"במסיבת הפרידה אמרתי בפעם הראשונה לרוני, החבר הכי טוב שלי, שאני אוהב אותו"

    המחזה האחרון של רוני פינקוביץ' ייחשף בהקראה בבית ליסין בבימוי חברו הכי טוב ארז שפריר, שמספר בריאיון על הקשר העז שלהם והפרידה הקשה ("בנאיביות חיכיתי לתרופה או לנס"), וגם מגלה כי נדבק בקורונה שבועיים אחרי הבוסטר ("כמושתל כליה, ללא החיסון הייתי מחרחר בבי"ח")

    "רוני היה יצירתי וגאוני". פינקוביץ' (צילום: מעריב, יוסי אלוני)

    "אז במקום לטפל בסבתא שלך נסעת את כל הדרך לפיליפינים, להיות מטפל של סבא פיליפיני, בשביל שלסבתא שלך תהיה מטפלת פיליפינית שנסעה את הדרך הפוך?"

    (מתוך "המטפלים", המחזה האחרון שכתב רוני פינקוביץ')

    כמעט שנה לאחר שהשחקן, המחזאי והבמאי רוני פינקוביץ' בחר לשים קץ לחייו, בגיל 56, בעקבות התמודדות של כ-30 שנה עם טרשת נפוצה, ייחשף בפני קהל המחזה האחרון שכתב, "המטפלים", במסגרת פסטיבל המחזאות הישראלית "פותחים במה" של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. הפסטיבל, שיתקיים ממחר ועד ליום ראשון (23-26 בספטמבר), יוקדש לזכרו של פינקוביץ', שהיה שותף לחזונו האמנותי של הפסטיבל ולביסוסו כבמה משמעותית לפיתוח מחזאות ישראלית חדשה.

    את המחזה האחרון כתב פינקוביץ' מתוך חוויותיו האישיות של מחלתו ובעקבות מערכת היחסים שלו עם המטפל הפיליפיני שלו, בריקס. המחזה, שהותיר כמעין צוואה אישית אמנותית, עוסק בשלושה ישראלים שנקלעים לפיליפינים ומוצאים עבודה בתור מטפלים סיעודיים. היפוך התפקידים הזה יוצר רגעים משעשעים, וגם מלמד על האופי של המאצ'ו הישראלי. הוא יוצג ביום שישי בשעה 12:00 בקריאה מבוימת שיביים ארז שפריר, חברו הטוב ביותר של פינקוביץ', ובהשתתפות השחקנים דרור קרן, קובי פרג', אודי רוטשילד ועודאל חיון. המחזה אמור גם להעלות לבמה כהצגה אך לא ידוע מתי.

    עוד בוואלה!

    "אבא שתה את הרעל ואני הרגשתי את הגוף שלי צורח"

    לכתבה המלאה
    החברים הכי טובים מאז גיל 14. רוני פינקוביץ' וחברו הטוב ביותר ארז שפריר, בימי לימודיהם בניסן נתיב (צילום: באדיבות המשפחה)
    "הייתי אגוז קשה, אבל רוני לא וויתר עליי, ופשוט אסף אותי כמו אפרוח רטוב". רוני פינקוביץ' וארז שפריר (צילום: באדיבות המשפחה)

    המחזה הוא גם תחנה אחרונה בדרך ארוכה שעבר פינקוביץ' עם חברו הטוב, השחקן והבמאי ארז שפריר, שכללה בין השאר לימודים באותה שכבה בתיכון לאמנויות תלמה ילין, שירות משותף בתיאטרון צה"ל, למידה משותפת בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, ועבודה זה לצד זה בהצגות "פרודו", "מעקב באפלה" ו"עוץ לי גוץ לי".

    "מותו של רוני הוא אבידה גדולה בשבילי", אומר שפריר בריאיון לוואלה! תרבות. "אני מאוד בונה על הזמן. שהזמן ישכיח. כי זה מה שקורה עם הזמן, הוא איכשהו מחליק. אתה זוכר פחות דברים, שנהיים מעומעמים. כרגע זה עוד קשוח. בעיקר עכשיו, שאני עובד על מחזה שלו, שהוא היה צריך להמשיך לעבוד עליו ולביים אותו, והוא פשוט חסר לי. לקראת ההקראה עשינו קצת הידוקים למחזה, ועלו שאלות - למה הורדת את זה? מה הוא היה אומר על זה? את המחזה האחרון שלו כתב רוני במהלך תקופת הקורונה ואולי גם לפניה, והמשפחה שלו ושרון גל היו שותפים שלו ליצירה, וזאת הירושה שהוא השאיר. הוא אמר על המחזה: 'זה הילד. יכול להיות שאולי עוד קשה לו בזה ובזה, תעזרו לו, אני מפקיד אותו בידיכם'. הוא הבין שהוא צריך לשחרר את המחזה ושהוא לא יוכל לביים אותו".

    רוני כתב את המחזה בהשראת המטפל הפיליפיני שלו, בריקס, שחי איתו כמעט שנתיים, הפך לבן משפחה וגם שיחק בהצגה שיצר רוני, "קונטקט". תומי אלמנתו אמרה לי ש"המחזה היה מעין מתנת פרידה של רוני לבריקס והוקרת תודה עבורו".

    "בריקס הזה הוא פלא. הוא פגש את רוני בשלבים ששגרת יומו הופכת להיות סיעודית, והקשר איתו היווה השראה ליצירת המחזה, שמתאר מה זה כשמישהו אחר מטפל בך ולאילו רזולוציות מגיע הטיפול. רוני, שהיה סקרן מאוד, דיבר עם בריקס המון כדי להבין את הדנ"א הפיליפיני. הפיליפינים כל כך אוהבים לעזור, באותה מידה שישראלים שונאים להיות פראיירים. הם מוכנים להיות שם בשקט בשבילך, בלי אגו. הטריק של המחזה הוא הפיכת הקערה - הוא לקח את הישראלים האלה, שלפעמים זונחים הורים בבתי חולים, ושם אותם כמטפלים בפיליפינים. אם בארץ הפיליפינים הופכים לשקופים, בהיפוך שבמחזה - הישראלים הופכים להיות שקופים בפיליפינים".

    "רוני ואני הכרנו כשהיינו בני 14 בתיכון תלמה ילין", נזכר שפריר. "בהתחלה למדתי במגמת המוזיקה, אבל הרגשתי כדג מחוץ למים, ולא היה לי סבלנות לשבת על התחת ולתרגל פסנתר. מאוד אהבתי לרקוד ולשחק. אם הייתה אז מגמת מחול הייתי הולך אליה. אחרי שליש סמסטר עברתי למגמת התיאטרון. לפני האודישן למגמה, אני עומד בפרוזדור, מבוהל מאוד, ופתאום ניגש אליי בצעדי נמר רוני פינקוביץ', שידעתי שהוא בכיתה המקבילה במגמת התיאטרון. הוא הלך עם אוברול ונראה הכי צ'ארמר, גולש כזה. הוא אמר לי: 'אתה ארז, נכון? אתה רוצה להצטרף למגמת התיאטרון? בוא אני אקח אותך לאודישן'. הוא פתח לי דלת, במקום שבו הייתי מבולבל נורא. הוביל אותי לאודישן וישב בו. הוא תמיד ידע להיות במקומות הנכונים, כבר בגיל הזה. ידע איך להתברג. היה לו את הצ'ארם והאינטליגנציה. אם מישהו דיבר הוא ידע איך לדבר בז'רגון שלו. הוא היה באמת סוג של נער פלא. התחברנו מאוד. הייתי אגוז קשה. גיל ההתבגרות עבר עליי מאוד קשה, גם מול ההורים שלי, ברחתי מהבית וחזרתי. והוא קיבל אותי ולא ויתר עליי, דאג למשל שאלך איתו ועם החברה שלו ביחד לסרט. הוא פשוט אסף אותי כמו אפרוח רטוב".

    עוד בוואלה!

    "שמעתי שמירי רגב אמרה שהיא פנתרה שחורה, וחשבתי: WTF?!"

    לכתבה המלאה
    "רוני פשוט חסר לי". ארז שפריר (צילום: ויטלי פרידלנד)

    בתום התיכון הצטלבו דרכיהם גם בתיאטרון צה"ל, אליו עבר פינקוביץ' לאחר ששירת במערך הנ"מ, ואחרי השחרור למדו יחד בסטודיו של ניסן נתיב. בהמשך הקים פינקוביץ' את תיאטרון הבטון ברמת גן, וכתב וביים את הצגת הפרינג' "פרודו" שבה השתתף שפריר והפכה לקאלט. לאחר שההצגה עלתה, התברר כי פינקוביץ' חלה בטרשת נפוצה. "בהצגה הזאת היה רוני יצירתי וגאוני", אומר שפריר. "יכול להיות שהוא היה בסטרס גדול במהלך החזרות ואולי זה גבה מחיר. התסמינים הראשונים של המחלה קרו ממש כשההצגה עלתה: אובדן תחושה קל באצבעות הידיים. כמו נימול כזה. משם, לאורך הזמן, רוני התחיל לאט לאט לחוות את כל השלבים במניפת הקשיים ולהתמודד איתם. בהתחלה איבד תחושה ביד אחת, אחר כך בשתי ידיים, והתחיל להרגיש קיבעון כזה. המחלה הזאת חשוכת מרפא. יש פתרונות מקלים אבל אין תרופה".

    המחלה לא הייתה זרה לשפריר - אימו חלתה בה כשהייתה בשנות ה-30 לחייה. "לרוני התבהר שחלה בטרשת נפוצה ואני הייתי גם קצת שותף שלו. הוא יכול היה לדבר איתי על הכל, כולל הפחדים הכמוסים. הייתי לא רק חבר אלא גם חצי רופא, כי הכרתי את המחלה מאמא שלי, על כל התסמינים וההתקפים והטיפולים הברוטליים של הסטרואידים. אמא שלי תמיד אמרה, שהמחלה הזאת היא 'הקוף של הרפואה', כי זה קופץ עליך על הגב ואתה לא מוכן לזה. במהלך השנים, כשהוא חולה בטרשת נפוצה, רוני יצר דברים מופלאים והקים משפחה מדהימה. אבל שעון החול הלך ואזל".

    עוד בוואלה!

    אמי 2021: "הכתר", "טד לאסו" ו"גמביט המלכה" הן הזוכות הגדולות

    לכתבה המלאה
    "הוא היה צ'ארמר". רוני פינקוביץ' בחזרות להצגה "משפחה חמה" של תיאטרון בית ליסין (צילום: עידן גולקו, באדיבות תיאטרון בית ליסין)
    "הוא היה בסטרס גדול ואולי זה גבה מחיר". רוני פינקוביץ' (צילום: מעריב, רענן כהן)

    "הבעיות הפיזיות שלו הלכו ותפחו, השולחן היה מלא, וטיפול תרופתי", אומר שפריר. "בתקופת הקורונה, שבה לא עבדנו, רוני ישב הרבה בבית עם עצמו. הוא כל כך אנליטי בתפיסה שלו, נסק למעלה והסתכל ממעוף הציפור על החיים שלו, על מה הוא הספיק ועשה. הוא קיבל החלטה אמיצה ביותר, הירואית, והכי נכונה מבחינתו".

    לשים קץ לחייו בשווייץ.

    "כן. הכרנו את האפשרות של שווייץ ממקרים כמו אימא של חבר טוב שלנו, שחלתה בסרטן סופני ונסעה לשם. הוא שוחח איתי לא הרבה זמן לפני שזה הסתיים. כשהוא בישר לי את זה, הייתי בהלם. שתקתי. אתה לא קולט ברגע כזה. אתה ספיצ'לס. יכול להיות שהוא שבר את זה לאיזו בדיחה אחרי זה. לא חשבתי לרגע שאעמוד מול הבור הזה, שהוא ככה מבשר לי את זה. משם התחיל תהליך פרידה כי אין ברירה, עם המון עוצמה ביחסים בינינו, עם המון פתיחות ואהבה. ליווינו אותו, כל המשפחה והחברים עד לאיפה שיכולנו ללוות אותו".

    היה שלב שבו רצית לנסות לשכנע אותו לחשוב על זה פעם נוספת או לא לעשות את זה?

    "זה לא עניין של להגיד לו 'אולי לא'. שוחחתי איתו הרבה, וביקשתי שיסביר לי דברים עד הסוף, עד כמה שניתן. אחרי שהבנתי את הדברים על בוריים ונכנסתי לעובי הקורה - לא היה צורך לשאול אותו אם הוא בטוח. הבנתי שהוא במצב מוחלט עם עצמו. הבנאדם סגור על עצמו. גם אם יש לו פתאום פחדים הוא בגדול מאוד סגור על הדבר הזה. יחד עם זה, אתה תמיד מחכה אולי לאיזה נס או לאיזה משהו שיקרה. אתה אפילו מחכה ברוב הנאיביות שתימצא תרופה".

    עוד בוואלה!

    עודד קוטלר: "לאומנות קיצונית היא קללה איומה, שאין לה מרפא אלא בחילופי שלטון"

    לכתבה המלאה
    "כמעט התקשרתי אליו איזה יום. לשנייה שכחתי שהוא לא איתנו". רוני פינקוביץ' ובנותיו (צילום: מעריב, יוסי אלוני)

    שבועיים לפני הנסיעה להמתת החסד בשווייץ, ערך רוני פינקוביץ' מסיבת פרידה. מה אמרת לו שם?

    "היה לנו סוף מאוד מרגש. במסיבה, וגם אחריה, אמרתי לו בפעם הראשונה, ככה בפרצוף, שאני אוהב אותו. פתאום אתה עומד בפני פרידה, זה תהליך שעומד בניגוד לטבע שלנו, אבל זה הביא אותנו לספירה רוחנית.

    "למרבה המוזרות, באותה תקופה הייתי צריך לחדש את הכוריאוגרפיה של ההצגה 'עוץ לי גוץ לי', שעשינו ביחד בקאמרי", אומר שפריר. "אתה מבין מה היה? אני מחליף אותו ב'עוץ לי גוץ לי', כי הוא במצב קשה, מחדש עם הכוריאוגרפיה, הבימוי והתפאורה, מסיים את החזרות בשעות הערב, ואז הולך לרוני, ומדבר איתו. אמרתי לו, אני לא מדבר איתך על הקאמרי, חבל על הזמן, בוא נדבר על דברים אחרים".

    סרבת להצעה להחליף את רוני לאחר מותו בתפקידו בהצגה "קונטקט" של מרכז ענב, שמושפעת מאוד מסיפור חייו, אותה הוא כתב וביים ושיחק בה בעודו על כסא גלגלים לצד בתו איאן והמטפל שלו בריקס. מי שנכנס לתפקיד בסופו של דבר הוא יורם טולדנו.

    "לא הייתי מסוגל. היה לי קשה. רוני ישב בהצגה ללא תנועה. ואני כל כך נסער, והפצע אצלי כל כך טרי, שאם הייתי צריך לשבת בלי תנועה, וגם לא לבכות, זה יהיה כמו עינוי בשבילי. סוג של סבל. לשבת בכיסא שלו, איפה שהוא היה עד לפני לא הרבה חודשים, עם כל ההיכרות שלי איתו, ועם כל הפרידה המאוד טרייה, ולא להגיב, לא לדבר ולא לבכות אפילו? אמרתי, אני קרוב מדי, אני לא מסוגל עכשיו. בעוד שנה - בכיף. אבל באתי לראות את ההצגה, ומיררתי בבכי מהקהל".

    בכל ההצגות של "קונטקט" אחרי מותו, איאן מתפרקת בבכי.

    "כן. אני אמרתי לעצמי, די. אני בכיתי כל כך הרבה. עכשיו אני רוצה לנסות להחלים מהאבל. ואני שמח מאוד שבית ליסין, ציפי פינס ואבישי מילשטיין מאפשרים את הפלטפורמה הזאת לחשוף את המחזה בבכורה עם שחקנים נהדרים שחלקם באים ממחוזות אחרים. אנחנו מאוד סקרנים לגבי המחזה הזה, יש בו פוטנציאל עצום. רוני כתב מחזה נהדר".

    "אתה יודע", מוסיף שפריר, "כמעט התקשרתי אליו איזה יום. באתי להתקשר אליו לדבר איתו ולשנייה שכחתי שהוא לא איתנו. אני יכול לנסוע על אופניים, ולהגיד לעצמי, זה ערב חג, אני אדבר עם רוני. זה מאוד מוזר. תחשוב כמה מהר זה קרה. וזה לא שליווית בנאדם שכבר שכב במיטה וזה. הבנאדם היה קוהרנטי וידידותי לסביבה וכזה כיפי. זה בלתי נתפס וזה ייקח זמן. שוב, ככל שעובר הזמן זה יתעמעם והגעגוע יקבל כיוונים לאן שאתה לוקח את זה. והוא נתן לי כל כך הרבה מתנות, רוני, שיש לי אחלה צידה לדרך".

    "לא הייתי מסוגל לשבת על הכסא שלו במקומו בהצגה 'קונטקט', בלי לזוז, זה יהיה כמו עינוי בשבילי". רוני פינקוביץ' ובתו איאן יואל פינקוביץ' בהצגה "קונטקט" (צילום: באדיבות המצולמים)
    "כשהוא חולה בטרשת נפוצה, רוני יצר דברים מופלאים והקים משפחה מדהימה". רוני פינקוביץ' עם אשתו תומי ובנותיהם (צילום: באדיבות המשפחה)

    שפריר בן ה-57 השתתף לאורך השנים בהפקות רבות כשחקן, במאי וכוריאוגרף. בנוסף ללימודים בתלמה ילין ובניסן נתיב גם למד שלוש שנים בלט מודרני בסטודיו למחול של להקת בת דור ובבית ספר למחול של מרכז ביכורי העיתים. הוא חתום בין השאר כבמאי על הצגות תיאטרון החאן "אוי אלוהים" ו"הדלת ממול" והצגת המדיטק "מוף ומוריס"; וכשחקן בהצגות תיאטרון החאן "הלילה ה-12" בתפקיד סר טובי בלץ' עליו זכה בפרס התיאטרון הישראלי ב-2010 בקטגוריית שחקן המשנה (אחד מיני פרסים לא מעטים שקטף לאורך חייו), ושיחק גם ב"החולה המדומה", "נישואים", "אנטיגונה" ו"אנרכיסט מפוקפק"; ועל המסך כיכב בין השאר בסדרה "כבודו" בתפקיד פונדק.

    אתה מוערך מאוד אבל לא כל כך התפרסמת מחוץ לתעשייה, ולפני תשע שנים הגדירו אותך בגלובס כ"שחקן התיאטרון הטוב ביותר בארץ, שרוב הציבור לא מכיר".

    "איזו הגזמה מצדם לכתוב את זה. מה שמעניין אותי בחיים זה קודם כל להיות בריא. דבר שני, לעשות את מה שאני אוהב לעשות, שזה לשחק וגם לביים. אני נמצא במקום נפלא כמו תיאטרון החאן שנותן לי את הפלטפורמה ויש שם להקה וזה כמו משפחה. ויש לי משפחה נהדרת בבית, זוגתי ובתי. לא חסר לי שום דבר. אני מאושר מאוד ושמח בחלקי. לא מעניין אותי שאלות כמו - אני כן או לא מפורסם? כן או לא מוערך? עד כמה מוערך? לבד או עם עוד אנשים בפסגה? העיקר ליהנות. והעיקר הבריאות, באמת".

    ומאחורי האמירה "העיקר הבריאות" מסתתרת גם היסטוריה רפואית אישית לא פשוטה של שפריר. בתחילת שנות האלפיים עבר שני ניתוחים להשתלת כליה, הראשון בדרום אפריקה לא הצליח, והשני בטורקיה צלח. "במבדקים לצה"ל הורידו לי פרופיל ורצו לשחרר אותי מהצבא בגלל שהיה לי חלבון בשתן. התברר שזה אי ספיקת כליות כרונית. אבל רציתי להתגייס, ערערתי, העליתי לפרופיל 45, ג'ובניק, והתקבלתי לתיאטרון צה"ל, שם הכרתי את דרור קרן.

    "מאותו רגע התחלתי לעקוב אחרי מחלת הכליות הכרונית שלי. בגיל 40 הבנתי מהרופא שלי שהכליות לא סוחבות. הוא המליץ או לעשות דיאליזה או ללכת להשתלה. בחרתי לעשות השתלה ביוהנסברג. היא לא צלחה מבחינה טכנית. חזרתי ארצה אבל וחפוי גוף, עשיתי דיאליזות כחצי שנה, וב-2004 יצאתי להשתלה נוספת בטורקיה.

    "באותו זמן הייתי אמור להיכנס לחזרות למחזה שרוני ביים בבית ליסין, 'אבודים ביונקרס'. ציפי פינס אמרה לי 'מחכים לך'. אמרתי אני לא יודע, אחרי זה חזרתי וזה לא היה כל כך פשוט. הייתי בהחלמה, עשיתי כמה החלפות בקאמרי, ואז לא המשכתי בקאמרי והלכתי לחאן. מאז מצבי בסדר, אני לוקח כדורים אבל חי ובועט".

    עוד בוואלה!

    בגיל 91, לקלינט איסטווד נשארה עוד הפתעה אחת בשרוול

    לכתבה המלאה
    רוני פינקוביץ', אשתו, בנותיו וחברו הטוב ארז שפריר במסיבת הפרידה שנערכה לפינקוביץ' לפני שבחר לשים קץ לחייו (צילום: באדיבות המשפחה, עדי עזרא)
    "במסיבת הפרידה אמרתי לו בפעם הראשונה, ככה בפרצוף, שאני אוהב אותו". פינקוביץ' ושפריר במסיבת הפרידה שבועיים לפני הנסיעה לשווייץ (צילום: באדיבות המשפחה, עדי עזרא)

    כמושתל כליות שנמצא בקבוצת סיכון, נכנסת למקום יותר חרדתי בימי הקורונה?

    "האמת שלא השתבללתי בחרדה. עשיתי הרבה דברים. כמובן שרצתי להתחסן בין הראשונים, כמו טטלה. ודרך אגב, הייתי חולה בקורונה. עשיתי חיסון שלישי ב-4 באוגוסט, ונדבקתי שבועיים אחרי זה בקאמרי. אם לא הייתי מחוסן, לדעתי הייתי מחרחר עכשיו באיכילוב".

    מה דעתך על שחקנים שמתנגדים להתחסן ומתנגדים להיבדק גם במחיר של פיטורים ממקומות עבודתם?

    "זה בעיקר הפחיד אותי. אלה אנשים שאתה מסתכל עליהם כאל פצצות מצרר. אתה שם מסכה ואתה נסוג. אתה חושש. גם חושש עליהם".

    איך העובדה שגם לך היו התמודדויות רפואיות לא קלות השפיעה על הקשר שלך עם רוני?

    "יש לי חדשות בשבילך - היו לנו טונות של הומור. כשהלכתי להשתלה, רוני אמר לי, 'הופה, פתחת תחרות ריצה, אתה רוצה לעקוף אותי ולהגיע לפניי לאשפוז?'. אמרתי לו: 'כן, יש לי כבר לוקר במרפאה הנפרולוגית בתל השומר'. הכל נפרט להומור. יכולנו להגיע לרזולוציות הכי קטנות של קרעחצן. היה מאוד זורם בינינו. באופי שלי אני נמשך לעולם הרפואה, כי עברתי דרכו ולמדתי על בשרי כל מיני דברים. אבל הייתי מאוד חסר אונים, כי לא יכולתי לעזור לו בסופו של דבר. אתה לא יכול להבין מה עובר עליו באמת. אתה שומע על התסמינים, מנסה להבין תיאורטית מה עובר לו על האורגניזמים, אבל אי אפשר לכמת, להכיל ולהפנים באמת כשאתה לא נמצא בסבל הרב שלו. אז לפעמים אפשר היה רק לצחוק הרבה, ולשחרר ולאהוב".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully