ביותר של "בוראט 2", כולל המדוברת מכולן - זו שבה היא מעמידה פני עיתונאית ומראיינת את רודי ג'וליאני, שלא נרתע מגילה הצעיר ונראה כמי שמנסה לפתות אותה מינית. הקטע הזה מילא חלק במרכזי בחיסול הקריירה של איש הציבור הוותיק, שירד השנה מן הבמה בבושת פנים.
בקלובה אומרת שהיא אישה אופטימית, ואני שואל האם "בוראט 2" והשלכותיו הפכו אותה לאופטימית עוד יותר. "כן ולא, כי הוא הראה איזה בעיות עוד עומדות בפנינו", היא עונה. "ראית את תוצאות הבחירות האחרונות - חצי מהציבור האמריקאי הצביע לטראמפ, כך שיש לנו עוד דרך ארוכה. אני מקווה שהסרט הצליח לעזור במשהו. מבחינתי, 'בוראט 2' הוא מעין ניסוי חברתי. אנחנו מראים לקהל מהם פני הדברים, ומכאן והלאה, כל צופה צריך לבחור בעצמו איזה צד הוא רוצה לקחת, ואיזה מין אדם הוא רוצה להיות".
יש הרבה ישראלים יוצאי בולגריה ויש הרבה ישראלים שמטיילים בה, אבל אנחנו לא יודעים הרבה על הנעשה במדינה. מה המצב של הנשים בחברה הבולגרית?
"זו מדינה די פמיניסטית, אולי כחלק מהמורשת הקומוניסטית. מצד אחד, הרבה נשים עומדות בראש חברות גדולות. מצד אחר, עדיין קיימת התווית שאישה צריכה להיות עקרת בית. אני מקווה שהדור שלי ימשיך לקדם את המאבק לשיוויון כדי למגר סופית את התגיות וההדרות האלה".
את מספרת שנכנסת לחלוטין לדמות. היא גם נשארה בך?
"ביליתי עם הדמות הזו כל כך הרבה זמן, שהתפקיד נהיה חלק ממני, ואני לא יכולה למחוק אותו. בלימודי המשחק לימדו אותי כיצד להרחיק את עצמי מדמויות שאני מגלמת, אז הפחיד אותי להרגיש ככה. להפוך לחלק מהדמות שלך זה מפחיד, ולכן צריך לבחור היטב באיזה תפקידים את משקיעה את נשמתך ומי האנשים שמקיפים אותך. הפעם, בחרתי טוב".