קשה להסביר את הקסם של מחזות זמר קלאסיים למי שלא מתחבר אליהם. את הקושי לעמוד בפני התום שהם מתפקעים ממנו, ששוטף את הצופה ועוקר אותו מהכאן והעכשיו, מעולם עם חוקים הגיוניים או אפילו סבירים. סוחף אל מחוזות פנטסטיים מלאים בצבעוניות טכניקולורית, שמלות ממולמלות, הדר נושן, וכמובן שירים קליטים, שנונים, עשירים, שעוטפים ביד אחת ומערסלים באחרת. מחזמרים, אפילו הטראגיים שבהם, מדלגים ומפזזים בתלמים שחרשו סיפורי אגדה, שבהם ברור לנו כי הסוף הטוב ינצח בצורה כזו או אחרת, האהבה תגבר, הרעים יובסו. Who could ask for anything more?
ובכן, לא כולם אוהבים את הרעיון של לשיר ולרקוד במקום לדבר. זה כולל את אחד מגיבורי "שמיגדון!" ("!Schmigadoon"), הסדרה החדשה שעולה היום (שישי) באפל טיוי פלוס. מליסה (ססילי סטרונג, המועמדת הטרייה לאמי על "סאטרדיי נייט לייב") וג'וש (קיגן-מייקל קי, "חברים מהקולג'"), צמד רופאים מניו יורק, נמצאים בזוגיות כבר מספר שנים. הרומנטיקה כבר לא כשהייתה, תחומי העניין שלהם לא תמיד חופפים - בלילה במיטה היא צופה בהנאה בג'ין קלי ודבי ריינולדס מפזזים ב"שיר אשיר בגשם", בעוד הוא, מתוסכל, מנסה לישון עם הכרית על אוזניו. זו לא מערכת היחסים המושלמת שפיללה לה, כפי שמעידה ערימת ספרי ההדרכה על השידה שלה ליד המיטה, שמתיימרים להבהיק יחסים דהויים.
כחלק מהניסיון להצית מחדש את מערכת היחסים, מליסה וג'וש יוצאים לטיול בטבע ומאבדים את דרכם. באמצע שום מקום הם נקלעים אל עיירה מצועצעת ופסטלית בשם שמיגדון, "שבה השמש זורחת מיולי ועד יוני / וריח האוויר מתוק כמו מקרון", שם המקומיים מקבלים את פניהם בשירה ובריקוד. במהרה מתברר למליסה וג'וש שזה לא סתם אתר תיירות שמדמה מחזמר מאמצע המאה ה-20, אלא מקום מכושף ואמיתי שהם לכודים בו עד שימצאו אהבת אמת - מה שחשבו שכבר יש להם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כפי שניתן להבין כבר משם הסדרה לבדו, "שמיגדון!" עונדת את מקורות ההשראה שלה על דש בגדה. השם והעלילה הכללית הם קריצה ל"בריגדון", המחזמר על צמד חברים מניו יורק שבמהלך טיול בהיילנדס הסקוטים נתקלים בעיירה פלאית. השיר שמציג את שמיגדון למליסה וג'וש - ולנו - נשמע כמו מחווה מפורשת לשיר על מקום ומחזמר אחר, "אוקלהומה", ועדיין מספיק ייחודי ומקסים בפני עצמו. כך, מתברר, גם כל השירים האחרים (או חלקם הגדול - לא את כולם הצלחתי לזהות).
בעיירה מתגורר דני ביילי (ארון טביט, "חסרי מוח"), צעיר פוחז שמפעיל מתקן ביריד, ממש כמו בילי ביגלו במחזמר "קרוסל", שגם אחד משיריו הוא הומאז' מפורש למקור. לאורך ששת פרקי הסדרה - כולם נשלחו מראש לביקורת - קורותיהם של שני הגיבורים מזכירים שתי קלאסיקות נוספות. במקרה של מליסה מדובר ב"צלילי המוסיקה": הרופא של העיירה, ד"ר לופז (חיימה קמיל, הוא רוחליו דה לה וגה מ"ג'יין הבתולה") הוא בן דמותו של הקפטן, וג'יין קרקאוסקי ("קימי שמידט") היא העתק של הברונית. במקביל, ג'וש נתקל בהעתק של "איש המוזיקה": אמה, המורה של העיירה (אריאנה דבוז, "הנשף", בקרוב בגרסת ספילברג ל"סיפור הפרברים"), היא בת דמותה של מריאן הספרנית, כולל אח קטן עם בעיית שפתות והפרש גילאים חריג (שבגרסה הקולנועית מ-1962 גולם על ידי רון האוורד הפעוט).
לא צריך להכיר את המקורות כדי ליהנות מהסדרה. באמצעות שני גיבוריה מקפידה "שמיגדון!" לעמוד בפני עצמה ולהצביע תכופות על דמיונות למקורות מסוימים, כמו גם על תחלואים כאלה ואחרים של הסוגה בכללותה - סקסיזם, מהלכי עלילה אוויליים, הדרת אוכלוסיות וכן הלאה. נקודות המבט השונות של מליסה וג'וש חלות ביתר שאת על המקום הזה. הוא סובל מכל רגע ומחפש כל דרך אפשרית - צינית ואנוכית ככל שתהיה - להימלט ממנו. היא לעומתו נעתרת במידה רבה לקסמה של העיירה, אולי כפיצוי על המשבר שחיי האהבה שלה מצויים בו.
ההסתכלויות המנוגדות האלה נוכחות גם מאחורי הקלעים. את "שמיגדון!" יצרו סינקו פול וקן דאוריו, שעד כה התפרסמו בעיקר בזכות המיניונים שהגו בסרטי "גנוב על הירח". פול, שמעיד על עצמו כאוהב מחזמרים גדול, אף כתב והלחין את כל שירי הסדרה ומשמש כמנהל בפועל שלה. גם כשהוא ודאוריו יורים עוד ועוד חצים כלפי הז'אנר, האהבה שלהם תמיד ניכרת.
לעומת זאת, הבמאי של כל הפרקים, בארי זוננפלד, מתעב מיוזיקלס, הגם שספק אם תקלטו את זה לנוכח עבודתו כאן. זוננפלד עומד מאחורי סרטים איקוניים כמו "משפחת אדמס" ו"גברים בשחור", כמו גם יצירה אגדתית אחרת ש"שמיגדון!" מעלה על הדעת - הסדרה האהובה "Pushing Daisies" ("החיים על פי נד"), שזיכתה אותו באמי על בימויה. את המבע המובחן שלו זוננפלד משית גם כאן, מציף את הכל בעושר ובעונג.
חלק גדול מזה טמון כמובן בארט (דון מקאולי) ובכוריאוגרפיה (כריסטופר גאטלי), אבל זוננפלד רותם הכל לטובת נאמברים שמבוימים בשוטים ארוכים ובצורה שמדגישה את כמויות הכישרון העצומות מכל עבר. המיומנויות המרשימות של הקאסט המרכזי - הכולל גם את אלן קאמינג ("האישה הטובה"), קריסטן צ'נוות' ("מרשעת", "אלים אמריקאים" וגם אותה "פושינג דייזיס"), דאב קמרון ("ליב ומאדי") ואן הרדה ("אבניו קיו") - ושפע הזמרים והרקדנים שמגבים אותם, ממש ניתזות מן המסך החוצה.
"שמיגדון!" בעצם רוקדת בעליצות על שתי החתונות: היא בה בעת פארודיה על הז'אנר וכן מחווה אוהבת ומתרפקת. אבל היא גם הרבה יותר מזה. "רומנים במחזמרים הם לא תמיד הגיוניים", מסבירה מליסה לג'וש. "זו הסיבה שבדרך כלל השירים עושים את רוב העבודה". באופן אירוני, "שמיגדון!" עצמה לא בדיוק מתעלה בתיאור היחסים של בני הזוג. על אף שבכל תחילת פרק אנחנו זוכים להצצות לחיים המשותפים של מליסה וג'וש לפני שהגיעו לשמיגדון, קשה לומר שהסדרה מבססת היטב את מה שמחבר ביניהם. ג'וש בפרט מצטייר לא פעם כאנוכי מדי.
ובכל זאת, כמו שאומרת מליסה, השירים מחפים על הבעיות - מה שהולך ונעשה ברור ככל שהסדרה מתקדמת. צמד הגיבורים נדרשים למצוא אהבת אמת. אבל מהי בכלל אהבת אמת? מהי בכלל אמת? האם המקום המלאכותי והמשוכפל-במופגן הזה, לא הומה מנשמה וקסם אמיתי וגועש? זה בדיוק מה שכל כך מבריק ב"שמיגדון!": היא מגייסת את הדואליות שבמרכזה - המתחים בין הכנות לזיוף, בין רומן אמיתי ומורכב לבין העולם השטחי שמציגים מחזמרים קלאסיים - כדי לבחון הן את הז'אנר והן זוגיות שקצת נתקעה. השילוב בין העליצות לבין הפיכחון של יחסים אמיתיים העומדים למבחן, יוצר קונפליקט חכם שמפליא להציף את האגדה שבמציאות ואת המציאות שבאגדה.
האם גם מי שלא אוהב מיוזיקלס יהנה מהסדרה? ספק גדול. פארודיה או לא, אנשים עדיין פוצחים בה בשיר ובריקוד מספר פעמים לאורך 30 הדקות של כל פרק. אבל קרוב לוודאי שכל מי שיש לו זיקה מסוימת לרעיון הזה, יתענג על "שמיגדון!" בלב שמח. ומי שגם ככה אוהב מחזמרים קלאסיים, צפוי להתמוגג גם בצפיות חוזרות, ממש כמו במובחרים שבסרטים שעליהם הסדרה מתבססת, וקרוב לוודאי שעם חיוך מטומטם על הפנים ודמעות של אושר בעיניים. אל תשאלו איך אני יודע.
שני הפרקים הראשונים של "שמיגדון!" עולים ביום שישי באפל טיוי פלוס. ארבעת הפרקים הבאים יעלו מדי יום שישי.