"שמעתי שמירי רגב אמרה שהיא פנתרה שחורה, וחשבתי: WTF?!"

    "אין לי בעיה עם סרבני חיסונים ובדיקות", אומר יורם טולדנו שמככב ב"פנתר כפול" בבית ליסין, ומדבר על הטוטאליות שגרמה לו לפצוע שחקן ("החרב שלי נתקעה ביד ויצאה מצד שני"), מות אשתו ("לקח לי שלוש שנים לחזור לחיים"), והזלזול במירי רגב. ריאיון

    טריילר לסדרה "בעלת החלומות" (הוט)
    "באחת החזרות, באמצע הקרב תקעתי לו חרב אמיתית בכף היד בין האגודל לאצבע המורה, והחרב יצאה מהצד השני. נעצרנו, ואני רואה את הפרצוף של אמיר הולך ומלבין. שנינו מסתכלים על היד שלו, ורואים את החרב תקועה ביד שלו. הוא כמעט התעלף. וכל זה קורה יום לפני הצגה"

    בסוף שנות ה-90 לוותה ההצגה "אותלו" של תיאטרון חיפה במספר סערות. בהצגה הראשונה, השחקנית מיה מעוז נחבלה בראשה בסצנה שבה אותלו, שגילם השחקן ג'וליאנו מר, מלא בזעם על בגידה שלא הייתה, חונק את רעייתו האהובה למוות. ההצגה נעצרה, ומעוז הובהלה חסרת הכרה לבית חולים. התיאטרון הסביר שקרתה "תאונת עבודה". אבל אחרי זמן קצר שוב קרתה תאונה - כשאותלו סטר לדסדמונה, מר הטיח אגרוף בפניה של מעוז והיא ברחה מהבמה. סיפרה בריאון ש"התאונה" הייתה למעשה אלימות שחרגה מהמתוכנן, ועזבה את ההצגה. לאחר שמר תקף גם את מחליפתה של מעוז, הוא הורחק מההצגה והשחקן יורם טולדנו נקרא להחליפו.

    הפגיעות בשחקנים בהצגה לא תמו בשלב הזה, גם אם בהמשך הייתה זו תולדה של טעות. "אחרי שג'וליאנו פוטר נכנסתי לשחק את אותלו, ועשינו חזרות מההתחלה. היו שם המון קרבות עם חרבות", מספר טולדנו, "היינו צעירים, אני והשחקן אמיר קריאף, ששיחק את יאגו. אהבנו לעשות את הקרבות הכי אמיתיים שאפשר, ורצינו ללכת הכי מסוכן שאפשר. אמיר ואני התעקשנו עם מאמן החרבות שהחרב תגיע הכי קרוב לגוף. עד שיום אחד, באחת החזרות, באמצע הקרב תקעתי לו חרב אמיתית בכף היד בין האגודל לאצבע המורה, והחרב יצאה מהצד השני. נעצרנו, ואני רואה את הפרצוף של אמיר הולך ומלבין. שנינו מסתכלים על היד שלו, ורואים את החרב תקועה ביד שלו. הוא כמעט התעלף. וכל זה קורה יום לפני הצגה. הדם ניגר, הוצאנו את החרב, ניסינו לעצור את הדם, והוא פונה לבית חולים. המזל הגדול שלא קרה שום נזק תמידי, והיד חזרה לתפקד. נשארה רק צלקת. למחרת הוא כבר שיחק - עלה עם יד חבושה ומקובעת - והתעקש לשחק שוב עם חרב אמיתית. פשוט שינינו את זה לקרב עם יד אחת במקום עם שתיים. לא ויתרנו על זה. גם אחרי כשנה, שיחקנו יחד שוב ב'רומיאו ויוליה', שוב עם קרבות, ושוב לא ויתרנו - הלכנו עד הסוף, עם גלגולים באוויר, קפיצות וחרבות שעוברות וכמעט חותכות אותנו".

    ליד הערך "טוטאליות" במילון צריך לשים תמונה שלך.

    "נכון, הייתי אז מאוד טוטאלי בקרבות במה ובסיכונים פיזיים. היום אני כבר לא טוטאלי בסיכונים פיזיים אבל טוטאלי בדברים אחרים, נכנס לדברים עד הסוף, מחויב עד הסוף. אבל הבנתי שצריך לשמור על הגוף, מה לעשות. היום לא אעשה כאלה קרבות במה. יש לי שני דברים חשובים בחיים, שהם שני הבנים שלי".

    עוד בוואלה!

    "רואים ישראלי אחר, מאצ'ו צעיר ואירופאי": העולם הערבי נדהם מ"פגע וברח"

    לכתבה המלאה
    "מירי רגב לוחמנית לשם לחימה, זה הכי נוראי בעיניי". יורם טולדנו על סט ההצגה "פנתר כפול" (צילום: ראובן קסטרו)

    סיפור פציעת החרב ההיא הוצף בשיחה בינינו בעקבות מקרה תאונת העבודה שהתקיימה לשחקן אחר, הפעם לא בגללו, בחזרה להצגה חדשה שאליה לוהקו שניהם - "פנתר כפול" של תיאטרון בית ליסין. לפני שלושה שבועות, השחקן אופיר וייל התאמן בחזרה על קטע שבו דמותו קופצת מהמדרגות לבמה. תוך כדי הנחיתה התלפפה טבעת הנישואים שלו בבורג, האצבע כמעט נותקה מהיד ודיממה. הוא הובהל לבית החולים שיבא בתל השומר בעודו סובל מכאבים, ולאחר שקיבל טיפול הצוות הרפואי החליט לקטוע את האצבע שלו.

    "ברגע שזה קרה, הייתי מחוץ לבמה, באתי שתי דקות אחר כך. זה היה מזעזע", אומר טולדנו. "נאלצו לקטוע את האצבע, אי אפשר היה לחבר אותה. ביקרתי אותו לפני כמה ימים. זה קטע להתמודד עם זה עכשיו, פתאום להיות בלי אצבע. עכשיו הוא עובר גיהנום. אבל יש הרבה אנשים שחיים עם זה והכל בסדר. בעוד שנה זה יהיה בסדר. אם לוותר על איבר בגוף, אצבע זה הכי פחות גרוע. וזו גם הקמיצה, שהכי פחות צריך אותה".

    "פנתר כפול", שעלה החודש בבית ליסין בכיכובו של טולדנו, הוא מחזה ישראלי חדש בהשראת סיפורה האמיתי של תנועת המחאה החברתית "הפנתרים השחורים", ששינתה את פני החברה הישראלית ומציינת 50 שנה להקמתה. יואב שוטן-גושן חתום ככותב, ונועם שמואל על הבימוי והדרמטורגיה.

    ההצגה עוסקת בעבריין יעקב אלבז, שבתחילת שנות ה-70 נשלח על ידי קצין משטרה בכיר לאסוף מידע על התארגנות חדשה בשם "הפנתרים השחורים", שמאיימת להצית את המדינה. אלא שאלבז נשאב למחאה, מתלהב מהמסרים החברתיים והופך לאחד ממנהיגיה. כשבנו מתגאה בו שהפך ללוחם צדק, הוא מחליט לחצות את הקווים הופך למודיע משטרתי, נקלע בכך למשחק כפול שמאיים להרוס את חייו (ההצגות הבאות יתקיימו ב-13, 14, 17, ו-18 בספטמבר).

    "מי שלא רוצה להתחסן, שלא יתחסן, אין לי בעיה". יורם טולדנו (צילום: ראובן קסטרו)

    במחזה בעל יסודות דוקומנטריים, איך עבדת על הדמות של יעקב אלבז, ממנהיגי הפנתרים השחורים ומי שלימים נחשף ששימש כמודיע משטרתי, מבלי להיפגש עם מישהו ממשפחתו ועם קטע וידאו אחד בלבד שלו שהתגלה רגע לפני סיום החזרות?

    "נכון, מצאנו סרטון יחיד שלו רק שבוע לפני שההצגה עלתה, פעם ראשונה ששמעתי אותו מדבר. לא ידענו אם לעשות לו מבטא או לא, ידעתי שהוא דור שלישי או רביעי בירושלים, שזה אומר שאין לו מבטא מרוקאי. וכששמענו את ההקלטה שלו יש לו באמת רק מבטא ירושלמי, לא מזרחי. אבל בגלל ששמענו את זה לראשונה רק שבוע לפני שההצגה עלתה, וויתרנו על הרי"ש המתגלגלת".

    בימים אלה מציינים עשר שנים למחאת האוהלים, שלא הצליחה כמו מחאת הפנתרים. כותב המחזה, יואב שוטן-גושן, סיפר בפאנל בתיאטרון שהתקיים אחרי ההצגה שלכם, שהוא פגש את ראובן אברג'יל, ממקימי הפנתרים השחורים, ואברג'יל התייחס בעוקצנות למחאת האוהלים: "מה, אתה היית ברוטשילד? ודחפת עגלת ילדים ב-5000 שקל? ורקדת עם שלמה ארצי, 'פתאום קם אדם וחושב שהוא עם'? ומה השגת?"

    "נכון. אני חושב שזה היה הקוץ במחאת האוהלים. לצערי זו הייתה צעקה גדולה מאוד שהולידה עכבר. היה משהו במחאה הזאת, עד כמה שאני זוכר, שהיה מאוד פוטוגני, מאוד מגניב כזה. חבר'ה צעירים שהקימו אוהלים בשדרה עם כל מיני בריכות מים לילדים, בחופש הגדול, ואיך שנגמר החופש הגדול כולם חזרו לבתים. זאת אומרת, זה אנשים שמחזיקים דירות ויצאו לפיקניק, זאת הייתה התחושה. היו זמרים שהופיעו. הסתובבתי שם וזה נראה כמו פסטיבל וודסטוק.

    "באיזשהו מקום חשבתי, אולי זה לא כל כך רציני, ואין פה את הכאב האמיתי שהיה במקום שממנו הפנתרים יצאו. הפנתרים יצאו מחדר עם עשרה ילדים. משם התחילה הצעקה. זה התחיל ממצוקה אמיתית. ופה, מחאת האוהלים, בוא, היה אחוז של אנשים שבאמת חיו במצוקה, אבל הרוב לא היו במצוקה. לעומת זאת, הפנתרים קיבלו מכות, הם שילמו בדם, אנשים נפצעו. אימא של סעדיה מרציאנו, שבאה להוציא אותו משם, ובעט בה סוס. הם רק יצאו למחות על משהו וחטפו מכות, יצאו בעצמות שבורות ודם, והתייחסו אליהם כמו אל פושעים.

    "הפנתרים השחורים היו דבר מכונן, נקודת מפנה, בעקבותיהם נכנסו מזרחים לממשלה, מזרחים קיבלו קול, גולדה הקימה ועדות לחקור את העוני, קרו דברים. אחרי המחאה החברתית לפני עשר שנים לא ממש הרבה קרה. אחרי המחאה בבלפור קרה משהו? לדעתי היא לא השיגה כלום. הרי המוחים קראו לביבי להתפטר, אבל הוא לא התפטר. היא עשתה רעש. נכון שיש כאלה שחושבים שנתנה רוח גבית לממשלת השינוי, אני לא יודע".

    עוד בוואלה!

    אחרי שתצפו בסרט הזה, לא תעזו להסתכל במראה

    לכתבה המלאה

    "לא הרגשתי בכלל אפליה"

    "אני שמח שמירי רגב כבר בעברנו. מירי רגב מצטיירת בעיני כמישהי שיוצאת למלחמות כדי לצאת למלחמות, בלי שום אג'נדה מאחורי זה, בלי רעיון אמיתי מאחורי זה. ככה אני רואה אותה - לוחמנית לשם לחימה, וזהו. שזה הכי נוראי בעיניי. זה הכי נמוך שאפשר להיות"

    ביום שבו עלתה ההצגה, פורסם ריאיון עם חברת האופוזיציה, ח"כ מירי רגב, שבו נשאלה אם היא ממשיכת דרכם של "הפנתרים השחורים", וטענה שכן. מה שמזכיר שראובן אברג'יל, ממקימי ומנהיגי הפנתרים השחורים, אמר אחרי התבטאות דומה שלה בעבר, "מירי רגב לא יכולה לייצג אותי" וטען כי היא לא מייצגת את הציבור המזרחי. מה דעתך?

    "מירי רגב היא לא פנתרה שחורה, לא ממשיכת דרכם של הפנתרים השחורים, זאת בכלל לא האג'נדה שלה. אני לא יודע מה האג'נדה שלה. בוא נגיד שלא היה רגע אחד במהלך החזרות והעבודה על ההצגה העוסקת בפנתרים השחורים, שבו מירי רגב נכנסה לי למחשבות. אפילו לא רגע אחד. שמעתי שבריאיון הזה הוזכרו הפנתרים, והתגובה שלי הייתה: WTF? אני שמח שמירי רגב כבר בעברנו. מירי רגב מצטיירת בעיניי כמישהי שיוצאת למלחמות כדי לצאת למלחמות, בלי שום אג'נדה מאחורי זה, בלי רעיון אמיתי מאחורי זה. ככה אני רואה אותה - לוחמנית לשם לחימה, וזהו. שזה הכי נוראי בעיניי. זה הכי נמוך שאפשר להיות".

    עד כמה קיימת אפליה גם היום בישראל?

    "לצערי עדיין קיימת אפליה. אולי לא נגד מזרחים אבל זה עבר להיות נגד אתיופים. לפני כמה שנים הייתה את מחאת האתיופים. לצעוק לרחובות ולהגיד די, די, כנראה זה טבע האדם. אני יודע שהאפליה עדיין קיימת. אנחנו כנראה מין מדינה כזאת, שבה כל מיעוט שמגיע ארצה צריך לעבור אפליה כדי להיטמע לתוך החברה. זה לא נגמר. עדיין יש את זה. אפילו יש את זה עוד קצת כלפי מזרחים".

    "אבישי בן חיים רוכב על איזשהו גל פופוליסטי. זה לא נראה לי רציני" (צילום: פלאש 90, ללא)

    ואתה, באופן אישי, כבן למשפחה מרוקאית משני הצדדים, חווית אפליה בחייך?

    "לא הרגשתי בכלל אפליה. יותר מזה, לא ידעתי שיש את זה בכלל, אשכנזים ומזרחים. אני גדלתי בטבריה, ההורים שלי לא דיברו אפליה בבית. אבא שלי היה קבלן מצליח וחזק בארץ, שהסתער קדימה ולא אמר אוי אוי אוי, מה עשו לנו, המזרחים. גדלתי עם סיפורים של אבא שלי על אפליה שהוא נתקל בה כשהוא היה צעיר יותר, אבל זה גרם לו להתעלות על עצמו, להוכיח ולהצליח. הוא היה קבלן גדול, שהתחיל כפועל בניין בקיבוץ, התקדם ונהיה מנהל עבודה.

    "ואז המשפחה עברה לחיפה, הוא עבד בחברת בניה גדולה, שם היה מנהל עבודה. היו עוד שלושה מנהלי עבודה - כולם אשכנזים, והוא המזרחי היחיד. באיזשהו שלב בעל הבית החליט להכניס את כל מנהלי העבודה כשותפים, לתת להם אחוזים בחברה. וכל האשכנזים לא הסכימו שאבא שלי יהיה שותף כי הוא מזרחי. אבא שלי מאוד נפגע מזה, אבל במקום ליפול - הוא מינף את זה לקריירה העצמאית שלו. הוא אמר, אני לא רוצה להישאר אתכם. אני לא רוצה להישאר במקום שבו לא אוהבים אותי ולא רוצים אותי. אני אבנה את עצמי. והוא הלך, בנה את עצמו, הפך לקבלן עצמאי ונהיה בעל הבית.

    "זה סיפור שגדלתי איתו. אז לא רק שלא הרגשתי אפליה, הרגשתי שאני שווה בין שווים, ואולי אני אפילו יותר, בגלל שאני הבן של אבא שלי הגיבור. בטבריה אשכנזים ומזרחים חיו טוב ביחד, לא ידעתי מי אשכנזי ומי מזרחי".

    מה דעתך על תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה של אבישי בן חיים מחדשות 13?

    "אני בטוח שיש עדיין מזרחים שמרגישים מקופחים, שמרגישים שהם סוג כזה וכזה. יש ציבור שמרגיש ככה, וצריך לפעול ולתקן את זה. אבל אני לא חושב שזה עדיין בממדים כאלה גדולים של 'ישראל השנייה' ו'ישראל הישנה'. אני מאמין היום שמזרחים כן נטמעו בחברה, וכן יצאו מהמעגל הזה ועד ייצאו, זה תהליך שקורה שנים ולוקח זמן. אבישי בן חיים רוכב על איזשהו גל פופוליסטי, מכמה פעמים שראיתי אותו בטלוויזיה מתראיין ומדבר לא לקחתי את זה ברצינות, זה לא נראה לי רציני".

    עוד בוואלה!

    בחדשות 12 מצאו את הסיבה האמיתית לקורונה: עומר אדם

    לכתבה המלאה
    "איאן פשוט נכנסה לי ללב". טולדנו עם איאן יואל פינקוביץ' בגרסה החדשה של ההצגה "קונטקט" (צילום: באדיבות המצולמים)
    "די, צריך לחיות עם המחלה הזאת. מי שרוצה להתחסן, שילך להתחסן, שיגן על עצמו. אני עצמי לפני חיסון שלישי. אבל מי שלא רוצה להתחסן, שלא יתחסן, אין לי בעיה. ומי שלא רוצה להיבדק, שלא יעשה את זה"

    מה דעתך על שחקנים מתנגדי חיסונים שגם מסרבים להיבדק, כמו אורנה פיטוסי או מורדי גרשון, שמסיבה זאת הוצאו מהפקות בהם היו אמורים להשתתף?

    "די, צריך לחיות עם המחלה הזאת. מי שרוצה להתחסן, שילך להתחסן, שיגן על עצמו. אני עצמי לפני חיסון שלישי. אבל מי שלא רוצה להתחסן, שלא יתחסן, אין לי בעיה. ומי שלא רוצה להיבדק, שלא יעשה את זה. זה בסדר, הכל נסלח. האחריות היא על הלא מתחסנים".

    הבעיה שהשחקנים שלא מתחסנים ולא נבדקים חושפים לא רק את עצמם להידבקות אלא גם עשרות שחקנים ואנשי צוות אחרים, וחלקם עלולים לחלות קשה.

    "אבל זה כבר עניין של חוק. זה משהו שהממשלה צריכה לפתור. צריך להפסיק עם החוק הזה של חובת בדיקה וכל מיני חובות. לדעתי לא צריך לחייב. הקורונה פה. כולנו נידבק. לא נתחמק מזה. יכול להיות שאני ואתה נדבקנו ואנחנו לא יודעים מזה, ואם לא אז בטוח נידבק בעתיד. שכל אחד ייקח אחריות על עצמו. למה אני צריך לשלם את המחיר של סגרים ובידודים וכל השיט הזה? בגלל אנשים שלא רוצים להיבדק? אני מכבד אותם. בואו נחיה לצד זה".

    מבהיר שוב - האחריות של הלא מתחסנים ולא נבדקים היא לא רק על עצמם אלא גם על אחרים שבהם הם עלולים לפגוע ואולי חלילה לפגוע קשות. זה לא בעייתי בעיניך?

    "אני מתכוון למצב שבו הרוב מחוסן ויש רק כמה שלא התחסנו ולא נבדקו. במצב כזה, אם אתה מחוסן ואתה נדבק אז הסימפטומים הם זניחים, תהיה לך אולי קצת שפעת. תראה, הווירוס נמצא פה, והוא יהיה איתנו כמה שנים טובות, אולי לתמיד, אי אפשר לדעת, נצטרך ללמוד לחיות עם זה. אנחנו לא יכולים לחיות עם איום של סגר על הצוואר כל החיים, אי אפשר לחיות ככה, צריך לשחרר את זה. כמו חיסוני שפעת, אף אחד לא מחייב אותנו לקחת חיסוני שפעת. יש המלצה. אני אף פעם לא התחסנתי לשפעת. אבל אני לא מומחה, אולי אני מדבר שטויות. אף אחד לא באמת יודע, לאף אחד אין באמת תשובות, זה הכול עניין של ניסוי וטעייה".

    עוד בוואלה!

    "עד לא מזמן לא היה לי סיכוי, והפעם אני מרגיש שאני אשכרה יכול להצליח"

    לכתבה המלאה
    "מחאת האוהלים נראתה כמו פיקניק בשדרה". יורם טולדנו בהצגה "פנתר כפול" בתיאטרון בית ליסין (צילום: רדי רובינשטיין)

    תסמונת המתחזה למתחזה

    טולדנו, שחגג אתמול (שני) יום הולדת 54, סיים את לימודיו בבית ספר למשחק בית צבי לפני 25 שנה, ומאז השתתף בהצגות של תיאטראות באר שבע, חיפה והספרייה, בהן מחזותיו של שייקספיר "המלט", "אותלו" ו"רומיאו ויוליה". בתיאטרון בית ליסין השתתף במחזות רבים, בהן "החולה ההודי", "קפה ערבה", "דולפינים", "הר לא זז", "אהבת מוות", "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", "הקומה השלישית" ובימים אלה, במקביל להצגה "פנתר כפול" מככב גם בהצגה "הנאהבים והנעימים". הוא שיחק בסרטים ובסדרות "אדם בן כלב", "געגוע" ו"הד", ובסדרות "חדר מלחמה", "תמרות עשן", "טקסי בדרייבר", "חטופים", "נוירק", "הבורר", "החממה", "הרמון" ו"הנערים".

    לקח לא מעט זמן עד שפרצת מעל המסך. אמרת פעם שאתה מרגיש לא נוח כשאתה רואה את עצמך על המסך.

    "זה עדיין מוזר לי. בכל הפקת טלוויזיה שאני עושה וגם בכל הפקת תיאטרון שאני עושה, תמיד יש לי את המחשבות, הנה עכשיו יעלו עליי, שאני לא שחקן. גם ב'פנתר כפול', כל יום חשבתי, זה כנראה ההפקה האחרונה שאני עושה, יגידו לי, זהו, הבנו, אתה לא שחקן. זה מין חוסר ביטחון כזה".

    בימים אלה טולדנו מופיע בתפקיד קטן בסדרה "פגע וברח" של נטפליקס ומשחק גם בטלנובלה "בעלת החלומות" ב-HOT בידור (שלישי-חמישי ב-20:00). בטלנובלה הוא מגלם את דמותו של מאיר רומנו, מיליארדר ובעל אימפריית מלונות יוקרה מצליחה, שחולה בסרטן סופני. לקראת מותו הוא נרדף על ידי חלום מסתורי, שמעיר בו תקווה לגלות לפני מותו מה עלה בגורלה של בתו, רוז, שנעלמה לפני 18 שנה במדבר.

    בעולם התיאטרון האליטיסטי רבים זוקפים גבה מול שחקנים טובים שמשתתפים בטלנובלות.

    "שמעתי המון צקצוקי אליטיסטים על טלנובלות. גם אני חשבתי בעצמי שלא אעשה טלנובלה, אבל עבודה זה עבודה זה עבודה. כל עבודה מכבדת את בעליה. עשיתי את זה ואני לא מצטער על זה, להיכנס למרתון מטורף של 25 סצנות ביום, במהירות שיא. היו סצנות שלא ידעתי שצילמנו, וכבר הם עברו. זאת הייתה חוויה מעניינת ומאתגרת, ואני שמח שלקחתי חלק בזה".

    אני מניח שחוויית העבודה בהפקה ישראלית-אמריקאית של נטפליקס, בסדרה "פגע וברח" שונה מאשר הפקה ישראלית בלבד.

    "אני רוצה להגיד לך שאני מוריד את הכובע בפני ליאור רז. הוא עשה דבר גדול. הבנאדם הביא הפקה ענקית לארץ, סיפק פרנסה טובה לכל כך הרבה אנשים במקצוע. שזה דבר אדיר לעשות. וזו הפקה עם תקציב כמו שצריך, שאתה לא רואה פה בארץ. זה היה מדהים בעיניי"

    עוד בוואלה!

    קרנבל דוחה: הריאיון של ברהנו טגניה עם זדורוב עורר בחילה קשה

    לכתבה המלאה
    "חיים שלמים עברו מאז". יורם טולדנו ואנלי הרפז ז"ל (צילום: אביב חופי)
    "לא הרגשתי בכלל אפליה. יותר מזה, לא ידעתי שיש את זה בכלל, אשכנזים ומזרחים. אני גדלתי בטבריה, ההורים שלי לא דיברו אפליה בבית. אבא שלי היה קבלן מצליח וחזק בארץ, שהסתער קדימה ולא אמר אוי אוי אוי, מה עשו לנו, המזרחים"

    נכנסת לתפקיד בהצגה "קונטקט" שגילם רוני פינקוביץ', לאחר שבחר לסיים את חייו בהמתת חסד בשוויץ, ואתה משחק את אבי בתו, איאן. היא סיפרה לנו בריאיון שהיה לה קשה לשחק את הסצנה שבה היא אומרת "אני הבת שלך" לדמות שגילם קודם אביה האמיתי וכעת אתה משחק.

    "איאן בהצגה הזאת פשוט נכנסה לי ללב. כל ערב היא יושבת לי בלב חזק. במיוחד ברגע הזה, שהיא באה, מחזיקה לי את היד ואומרת 'אני הבת שלך'. היא גומרת אותי שם, כל ערב. רוני היה תמרור בכל צומת בקריירה שלי. בבית צבי עשינו איתו הצגה בשנה השלישית. אחר כך הוא משך אותי לתיאטרון חיפה. אחר כך כמנהל התיאטרון עשה איתי הצגות שם. אחר כך הוא הביא אותי לבית ליסין ועשה איתי הרבה הפקות שם. אחר כך הכניס אותי לסדרה של יאיר לפיד. ואחרי מותו הוא החזיר אותי לתיאטרון, להצגה שלו, בתפקיד שלו".

    שיחקת בסדרה "חדר מלחמה" שיצר וכתב יאיר לפיד. יכולת לנחש שהוא יהיה שר החוץ, ראש הממשלה החלופי ואדריכל ממשלת השינוי?

    "לא יכולתי לראות את הפוטנציאל של לפיד להגיע לממשלה. מי חשב בכלל שהוא ילך לפוליטיקה. היום כשאני רואה את הדרך שהוא עשה, איפה הוא התחיל ולאן הוא הגיע - שאפו! שמע, הבנאדם עבד קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיע, זה לא סתם פרצוף פוטוגני, יש אג'נדה מאחוריו. הוא בנה את עצמו שנים, ואתה רואה התעקשות על מטרה".

    וכששיחקת בסרט "מבול" של גיא נתיב - יכולת לנחש שהוא יהפוך להיות זוכה אוסקר?

    "זה דווקא כן יכולתי לדמיין. זה דווקא לא הפתיע אותי. גיא נתיב הוא במאי מוכשר מאוד. אתה עובד איתו ואתה מבין את זה. אני מאחל לו עוד הרבה הצלחות והרבה אוסקרים".

    עוד בוואלה!

    "אבא שתה את הרעל ואני הרגשתי את הגוף שלי צורח"

    לכתבה המלאה
    "מי חשב בכלל שהוא ילך לפוליטיקה". יאיר לפיד (צילום: רויטרס)

    "הכרחתי את עצמי לקום בבוקר"

    טולדנו היה נשוי למנחה ושחקנית הקולנוע והטלוויזיה אנלי הרפז ז"ל, בתו של השחקן שרגא הרפז ואחותה של אילור הרפז (מ"לא כולל שירות"). הרפז שיחקה בין השאר בסרטים "מתנה משמיים" ו"צומת וולקן", בסדרות "זינזאנה", "הפוך" ו"לגעת באושר", והנחתה את "תוצרת הארץ" בערוץ הראשון. הרפז וטולדנו הביאו לעולם שני בנים. במאי 2011, לאחר מאבק ממושך בסרטן, נפטרה, בגיל 37.

    עשר שנים לאחר הטרגדיה, אומר טולדנו: "הבחירה שלי מההתחלה הייתה להמשיך לחיות. אבל זה היה דרך השכל. בלב נשאר הצער והכאב. הראש אמר: לצאת לעבודה, הילדים צריכים לצאת לבית ספר, הבית צריך לתפקד כרגיל. ממש הכרחתי את עצמי לקום בבוקר, לשלוח את הילדים, להראות חיוך ולהראות שהחיים יפים. אחרי זה, כשהייתי לבד, התפרקתי. יצאתי לעבודה, אחרי חודש חזרתי להצגות, ערב ערב, המשכתי את החיים.

    "אבל לקח לי שלוש שנים לחזור באמת לחיים. לקח לי שלוש שנים לחזור ליהנות מהחיים. וגם אחרי שלוש השנים האלה עברתי תהליך של איזה שנתיים עד שבאמת חיבקתי את החיים, ואמרתי, אוקיי, החיים יפים, מותר ליהנות, הכל בסדר. זה גם חלק מטיפול שהלכתי אליו, שזה הלוגו שלו: 'החיים יפים, מותר ליהנות, הכל בסדר'. אז לקח לי איזה שלוש או ארבע שנים להתאפס על עצמי ולבחור בחיים.

    "תשמע, חיים שלמים עברו מאז. מה שנשאר בלב, נשאר בלב. החיים ממשיכים. יש לי אהבה גדולה עכשיו, קוראים לה שחף. היא מהממת. יש לנו זוגיות מאוד יפה ואהבה מאוד גדולה ואני מאושר. אתה יודע, החיים ממשיכים. היום אני במקום אחר. היום אני לגמרי בחיים, אוהב את החיים, ומאושר לראות את הילדים שלי כמו שהם היום ומה יוצא מהם".

    "תמיד יש לי את המחשבות, הנה עכשיו יעלו עליי, שאני לא שחקן". יורם טולדנו (צילום: ראובן קסטרו)

    אני מניח שלא קל לגדל לבד שני ילדים במשך עשר שנים.

    "לא קל. אפילו קשה מאוד. אבל אני חייב להגיד שחלק גדול מהעזרה שלי באה מהם, מהפידבק שקיבלתי מהם כל השנים, שזה נתן לי את כל הכוח להמשיך. האהבה האמיתית מהם ואליהם, זה מה שהחזיק את הקשר הזה, את המשולש הזה. וזה רק הולך וגדל וצומח".

    בריאיון בעבר אמרת ששני בניך לא מגלים משיכה למשחק. משהו השתנה מאז?

    "הקטנצ'יק, שעולה לכיתה י', שיחק בשנת הקורונה באיזה סרט סטודנטים ומאוד נהנה ואהב את זה, וגם החבר'ה מאוד אהבו אותו. עוד לא ראינו את זה. זו פעם ראשונה שהוא רצה לשחק. הוא קיבל טקסט לאודישן, וביקש ממני לעבוד איתו על זה. עשיתי איתו את הטקסט, נפלה לי הלסת, אמרתי לו - אין לי מה להגיד לך, תהיה ככה, כמו שאתה. כל מה שאני אוסיף אני רק אהרוס. הוא הלך לאודישן והתלהבו ממנו.

    "לא יודע אם נפתח לו התיאבון. הוא מנגן ויש להם להקה שנקראת 'השכנה לינה', יש להם כבר עשרה שירים מקוריים. קסם, קסם לראות את זה. הם יושבים בבית ארבעה חברים בני 15, כותבים ומלחינים, יוצרים. לראות ילדים בגיל הזה יוצרים על אמת, עם כל הווייב של הרוקנרול, ובפנים הם ארבעה ילדים מתוקים שכותבים שירים, וכבר הופיעו, ויש להם קהל שאוהב אותם. זה קסם לראות את זה".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully