"תנו לי להציג לכן את הנסיך שלנו", מלרלרת יעל הפסיכולוגית בפרומו לעונה הרביעית של "חתונמי", אחד המשפילים בהיסטוריה של התוכנית. "187 סנטימטר של מתיקות, משפחתיות, שאפתנות", לדבריה. "הוא מצליח, הוא מצליח עם נשים מאוד". ניחוש פרוע: הוא לא. אף אחד מאלה. הוא רווק בודד שהגיע למצוא אהבה בתוכנית הריאליטי הכי מופרכת בישראל. הפעם, כאילו הקונספט לא מטורלל מספיק, החליטה ההפקה לשלב את "חתונמי" עם "הרווק": שתי נשים, חתן אחד. סליחה, שתי נשים ונסיך. מה טוב בהן? ימים יגידו. מה שבטוח, העונה בסימן גירל פאוור. ואחרי שכל זה נאמר - חתונמי, איזה כיף שחזרת אלינו.
הפרק מתחיל בכוכבים האמיתיים של התוכנית מאז ועד היום, יעל ודני, שעדיין לא נשלל להם הרישיון. הם נכנסים כמו רוקסטארס לחדר האיפור, ומגיע להם, כי באמת, לא יאמן ששני האנשים היחידים בתוכנית הזו שלא מתחתנים עם זרים בטלוויזיה מצליחים להיות עדיין הדמויות הכי תמוהות בה. אהה, ויש גם את השלישית. העונה מצטרפת לצוות המומחים ד"ר מעיין בוימן משיטה, כולה תקווה להצליח להיכנס לנעליים הכבדות של המומחית הקודמת שאף אחד לא זוכר. לדבריה, חולשתה של שיטת השידוכים הנהוגה עד כה הייתה טמונה בהסתמכות על דיווחי המועמדים בלבד, ואילו זו החדשה מבטיחה דיוק גבוה יותר בהסתמך על דיווחים של קרובי משפחה, תובנה די מדהימה בהתחשב בזה שלאף אחד לא אכפת. אני יודעת, לא בשביל זה עשית תואר לפסיכולוגיה קלינית, אבל אלה החיים. את עושה חלטורה, חבקי אותה בשתי ידיים ולכי לנשנש מהבופה.
עוד באווירת הרצינות הצבאית, העונה נוסף לתהליך המיונים גם שלב של דינמיקה קבוצתית, שבו בודקים איך הנשים מסתדרות יחד כדי שכבר מעכשיו יהיה מביך. מעיין וקארין, שמתגלות כשתי הנשים שנלחמות על "הנסיך", מתחברות על רקע דמיון מעורפל מאוד וקשיות צבעוניות. נוצר ביניהן חיבור מיידי וחבל שלא יותר מזה, כי הסצנה היחידה שיכולה הייתה לכפר על הפרומו היא ששתיהן מדלגות לעבר השקיעה ותוקעות את ההפקה עם הרווק הנחשק, הלא הוא איתמר "מנסה ליזום ולייצר מהלכים". ואם באיתמר עסקינן, זה הנסיך שלכם? חמוד, אני לא אומרת שלא, אבל בואו, מדובר בקבוצת "צרות בהייטק" בצורת בן אדם.
ואכן, איתמר הוא הייטקיסט. לגישת ההפקה, הייטקיסט עם טוויסט, כי יש לו שותפות בבר בתל אביב ובקרוב יפתח בית קפה. שילוב קריירות כה מפתיע שתמצאו תחת הערך המילוני "דמות סטנדרטית בחתונמי" או לחילופין "אוכלוסיית דיזנגוף" (שורה זו נכתבה לפני שגיליתי שהבר שברשותו, ה"דיזי פרישדון", אכן על דיזנגוף). קארין, יש לומר, תפורה עליו בול. גם היא קרייריסטית, למודת משרות ניהוליות והיום - טייסת. שני אנשים במקצועות עם כסף ובלי נושאים לשיחה. כמו כן, שניהם מדחיקים רגשות ולא מוכנים לחשוף את חולשותיהם. הם לא ידברו על כלום בבית, יחיו על וולט וישחקו טניס. זה לא משהו שמעניין לראות על מסך אבל יהיה להם טוב, ואני בעד.
לעומתה מעיין, או כוכבת הרשת "נועה פילטר" בשביל בני דור המילניום-פינת-זד, מציעה עולם תוכן קצת יותר מסעיר, אבל מסעיר זה לא לאיתמר, ואיתמר זה לא לה. בעצם ברור כשמש את מי צריך לשדך למי, וההתלבטות המייסרת שההפקה מתעקשת לייצר מרגישה כפויה ומאולצת. גם המומחים יודעים שאני צודקת, אבל ההצגה חייבת להימשך והם ממשיכים להזיז דברים על לוח בלהט כאילו נדרשו לבנות נרטיב רצח לעולם הרובוטי בווסטוורלד.
איתמר מוזמן פנימה לשבת מול יעל, דני והבאה שיחליפו. הוא מתבשר כי עוד שמונה ימים יתחתן, ומרגיש אדרנלין בדיוק כמו שחווים לפני טעות גורלית. כצפוי, יש לומר, הם בחרו בקארין. בשלב הזה, אני מתחילה להתערער. האם יכול להיות שמעיין תלך הביתה? מה נעשה בלעדיה? כמה בניתי על הקרייזי-אייז האלה. היא מקסימה ומרגשת ובבירור מוטרפת על כל הראש, ומסתמנת בינתיים כדמות המבטיחה של העונה. לחרדתי מעיין פורצת בדמעות והעריכה מאותתת לנו שהולכים להעיף אותה קיבינימט, אבל אז, הו ההקלה, מסתבר שבכתה מרוב אושר; גם היא תזכה להצטלק תחת החופה. בנקודה הזו, כמיטב המסורת, ראוי להרים לאריזה האמנותית של חתונמי, שמשדרגת אותה לרגעים לדרגת סוגה עילית, או לכל הפחות עוזרת לנו להרגיש מעט פחות טראשיים ממה שאנחנו באמת.
אמה של מעיין מתבשרת על חתונת בתה, עדיין חיה את עידן יגאל שילון ומחכה לפאנץ'. אמנם יש מצלמות כאן וכאן אבל הפאנץ' לא מגיע, ועל הפנים שלה עולה הבעה שאין אלא לפרש כבהלה תהומית. בעצם, זוהי התגובה המתבקשת מצד הורה שפוי כשבתו אומרת, "החלטתי לזרוק את החיים שלי באוויר, לדפוק על גב היד ולראות מה יצא". מובן שקיבלנו מהסיפור המשפחתי שלה רק על קצה המזלג, אבל מה שנמצא מתחת מרתק. המפגש של מעיין עם אביה, אחרי חודשיים-שלושה שלא התראו, כבר מביא אותי לסף דמעות. אבל זה לא חוכמה, רק תגידו לי "אבא לא תקשורתי" ואני מגג'דרת.
מכאן נהיה כבר משעמם. מודדים שמלות, חליפות, חברים מעודדים ושופטים במקביל, התסריט הרגיל. מעיין רוצה חתונה מוגזמת - וזה מושלם. בשביל מוגזם אנחנו פה. אז נו, תביאו כבר. בשביל קארין, אפילו חתונה קלאסית נשמעת מוגזמת. כל הקטע של אולם מפונפן, שמלה לבנה, פרחים - זה מרגיש לה מגוחך. היא צודקת, אבל יודעים מה עוד מגוחך? כל שאר הפאקינג תוכנית הזאת. קארין, אין לך מה לחשוש, באמת שהבלונים בכניסה יהיו הדבר האחרון שיתפוס את הפוקוס. חוץ מזה, קיבלת חתונה על חשבון ההפקה, לא תעופי על עצמך? אני הייתי מבקשת שמלה ממטילי זהב.
ואז מגיע החלק החולני ביותר בריטואל, הלא הוא החלפת המתנות ומכתבי אהבה. עולם מקביל וקסום שבו בני אדם שהיו כותבים בטינדר "הי ממצב" משתפכים על נמענים אנונימיים במשך 300 מילה, והנמענים מתרגשים במקום להוציא צו הרחקה. וככל שהמכתבים ארוכים ומפורטים יותר, ככה ברור לי שהבן אדם חי באילוז'. סליחה, אתה לא יכול להרגיש שאתם כבר גוף אחד, נשמות כרוכות, נוגעים בכוכבים ושטים במים כשעוד לא החלפתם מבט. אבל כאמור, זוהי פלנטת חתונמי.
בתור מתנות נישואין, החברים החדשים שלנו מעניקים זה לזה גלשן, מצפן וגלובוס. אי שם התרוקנה חנות מתנות לגבר. היחידי שזכה בשתי מתנות זה איתמר, כיאה לנסיך, שקיבל לצד המצפן שלו גם בקבוק יין וכוסות ומשום מה התלהב דווקא מהמצפן. "גאוני, אני בהלם טוטאלי, עמדתי לקנות לה את זה", הוא אומר. תודה שלא. מצד שני, בחרת במקום זה גלובוס או גלשן, אז אני באמת לא יודעת מה להגיד. "יש פה איזושהי מראה, איזושהי דלת מסתובבת", איתמר הולך לאיבוד בין הדימויים. חברים, תרגיעו. מה הולך אתכם? להתאהב בחברי עט זו טעות שלגיטימי לעשות עד כיתה ט' גג, תשאלו את שרון גל.
בנימה אישית: עם שובה של חתונמי אלינו, גם אני שבתי אליכם. מודה, התגעגעתי. לא מבטיחה לקרוא הפעם טוקבקים, אבל אני יכולה פשוט לדמיין את הקללות הרגילות. יעל, דני, זאתי, זוגות אומללים - שיהיה לכולנו בהצלחה.