להט ורדיפה: המעורבות האישית של יוצרי "להיות עם חופשי" היא הדבש והעוקץ שלה

"להיות עם חופשי", שסוקרת את תולדות הטראנס בישראל, מחדשת מעט ומנגנת יותר מדי את מנטרת הקיפוח, כך שלפעמים נוצרת תחושה של לופ שאי אפשר לצאת ממנו. נקודת החולשה של הסדרה היא הבחירה להקדיש מעט מדי זמן להסתכלות פנימית וחשבון נפש

נתן ליכטר
29/08/2021
לקהילה הזו מגיע יותר. מגיע לה סרט או סדרה על המוזיקה עצמה, על אמנים שפיתחו בה ז'אנרים או התוו סאונד מסוים. מגיע שיתייחסו לעוד אנשי מפתח בסצנה, אמנים שכבר לא בין החיים ואמנים שיצרו אלבומים שהם אבני דרך

החודש מת מהתקף לב אחד מוותיקי סצנת הטראנס הפסיכדלי: המוזיקאי הבריטי אולי וויזדום (Space Tribe). עופר דיקובסקי (Oforia), מהאמנים המייסדים של סצנת הטראנס הישראלית, כתב עליו בין היתר בהספדו שהוא היה הראשון שהצמיד את המושג "שבט" לטראנס דרך שם הבמה שלו - Space Tribe. דיקובסקי הוא גם אחד מיוצרי סדרת הדוקו "להיות עם חופשי - סיפורו של שבט הטראנס הישראלי". סיפורו של שבט שהתפתח למעצמת טראנס עולמית. הסדרה בת שלושת הפרקים עלתה בסוף השבוע ליס ויאודי, והחל מהיום (ראשון) היא תשודר בימים א-ג ב 22:30 בערוץ יס דוקו.

הפרומואים לסדרה והתמונות מההספדים על אולי הפכו את הפיד שלי לצבעוני יותר מאי פעם. אולי היה לא רק יוצר טראנס ותיק, אלא גם מעצב אופנה בסגנון פסיכדלי. השיתופים בפייסבוק התיזו החוצה גשם צבעוני שנפל מצד אחד בעצב עמוק על הקהילה בעקבות מותו, ומצד שני שטף רבים בשמחה וציפייה לקראת צאת סדרת הדוקו שהופקה במימון המונים בתקציב של כרבע מיליון ש"ח. אבל זו חלק ממהות הישראליות, מעבר חד מעצב לשמחה.

יוצרי סדרת "להיות עם חופשי" מביאים את הסיפור על קהילת הטראנס הפסיכדלי אל קדמת הבמה. הם מנסה להעביר למי שלא מכיר אותה את מהות המוזיקה והתרבות ובמקביל למחות על הרדיפה הממסדית, שהיא למעשה מלחמת דון קישוט בדון קישוט, כי למלחמה במסיבות הטבע ולשימוש בסמים במסגרתן אין באמת שום השפעה לטווח רחוק, בדיוק כמו שאי אפשר לנצח את הממסד. זוהי מלחמה שמחכה כבר כמה עשורים לשובר שוויון שיכריע אותה.

מצליחה להפנט לאורך דקות ארוכות. "להיות עם חופשי"(צילום: יס דוקו)

את הסדרה ביים, כתב וערך רועי פינצי. הוא יצר אותה ביחד עם עופר דיקובסקי ואלון דותן. כולם אנשים שמגיעים מתוך סצנת הטראנס הפסיכדלי. הם יצרו אותה ממבט פנימי כלפי חוץ, כזה שנובע מתוך אהבה עזה אליה. נקודת המבט הזו היא בעת ובעונה אחת גם נקודת החוזק וגם נקודת החולשה של "להיות עם חופשי".

בתחילה הסדרה מסבירים היוצרים את מהות המוזיקה ואיך מדינה קטנה כמו ישראל הפכה למעצמת טראנס עולמית. הם יוצרים מעין מבוא לטראנס פסיכדלי, מציגים את האבות המייסדים של הסצנה בישראל, מתארים איך השפיע המצב הפוליטי והביטחוני על חברי השבט ומה מאפיין בכלל את קהילת הטראנס. איכות הצילום מעולה. ההפקה והעריכה שמשלבת בין חומרים חדשים, קטעי ארכיון ואפקטים צבעוניים - מצוינת. היוצרים בנו את האווירה בצורה טובה מאוד. הסדרה מצליחה להפנט לאורך דקות ארוכות ממנה. היוצרים מצליחים לזקק למסך הקטן את מהות תרבות הטראנס למי שלא מכיר אותה וליצור נוסטלגיה אצל ותיקי הסצנה.

קשה להוריד את העיניים והאוזניים בחלקים גדולים מהסדרה. וזה קורה גם בזכות הבחירה באיתן רייטר, אחד מהיוצרים המובילים והאיכותיים של סצנת הטראנס, ליצירת הפסקול. והאמת היא שהפסקול שהוא כתב כמעט לא כולל טראנס אלה בעיקר מוזיקת אמביינט, לצד טראקים קלאסיים שהוא בחר לשלב לאורך הסדרה.

עוד בוואלה!

"דני קרוון" הוא פייבוריט לזכייה בפרס אופיר, ולמרות הפספוסים אפשר להבין למה

לכתבה המלאה
לא מסמך הדוקו הראשון על הקהילה. "להיות עם חופשי"(צילום: יס דוקו)
הצד של המשטרה, למעט תגובות כתובות, לא נשמע. היא לא מקבלת את זכות הדיבור אלא רק את זכות התגובה, והחיסרון הזה מהדהד. היוצרים לא מראיינים שוטרים כדי להסביר את הצד שלהם, וכמו שהממסד עושה במקרים רבים דמוניזציה לקהילה, כך גם הם עושים דמוניזציה למשטרה

לאחר המבוא הכמעט אופורי, היוצרים משרטטים כתב אישום כלפי המשטרה והכנסת. לצד כתב האישום הם לא מסתירים את העובדה שיש סמים בקהילת הטראנס, אבל מדגישים שהסמים הם לא לב העניין, רק חלק ממנו. הם משתמשים במרואיינים כמו דן קומם ואשר חביב - מראשוני מפיקי מסיבות הטבע. חביב הוביל את מחאת תנו צ'אנס לטראנס ב-1998. חביב הצליח לסחוף 50,000 איש לכיכר רבין. שם הם מחו על סגירתן של מסיבות רבות ע"י המשטרה והניסיון לחסל את הסצנה. הם מראיינים גם את חברי ההרכב אסטרל פרוג'קשן, שהיו הראשונים ליצור טראנס פסיכדלי בישראל. חברי ההרכב מספרים על כך שבמקרים רבים שוטרים חיכו להם בשדה התעופה במטרה למצוא סמים בין חפציהם.

יחד עם כתב האישום משלבים היוצרים גם ראיונות עם חוקרי תרבות ששופכים אור חיובי על הקהילה ומשתדלים לתת לה לגיטימציה בעיני הצופה שלא מכיר אותה. בחלק נכבד מהסדרה מופיעים גם פרופסור יובל אבנשטיין וד"ר שחר זירקין, שניהם אקדמאים ואנשי מפתח בסצנה. הם ייסדו את הלייבל ואת פסטיבל "דוף", שקיומו בוטל ברגע האחרון ע"י המשטרה בגיבוי בית המשפט העליון. האירוע המכונן הזה זוכה ליחס משמעותי בסדרה. הביטול יצר רעש גדול לא רק בתוך הסצנה אלא גם מחוצה לה, כך הוצתה מחדש מחאת הטראנס הפעם תחת הכותרת "תנו לרקוד בשקט". למחאה התקבצו מארגני הפסטיבלים הגדולים, שבימים רגילים היו מתחרים האחד בשני, אך המצב הביא אותם לשתף פעולה. הסדרה מספקת הצצה למפגש הזה, אבל זוהי הצצה שטחית מאוד.

"להיות עם חופשי" מביאה את הלהט בעיניים של אנשי הסצנה, האהבה וגם את הכאב העמוק ותחושת הרדיפה. ברגעים מסוימים מרואיינים כמו דיקובסקי, ראג'ה ראם (חצי מהצמד Shpongle) חביב ואחרים, נכנסים לאקסטזה עם אהבתם למוזיקה ולמסיבות, וברגעים אחרים נשפך מעיניהם הכאב על הרדיפה הממסדית. קל מאוד להתחבר לכאב הזה גם מבלי לאהוב או להבין את המוזיקה, במיוחד בעת הזו שבה אמון הציבור בשלטון כבר ראה טובים יותר.

עוד בוואלה!

דקירה קטלנית, התנהלות תמוהה והרבה סימני שאלה: הדוקו "חורים" ידיר שינה מעיני רבים

לכתבה המלאה
רגעים שהם על גבול האימה. "להיות עם חופשי"(צילום: יס דוקו)

"להיות עם חופשי" הוא לא מסמך הדוקו הראשון על הקהילה. קדמו לו "פצצות בדרך לסוף העולם" של ישרי הלפרין משנת 2000 שהוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, זכה בפרסים וגם היה מועמד לפרס אופיר (סרט שדורון צברי היה שותף להפקתו) וגם הסרט "קרחנה" על פסטיבל גני חוגה בשנת 1997. גם בשניהם כיכב אשר חביב. "להיות עם חופשי" ממחזרת את המסרים מהסרטים האלה במטרה להסביר לצופה מה זה בדיוק טראנס פסיכדלי ולמה הוא נרדף.

במידה מסוימת הסדרה משמשת מעין רימייק או אתחול לסרטים האלה, וכמו רימייק טוב, היא מצליחה להעביר את המסר בדרך הרבה יותר מוצלחת, חדה וצבעונית. היא גם מופקת בצורה הרבה יותר טובה ומקצועית מהם. האופן שבו היא מסקרת את אחורי הקלעים של המסיבות מרתק בהרבה. הרגעים הטובים ביותר של הסדרה, כוללים את המתרחש מאחורי הקלעים של פסטיבל פורים בהפקת מוקשה ב-2019, ומציגים כיצד המשטרה מגיעה עם דרישות חדשות כמה שעות לפני פתיחת האירוע. יש שם רגעים שהם על גבול האימה, כי ביטול פסטיבל הוא הפסד של מאות אלפי שקלים למי שמפיק אותו.

אבל יוצרי "להיות עם חופשי", עם כל הכוונות הטובות והתשוקה והאהבה למסיבות והמוזיקה, לא מחדשים הרבה, בעיקר לא לקהילת הטראנס. אפילו שהם משלבים קטעי צילום חדשים ומדברים על אירועים של השנים האחרונות, זו עדיין אותה הגברת בשינוי אדרת. למעשה הם משכנעים את המשוכנעים, ומספקים לוותיקי קהילת הטראנס בעיקר רגעים ארוכים של נוסטלגיה ופחות רגעים שלא היו מודעים אליהם.

עוד בוואלה!

איזה פלא: "לילות קיץ" הוא פיוט קולנועי יפהפה על ילד שמתחיל לגלות את העולם

לכתבה המלאה
מנגנת יותר מדי את מנטרת הקיפוח. "להיות עם חופשי"(צילום: חיים סולומון)
ברגעים מסוימים מרואיינים נכנסים לאקסטזה עם אהבתם למוזיקה ולמסיבות, וברגעים אחרים נשפך מעיניהם הכאב על הרדיפה הממסדית. קל מאוד להתחבר לכאב הזה גם מבלי לאהוב או להבין את המוזיקה, במיוחד בעת הזו שבה אמון הציבור בשלטון כבר ראה טובים יותר

עם כל הכבוד לקול המחאתי, הסדרה מחדשת מעט ומנגנת יותר מדי את מנטרת הקיפוח, כך שלפעמים נוצרת תחושה של לופ שאי אפשר לצאת ממנו. העובדה שישראל היא מעצמת טראנס ושהקהילה נרדפת ונאבקת על קיומה, היא שלג דאשתקד. "להיות עם חופשי" אמנם עושה פולו אפ למחאה ע"י סיקור אירועי "תנו לרקוד בשקט" ועל כך שהקהילה נאלצה להעביר את המסיבות לסיני כי התנאים שם יותר מקלים, אבל זה לא מספיק. אמנם היא מתייחסת גם למקרי המוות שקרו במסיבות בשנים האחרונות, אבל כאן מתחיל ומסתיים החידוש המשמעותי. רק מי שלא צפה ב"פצצות בדרך לסוף העולם" ו"קרחנה", יקבל פה הצצה מחדשת לאחת מהקהילות המשמעותיות בישראל, ובשבילו זה באמת יהיה המסמך האוטו-אנתרופולוגי הטוב ביותר שנעשה על הסצנה.

נקודת החולשה של הסדרה היא הבחירה להקדיש מעט מדי זמן להסתכלות פנימית וחשבון נפש. אמנם יוצרי הסדרה לא מסתירים את העובדה שסמים לא מתאימים לכל אחד, מציגים את עמותת "חוף מבטחים" (שמציעה עזרה ראשונה לנפגעי סמים) ומדברים על מהות אחריות המפיקים כלפי הקהל שלהם, אך הנושאים האלה נבלעים ונזנחים בתוך מניפסט ה"אני מאשים" של הסדרה. הרי הרדיפה מחדש נוצרה לאחר כמה מקרי מוות של בליינים במסיבות, שהובילו לכך שהמשטרה ביטלה פסטיבל אחרי פסטיבל והקשיחה את תנאי הרישיון עד לרמה שהפקה כזו הפכה לעניין שאפשר רק להפסיד ממנו כלכלית.

הצד של המשטרה, למעט תגובות כתובות, לא נשמע. היא לא מקבלת את זכות הדיבור אלא רק את זכות התגובה, והחיסרון הזה מהדהד. היוצרים לא מראיינים שוטרים כדי להסביר את הצד שלהם, וכמו שהממסד עושה במקרים רבים דמוניזציה לקהילה, כך גם הם עושים דמוניזציה למשטרה. למרות הקושי להפיק מסיבות טבע בארץ, באירועים רבים ניתן לראות שיתוף פעולה יפה בין המפיקים לשוטרים. לא כל מסיבת טראנס נסגרת ומתבטלת. בזמן הקורונה צצו המון מסיבות לא חוקיות ברחבי הארץ, אבל גם במקרה הזה, היוצרים לא טורחים לתת דין וחשבון בשם קהילת הטראנס. הסדרה גם לא מתייחסת להתמסחרות הסצנה, לפרישתם של אמנים ותיקים או מעברם לסצנת ההאוס והטכנו. התהליך הזה יכול היה למלא בקלות לפחות פרק נוסף.

עוד בוואלה!

קמפיין "כל תינוק שהופל הוא חייל שלא נולד" הוא מכה מדויקת לבטן הרכה

לכתבה המלאה

סמים במסיבות?

בנוסף, נוצרת תחושה שהיוצרים מעדיפים שלא להוציא לאור את העובדה שמספר לא מבוטל של מפיקי מסיבות בישראל מודעים לכך שמוכרים סמים במסיבות שלהם, אלא שחלקם, בעיקר מפיקים של מסיבות קטנות, מוכרים בעצמם סמים במסיבות. לא מובא אף מפיק, בפנים גלויות או בטשטוש, שמודה בכך. כמו כן, לא הכל ורוד בתוך הקהילה, חלק ממארגני המסיבות נוהגים להלשין למשטרה האחד על המסיבה של השני כדי למנוע תחרות בערב האירוע. אם יוצרים היו מביאים את הנקודות האלה, חושפים את הכביסה המלוכלכת לצד הבגדים הצבעוניים, הם היו יוצרים סדרה הרבה יותר כנה ומעניינת.

"להיות עם חופשי" היא הסדרה שהקהילה רוצה אבל לא זו שהיא צריכה. הסדרה היא תולדה של מחאה. היא למעשה, כרגע, חוד החנית של המחאה שבאמת ראויה להבנה והערכה. מחאה שהקורונה הקפיאה. יחד עם זאת, חוד החנית מפספס את המטרה כי היוצרים חוטאים במה שהתקשורת בעצמה חוטאת לאורך עשורים. בדומה לתקשורת, הסדרה מתייחסת לטראנס בעיקר כשקורה משהו שלילי.

לקהילה הזו מגיע יותר. מגיע לה סרט או סדרה על המוזיקה עצמה, על אמנים שפיתחו בה ז'אנרים או התוו סאונד מסוים. מגיע שיתייחסו לעוד אנשי מפתח בסצנה, אמנים שכבר לא בין החיים ואמנים שיצרו אלבומים שהם אבני דרך. הרי ישראל היא מעצמת טראנס עם שם עולמי ובסדרה בקושי ישנה התייחסות להתפתחות המוזיקה עצמה בנפרד ממסיבות. ישנם מוזיקאים עם חיים מרתקים בסצנה, והימנעות מסיפורם היא פספוס גדול. זה חסרון מאוד בולט בסדרה, חבל שכך, כי דיקובסקי יצר בעצמו בשנים האחרונות לא מעט כתבות וידאו שכללו ראיונות עם מוזיקאים במסגרת הפרויקט "הטראנסאווים".

אם יצירת הדוקו הבאה על הקהילה תטחן שוב את המבוא לטראנס ותעסוק ברדיפה, במקום להתייחס למוזיקה ולתרבות הטראנס מחוץ למסיבות הטבע והמחאה - היא תפספס בענק. הגיע הזמן שיוצרי הדוקו בקהילה יתייחסו לעצמם כמו שהם היו רוצים שאחרים יתייחסו עליהם. כאל לגיטימיים. עד אז הקהילה תיאלץ להמתין לדברים מקוריים יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully