צריך לשטוף הכל: מופע המחווה למאיר בנאי היה מרגש, אבל הסתיר אמת מטרידה

"כל החיות יוצאות בלילה. זונות, סוחרי סמים, מסטולים, נרקומנים, הומואים, סוטים, מתועבים", כך מתארת דמותו של רוברט דה נירו את העיר ניו יורק ביצירת המופת של מרטין סקורסזה, "נהג מונית". באחד משיאי הסרט, הוא מנבא כי "יום אחד יבוא גשם וישטוף את כל הזוהמה מהרחובות". הקונספט של התערבות שמימית, אולי אלוהית, שתעזור לנקות את רחובות העיר כמו במבול התנ"כי של נוח, התערבב לו לתוך "גשם" של מאיר בנאי. "גשם, רד כבר גשם - כי צריך לשטוף הכל", הוא צועק בכל העיר, ספק בתור דמות בסרט של סקורסזה, ספק בתור רחובות האספלט עצמם.

מדובר בשיר על-זמני. התקווה למבול שישטוף את המדינה מרגישה כל כך אקטואלית בזמן שהארץ נשרפת, תרתי משמע, על ידי שריפות ענק. הזעקה האנושית הזאת, שמעוררת הזדהות מיידית, נמצאת בלב היצירה של מאיר בנאי. זו החותמת שלו. הטריידמארק שהפך אותו לאחד היוצרים האהובים שהיו כאן. נראה שהוא חוצה מגדרים, תרבויות, עדות וסגנונות. אפשר לאהוב את מאיר בנאי ואת שלום חנוך, אפשר לאהוב את מאיר בנאי ואת שרית חדד, אפשר לאהוב את מאיר בנאי ואת בלקן ביט בוקס. הקסם שלו נשאר במוזיקה שלו גם הרבה אחרי שדמותו הגשמית עזבה את העולם. רבבת הישראלים שמילאה אתמול את זאפה לייב פארק ראשון לציון עשתה את זה באהבה גדולה, לאמן שמגיע לו ערב יפה שכזה.


הצביעו למצעד הישראלי השנתי של גלגלצ ו-וואלה! ואולי תזכו בפרס שווה במיוחד

אלא שלפני שנספר על אחת הבמות הכי יפות שנראו אי פעם בישראל, על המוזיקה המדהימה שקיבלה פרשנות חדשה ועל הסאונד המופלא שגרם לאמפי הענק להישמע אינטימי ועוטף - צריך לדבר על הפיל שבחדר. ליתר דיוק, על הפילה שלא נמצאת בחדר. השנה היא 2021, ולא ייתכן שליינאפ למופע גדול ומרגש יכלול 22 זמרים ורק שלוש זמרות. יותר משבעה זמרים על כל זמרת. פשוט לא ייתכן. כן, זו הערה שבדרך כלל נהוג לא להכניס לביקורות, וגם אם כן, אז דוחפים אותה בשולי הדברים. אלא שעיתונות המוזיקה לא יכולה להבליג על הנורמה הזאת. לא חסרות זמרות ישראליות טובות, ואין שום תירוץ שבעולם לפער הצורם הזה ביחס בין נשים לגברים, בטח באירוע שכל כולו הצדעה, מחווה ועילוי נשמה טובה.

ואם כבר פורקים דברים שבדרך כלל נדחקים לשוליים, אולי זו הזדמנות לתת במה גם לזלזול הקבוע בקהל רוכשי הכרטיסים למופעי מוזיקה בישראל, דבר שבולט במיוחד בהופעות בלייב פארק בראשון לציון. קטעי כביש שנסגרים רק לאח"מים גורמים לפקקי ענק באזור ההופעה, החניה הגדולה שצמודה לאמפי משום מה נשארת יתומה ממכוניות בזמן שאנשים נשלחים למגרשי חול צפופים ולהזיע בצעדה לילית מיותרת, ובתוך האירוע מחכים להם סדרנים שאינם יודעים להשתמש בשכל הישר, ומווסתים אלפי אנשים לאותה יציאה צפופה במקום לפתוח את כל השערים. חלם. מזל שאין איזה וירוס שמסתובב באוויר, אז לא נורא שאלפי אנשים נדחסים אחד על השני בכניסות וביציאות. על אכיפת מסכות אין באמת מה לדבר. מפה לשם, המופע נפתח באיחור של שעה ונגמר אחרי חצות, כי למי אכפת מהאנשים האלה שקנו כרטיסים, הזמינו בייביסיטר, יצאו מהבית, נתקעו בפקקים ועכשיו צריכים לחכות עוד שעה בחום של אוגוסט "בגלל שיש פקקים", כאילו זו איזו הפתעה. נו באמת.

למזלם של הצופים, החלק האמנותי של האירוע היה ברמה הכי גבוהה שיש. עוד לפני שהתחילה ההופעה אפשר היה להבין שהבמה אינה דומה לאף במה שראינו אי פעם במופעים מהסוג הזה. מגדלי התאורה האופקיים הוצבו באלכסון על הבמה, בעוד מאחורי הלהקה הוצבה חטיבת מסכים שבורים, שהציגו במקביל כמה זוויות צילום שונות. זה היה הכל חוץ מ"רגיל". זה היה מורכב להפליא, אבל בצורה פשוטה. בדיוק כמו מאיר עצמו. לא צריך דוקטורט במוזיקה בשביל להבין את העומק שלו, אבל צריך להיות חירש בשביל לא להבין שיש פה משהו מיוחד.

לא כל האמנים במופע הצליחו לבטא את הרגש הגולמי שמסתתר לו בין המילים של מאיר המנוח, אבל כשזה קרה, זה היה מיוחד. אפשר לספור כמה שיאים גדולים כאלה: ארקדי דוכין, שותפו של מאיר בנאי לאלבום ולמופע "דומינו", ביצע את "הלילה של אתי" מתוך האלבום "גשם" כשהוא יושב על פסנתר, אבל מנגן דווקא על תוף מרים. זו הייתה תמונה קצת משונה, אבל ארקדי הצליח לברוא מחדש את השיר והתאים אותו למידותיו, כמין מחווה לחבר שאיננו.

להקת "היהודים" ביצעה את הגרסה שלה ל"אצלך בעולם", שהפכה כבר מזמן לסטייפל בהופעות של הלהקה. מדהים לראות את אורית שחף בגיל 50 (כן, מה שפאקינג קראתם, חמישים!) עדיין קורעת את הגרון שלה בשיר שהיה במקור בלדה שקטה. ושוב, כמה מבאס שטיטי הייתה בסך הכל אחת משלוש נשים שזכו לשיר בהופעה, לצד לאה שבת ומרינה מקסימיליאן.

נועם בנאי, בנו הבכור של מאיר, ביצע את "אל המנוחה" ולרגע אפשר היה לחוש שמאיר עצמו עומד על הבמה. משהו בגוון הקול המאוד ייחודי של מאיר, במימיקה, בתנועות הגוף הקטנות. זה לא חיקוי ולא השראה, זה הדבר האמיתי. בהמשך הוזמן הבן דוד אהוד, שביצע יחד עם נועם את "אף פעם לא לבד", ונשאר לביצוע סולו של "תגידי אש תגידי מים", שהיה אחד הביצועים הכי טובים של הערב.

השיא הגדול של המופע הגיע רגע לפני סופו, כשאמיר דדון עלה לבמה לבצע את "גשם". הזעקה האותנטית של דדון בפזמון, שזכה לבצע דואט עם 10,000 איש, הייתה אחד הרגעים הכי עוצמתיים שנראו על הבמות בישראל בשנים האחרונות. בערב שכלל כמה רגעים מרגשים וביצועים משובחים, הנאמבר של דדון היה ברמה אחת מעל כולם. מי שהיה שם, וראה את הבמה היפה נצבעת בלבן בתולי בזמן התחינה השמימית שהוריש בנאי לעולם, לא יכול היה שלא להצטמרר.

את ההופעה חתם האח הצעיר אביתר בדואט עם דודו טסה ל"שירו של שפשף" הקלאסי. זה היה ביצוע טוב, לאחד השירים הכי מזוהים עם האיש שכולנו התקבצנו לעשות לו כבוד. חבל שכרגיל בהופעות בלייב פארק, אלפים כבר החלו בנהירה למכוניות כדי להימנע מהפקקים ביציאה מהחניה. איך שר שפשף בסרט ההוא של אבי נשר? "יחד, כן כולם ביחד, כן ללכת יחד אל האור". מי ידע שהכוונה היא לאור שבחניון.

אסף אמדורסקי - את אחת ויחידה
לאה שבת - לב סדוק
עידן חביב - מחפש את הכיוון
אלישע בנאי - אל תלכי מכאן
מיכה שטרית - כמו אגם רוגע
עידן עמדי - אליה
עמיר בניון - נגמרות לי המילים
היהודים - אצלך בעולם
ארקדי דוכין - הלילה של אתי
ישי ריבו - לך אלי
אברהם טל - כמה אהבה
ברי סחרוף ואביב גפן - וביניהם
מארינה מקסימיליאן - מנגינת הנדודים
התקווה 6 - בשם האהבה
נתן גושן - דומינו
חנן בן ארי - אהבה קצרה
נועם בנאי - אל המנוחה
נועם בנאי ואהוד בנאי - אף פעם לא לבד
אהוד בנאי - תגידי אש תגידי מים
שולי רנד - תפילת הדייג
מוש בן ארי - שער הרחמים
אמיר דדון - גשם
אביתר בנאי - חלומות אחרים
אביתר בנאי ודודו טסה - שירו של שפשף