אף אחד כבר לא ישכח אותו: המופע החדש של רן דנקר לא מושלם, אבל אין גבול לפוטנציאל שלו

    בשלב הזה בקריירה של רן דנקר הוא כבר לא מתחבא מאחורי מילים של אחרים, והוא רוקד את האמת שלו כל הדרך אל לבבות המעריצים, גם אם המנעד שלו עדיין עוצר בעדו. אם על הדרך הוא צריך לצרוח את האמת שלו, הוא יעשה את זה - עם חיוך כמובן

    רן דנקר מארח את עברי לידר בהופעה באמפי ווהל (עומר קידר)

    בטקס נבחרי הילדים של שנת 2008 היה רן דנקר מועמד לתפקידי משחק ושירה, אבל הוא זכה דווקא בפרס הכי אוונגרדי בתחרות: "מי הכי הייתי רוצה שיהיה חבר שלי". הילדים, ובעיקר הילדות, שרצו להיות חברים של כוכב "השיר שלנו" התבגרו מאז. דנקר, למרות שנראה שלא הזדקן מאז ביום, התבגר גם הוא, אבל את אותו ז'ה נה סה קואה שגרם לילדי ישראל לרצות בידידותו הוא למד לטפח. ליתר דיוק, זה בא לו בטבעיות כמעט מרגיזה. הוא הפסיק לזייף איזו נינוחות אצורה, ופשוט השתחרר, ובגרסה מפוכחת יותר, מודעת יותר, הוא נכנס לפאזה הכי מוצלחת בקריירה שלו בראש מורם והבנה שאין קאץ'. זה מגיע לו. הוא הרוויח את רגע התהילה הזה בעבודה קשה ובלי קיצורי דרך. בבחירה לא מובנת מאליה, הוא בוחר ליהנות מהרגע בלי להסתכל אחורה.

    בהופעה אמש (מוצאי שבת) באמפי וואהל בתל אביב, דנקר נשמע טוב מתמיד, אבל הסיפור מעולם לא היה הקול שלו או אפילו בחירת השירים, אלא איזו תחושת זיוף שדנקר שידר לקהל שלו במהלך השנים. תחושה שלא הגיעה למסך בסרטים או בסדרות שכיכב בהם, ולא הגיעה לבמות בהצגות שהבריק בהן. איכשהו, דווקא כשזה הגיע להופעות מוזיקה, משהו בדנקר שידר חוסר ביטחון. בהופעות עם עילי בוטנר הוא תפקד כסולן, אך מעבר לתפקיד הקולי הוא הקפיד לעמוד בצל של הכישרון הגדול של שותפו ליצירה. יש שיאמרו שמדובר בצניעות, או אולי איזה מקרה קיצוני של תסמונת המתחזה, אך בשורה התחתונה - למרות כמה שירים שהפכו לקלאסיקות מודרניות לפני כמעט 15 שנה, דנקר לא הצליח להיתפס בציבור כמוזיקאי.

    עוד בוואלה!

    "אני נוסע 180 קמ"ש בכל החזיתות": רן דנקר מדבר על השנה המשוגעת בחייו

    לכתבה המלאה

    כל זה השתנה ב-2021. במידה ולא חייתם על הפלנטה הזאת בשנה האחרונה נזכיר כי דנקר הוציא במרץ האחרון את הסינגל "בית משוגעים", שלהגיד עליו שהוא הלהיט הכי גדול של השנה מרגיש כמו אנדרסטייטמנט. ההצלחה, הורים רבות לה, ואת הפופולריות המטורפת של "בית משוגעים" אמנם צריך לרשום קודם כל לזכותו של ג'ורדי, המפיק בעל מגע הזהב של מידאס, אבל זה קצת מפספס את הסיפור. אפשר גם לדבר על השינוי הקיצוני של דנקר מבלדות ורוק רך, עם נטייה לדרמטיות סטייל רדיוהד - לסגנון פופי הרבה יותר מסחרי. אבל יותר מכל, זו הייתה הפתיחות, וההומור העצמי, שדנקר פיתח באיחור אופנתי לדמות הכי מסתורית שרן דנקר גילם אי פעם - רן דנקר.

    ב"בית משוגעים" דנקר חושף את עצמו כפי שלא נחשף אי פעם. הוא מדבר על היציאה מהארון, על התווית של "החבר לשעבר של", על החתונה, על ימי ההוללות (שלא ברור מהשיר אם נגמרו) וכל זה במודעות עצמית חסרת ציניות, שגורמת שוב לרצות להיות חבר של דנקר. בהופעה אמש דנקר ביצע את השיר פעמיים, בתחילת המופע בגרסה ערומה ובתולית, כפי שהייתה נשמעת כנראה אלמלא ג'ורדי היה לוקח את המושכות על כל העסק - ובסיום ההופעה כשיא המסיבה שהתבשלה על אש קטנה לאורך הערב.

    עוד בוואלה!

    בואו, הכל עליו: המסיבה של יוני בלוך הקפיצה את תל אביב

    לכתבה המלאה
    החליט לצעוד בסבלנות. רן דנקר (צילום: עומר קידר)

    הסבלנות הזאת של דנקר, הכל כך לא ישראלית באופיה, עובדת בשבילו גם ברמת המאקרו. ההצלחה העצומה של "בית משוגעים" הייתה מספיקה בשבילו כדי למלא את קיסריה או את היכל התרבות, אולי אפילו לסגור איזה שואו ביד אליהו עם קצת כרטיסים מוזלים בשופרסל והנחות לבעלי כרטיס "חבר". לזכותו של דנקר, הוא בחר לצאת לשביל הנחש המפרך של המוזיקה הישראלית בלי קיצורי דרך. "רק" שתי הופעות סולד אאוט באמפי וואהל, בשיא החום של אוגוסט. זו בחירה נבונה מצד אמן שמתנהל נכון. הוא ראה כוכבי פופ ישראלים שכבשו את המדינה עם להיט גדול אחד ואז התרסקו, והחליט לצעוד בסבלנות, ולבנות את הקשר עם הקהל שלו מחדש.

    הקהל באמפי הורכב משלל רב של מעריצות מבוגרות לצד בנות נוער, כמו גם לא מעט חברי הקהילה הלהט"בית בשלל מגדרים וגילאים. כשהפרוז'קטורים הופנו כלפי היציע ודנקר הגיב ספונטנית ב"איזה יפים אתם", צעקה אישה בת גילו מהקהל: "לא! אתה יפה! תראה כמה שאתה יפה!". אלא שלמרות שאין ספק שהמראה של דנקר הוא מרכיב חשוב בתעודת הזהות שלו, קשה לטעון שהקהל שהגיע להופעה עשה את זה בגלל פניו המטופחות. בדיוק כפי שהוא לא שם בגלל שהוא "הבן של", "האקס של" או "הזה ששיחק בסרט של ההיא עם ההוא".

    עוד בוואלה!

    הלב אף פעם לא טועה: זהבה בן כבשה את קיסריה, אבל היא לא באמת צריכה את זה

    לכתבה המלאה
    כל היפים והיפות. רן דנקר והקהל (צילום: עומר קידר)

    ההמון, כמו הזמר, נמצא שם בגלל המוזיקה. חלק בגלל גל ההצלחה הנוכחי, חלק שם כבר שנים. דנקר לא הסתיר את ההנאה שלו מעצם זה שהאמפי מלא. במשך שעה וחצי הוא לא הפסיק לרקוד, לקפוץ ולענטז על הבמה. בעיקר, נראה שהוא מופיע כפי שתמיד רצה להופיע, בלי עכבות ובלי לדפוק חשבון. לעתים זה מרגיש קצת מוגזם, עם נגיעות קמפיות שבשלב הזה, כשהוא נשוי לגבר, כבר לא אמורות להפתיע אף אחד - ובכל מקרה, זה כיף.

    בריאיון לאבנר שביט סיפר דנקר כי "המסך הגדול תופס את הפנים שלנו בצורה נורא קיצונית, ואני לא יכול לשאת הבעות קיצוניות. זה לא מה שהפנים שלי רוצות לשדר". נראה שהשואו המוזיקלי של דנקר הוא פיצוי לתצוגות המשחק שלו. אם להשתמש במילים שלו: הוא נותן לפנים שלו לשדר את מה שהן רוצות לשדר. והן רוצות לשדר הנאה, כי הוא נהנה מכל הלב. קשה שלא להיסחף באושר האמיתי שמוצג על הבמה, וזה לא מעט בתוך עולם הפופ המזויף ברובו.

    עוד בוואלה!

    לא צעיר לנצח, לא שם ז*ן: ריאיון עם סולן אלפאוויל

    לכתבה המלאה
    הופעת האורח הדגישה את המגבלות של המארח. רן דנקר ועברי לידר (צילום: עומר קידר)

    כל זה לא אומר שההופעה מושלמת. קול השירה של דנקר יפה, ונשמע בוגר ובטוח יותר מאי פעם, אך המנעד שלו עדיין מוגבל, מה שמונע ממנו לקחת סיכונים או לצאת מאזור הנוחות שלו. זה בולט בעיקר בקאברים שהוא בוחר לשבץ בהופעה. כך למשל ב"מה אתה רוצה?" של אלה לי להב, שלא ברור אם אמור להיות אתנחתא קומית או מין הצהרה להט"בית על הגמישות המגדרית של עולם הפופ. כך או כך, התוצאה מרגישה בעיקר כמו פילר שמסרב להתרומם. כך גם הביצוע ל"נופל וקם" של שב"ק ס', שהרגיש כמו הביס הראשון בקינוח פרווה. מיותר ומלאכותי.

    שיא ההופעה הגיע כשדנקר הזמין את עברי לידר לבמה. כביכול, בדיוק מה שהרופא הזמין, אך בפועל האירוח של לידר רק הדגיש יותר את המגבלות של דנקר. מבחינה קולית הוא לא יכול להתמודד בתחרות ראש בראש מול לידר בבלדה כמו "זכיתי לאהוב" שכאילו נכתבה בשביל דנקר, אבל גם בלהיט פופ כמו "מרי לנצח" לידר מראה לדנקר שעוד יש לו לאן לשאוף.

    "עוד מעט", שיר הנושא המיתולוגי מתוך "השיר שלנו" שכתבו ברק פלדמן ויוני בלוך, חותם את המופע וממלא את האמפי בשירה נוסטלגית. אפילו ג'ורדי בכבודו ובעצמו נסחף עם ההמון ומתחיל לשיר את הפזמון המוכר. אלא שלמרות ביצוע טוב, קשה שלא להשוות בראש לביצוע המקורי של האקסית נינט, ולהבין שמבחינה קולית הוא עדיין לא שם. לזכותו ייאמר שמעטים נמצאים שם.

    עוד בוואלה!

    נתן לשינוי לצמוח: אביתר בנאי שרד את הקורונה כדי לחבק את כולנו

    לכתבה המלאה
    פורח בשירים החדשים. רן דנקר (צילום: עומר קידר)

    בשורה התחתונה לדנקר יש הרבה דברים טובים לקחת מההופעות הראשונות שאחרי "בית משוגעים". הלהיטים הישנים שלו עם עילי בוטנר מספיקים כדי להפוך את ההופעה לעמוקה ורבגונית יותר. למעשה, "בואי נעזוב" (שבוטנר כתב עם גלעד שגב) מעולם לא נשמע טוב יותר. "שווים", שקיבל עדכון אלקטרוני בחלקו, הפך מהמנון אופטימי לשיר מחאה כועס בלי לשנות פסיק במילים. אבל אלה היו דווקא השירים החדשים של דנקר שבהם הוא פרח יותר מהכל, והראה את הפוטנציאל שיש לקריירה שלו בהמשך. איך אמרה פעם אישה חכמה? פחות שאיפה חאלהא ויותר טרילילי טרללה.

    חוץ מ"בית משוגעים" היה שם את "כשאומרים לי לא", שיצא בצל הקורונה באפריל 2020 ובאופן אירוני לא הפך להצלחה גדולה, למרות שהוא לחלוטין מתקשר עם האירועים שליוו את כולנו בשנת הקורונה. גם הצצה לסינגל הבא של דנקר, "השמלה החדשה שלי", מצליח להרים את הקהל גם בהאזנה ראשונה ובתולית. קצת פספוס שהשיר לא יצא בזמן למצעד הגאווה. מדובר בפצצת פופ מטורפת, שמלווה במילים פרובוקטיביות שעלולות לעורר סערה בקרב קהלים שמרניים.

    ספק אם דנקר עושה משהו בכוונה לפגוע או לעורר מהומה, אבל בשלב הזה של הקריירה הוא כבר לא מתחבא מאחורי מילים של אחרים, והוא רוקד את האמת שלו כל הדרך אל לבבות המעריצים. אם על הדרך הוא צריך לצרוח את האמת שלו, הוא יעשה את זה - עם חיוך כמובן. זה בדיוק מה שדנקר עשה אתמול בפארק. זה לא הופך את המופע שלו למושלם, אבל כשהכיף על הבמה נראה אותנטי כל כך, קשה שלא להיסחף איתו. סביר להניח שכל מי שהיה אתמול בפארק ירצה שרן דנקר יהיה חבר שלו.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully