האיכות של עולם הדוקו הישראלי היא לא דבר חדש, ומחר תהיה עוד הזדמנות לחגוג אותה. חמישה סרטים יתחרו על פרס אופיר, וכל אחד מהם ראוי לפרס. על "דני קרוון" של ברק הימן (זמין כאן 11), "אהבה זאת לא היתה" של מיה צרפתי (זמין ב-yes דוקו) ו"שפאאר בדרך להוליווד" של ונסה לאפא (יעלה בקרוב ב-yes דוקו) כבר כתבנו בעבר. כעת זו הזדמנות להתייחס גם לשני האחרים, "קופסה כחולה" של מיכל ויץ ו"להיות ענת קם" של שלומי אלדר, ולהמליץ בחום להתכונן לטקס עם בינג' שלהם ב-yes דוקו (צירוף מילים שחזר על עצמו בפסקה הזו, ומלמד על העוצמה של הערוץ).
נתחיל ב"קופסה כחולה", המשתייך לסוג עשייה שאני נוהג לכנות סרטים אינפורציונליים. כלומר, סרטים שמעבירים כמות רבה של מידע בצורה קורקטית, אבל מצד אחר יש בהם גם ממד אמוציונלי. זו הגדרה שרלוונטית במיוחד לקולנוע התיעודי הישראלי, או לכל מדינה שבה ההיסטוריה הלאומית כה מורכבת, טעונה ורגישה.
את ויץ הכרתי שנים רבות, בזכות פועלה כמפיקה מצליחה, בין השאר של "הקיר", מאת מורן איפרגן. מדובר באישה צנועה ופרטית, כך שמעולם לא ידעתי על הייחוס המשפחתי שלה - היא בתו של רמי ויץ, משדרי הספורט המובילים בישראל, עליו כתבנו כאן לא פעם, ולפיכך גם נינתו של יוסף ויץ, מראשי קרן קיימת לישראל, שהיה לו חלק מרכזי בייעור ובייהוד של השטח הזה, וזכה לכינוי "אבי הטרנספר".
היה נוח יותר לכולנו לא לדבר על פועלו של ויץ, אבל נינתו בחרה לצאת מן הדיסקרטיות האופיינית לה ולעשות זאת, ולא סתם לדבר עליו אלא לשאול את כל השאלות האפשריות לגביו. בכך, ולהבדיל אלפי הבדלות כמובן, היא הזכירה לי את גיבורת "ילדה רעה", של מיכאל ורהובן מ-1990, על הצעירה הגרמנייה שמעזה לחפור בארכיונים כדי לגלות לראשונה מה בדיוק עשו תושבי העיר שלה במהלך מלחמת העולם השנייה.
גם "קופסה כחולה" מתבסס על תחקיר ארכיוני ועל פתיחת אינספור קופסאות, וזה ניכר בסרט. הוא שזור קטעי ארכיון נדירים, מביא מידע מאלף ומאיר עיניים ומצליח להשתמש בסיפור האישי והמשפחתי כדי לספר סיפור רחב יותר ולאומי, כך שהוא רלוונטי גם אם שם המשפחה שלכן אינו ויץ.
משפחת ויץ, אם לא ידעתם, זה לא רק מיכל ורמי. היא כוללת גם את ההיסטוריון יחיעם ויץ ואת בנו גידי, העיתונאי שבין השאר חשף את פרשת "תיק 4000", וגם כמה חברי משפחה בפרופיל ציבורי נמוך יותר. רבים מהם מתראיינים לסרט, והבמאית מנסה ליישב יחד איתם את הסתירה הפנימית שמטרידה אותה - איך משפחת אצולה של השמאל הישראלי חיה עם המורשת שלה, שלכאורה מנוגדת לכל מה שהיא מאמינה בו?
יש בסרט כנות ראויה להערכה, חשיפה ואף הקרבה אישית וגם ביקורת נוקבת, אבל צריך לציין שלשאלות הקשות הוא מספק גם תשובות מפויסות: אחד ההסברים שעולים כאן הוא שסבא-רבא ויץ עשה את מה שעשה כי זה מה שהאמין בו בזמן אמת, וזה לא הוגן וגם לא חוכמה לשפוט אותו במרחק הזמן.
בני משפחת ויץ המורחבת, מתברר, ניחנו בכריזמה קולנועית. הקסם האישי שלהם, והדינמיקה ביניהם לבמאית, הופכים את "קופסה משפחתית" גם לדרמה קומית העוסקת בסודות משפחתיים ובפערי דורות, נושאים אוניברסליים שלא צריך להיות נינתו של "אבי הטרנספר" כדי להזדהות עמם.
בשקט ובחוכמה, ויץ בונה את הסרט לעבר רגע השיא שלו - העימות האולטימטיבי עם אביה. זה עימות פרטי, שהוא גם סמל לקרב הדורות - הדור שרוצה להמשיך להדחיק והדור שרוצה להתחיל לדבר; הדור שתולה את הכביסה בחוץ, והדור שלא מבין למה כל דבר צריך להפוך לפוסט בפייסבוק, או לסרט.
זה רגע עוצמתי ומרגש להפליא, גם בגלל הדרמה הפרטית בין הבמאית ואבא שלה, אבל בעיקר בגלל מה שהיא מסמלת. רמי ויץ, כרגיל למי שרגיל לשדר את גמר ליגת האלופות, מגיש אותה בדרמטיות נונשלנטית; מיכל ויץ, כיאה לקולנוענית מוכשרת, מיטיבה לתפוס את הרגע, והתוצאה ראויה למקום בפנתיאון. רמי ויץ היה הפסקול של רבים מן הרגעים הספורטיביים-טלוויזיוניים הגדולים של דורנו, אבל בסופו של דבר אזכור אותו כמי שהיה שותף לאחד הרגעים המדהימים בתולדות הקולנוע הישראלי.
בניגוד לתכנים של "קופסה כחולה", רמי ויץ מעולם לא דיבר פוליטיקה בשידורי הספורט שלו. יורם ארבל, לעומת זאת, משך אליו אש בעבר כשהקדיש את אחד משידוריו לענת קם, חובבת ספורט ומי שעלתה לכותרות כשהדליפה לתקשורת מידע צבאי חסוי מלשכת אלוף פיקוד מרכז בה שירתה (וגם עבדה בעבר כעיתונאית בוואלה).
מאז, קם תויגה כאן כבוגדת וכשאר שמות התואר שהחברה הישראלית יודעת להעניק, ריצתה את עונשה ויצאה לגלות בארצות הברית. בסרט התיעודי על אודותיה, שלומי אלדר מתלווה אליה בימיה האחרונים בארץ האפשרויות הלא מוגבלות, לפני שהיא חוזרת למולדתה, שלא ממש מתלהבת לקלוט אותה חזרה. החברה הישראלית אלופה בלשכוח ולסלוח, אבל לא במקרה הזה.
כמו "קופסה כחולה", גם "להיות ענת קם" מתגלה כשילוב בין סרט דוקו טעון פוליטית לדרמה-קומית משפחתית. בין אלדר וקם מתפתחים יחסים שהזכירו לי את יחסי האב והבת ב"טוני ארדמן". הוא על תקן האבא שעושה בושות, היא על תקן בתו המנוכרת שמובכת ממנו, והבמאי לא מתבייש לשקף בפנינו את האנרגיה הזו, גם אם מדובר בעוינות המצליפה בפרצופו כרוח פרצים.
אלדר הוא מבכירי העיתונאים והיוצרים התיעודיים בישראל. כעיתונאי, היה שותף לרגע המצמרר בתולדות הטלוויזיה המקומית; כבמאי, יצר את "חיים יקרים" ו"ארץ זרה", שניהם מסרטי הדוקו המקומיים הטובים של העשור וחצי האחרונים. לא מפתיע, אם כך, שגם "להיות ענת קם" מתגלה כסרט מסע סוחף, לעתים משעשע ולעתים קרובות יותר עצוב.
המסע הזה מזמן כמה מפגשים מעניינים, בראשם בין קם לדניאל אלסברג, היהודי-האמריקאי שחשף את פרשת מסמכי הפנטגון במהלך מלחמת וייטנאם. גם הוא, כמובן, קוטלג בזמנו כבוגד, אבל היום כבר רואים בו גיבור. מה הסיכוי שכך יהיה גם עם קם? מן הסתם, אפסי. כך או כך, פגישה עם אושיה בסדר הגודל של אלסברג היא הישג עיתונאי, וחבל שאלדר לא קיבל עליו יותר קרדיט אצלנו.
אין ספק שאלדר הוא יוצר מרתק, וקם אישיות מרתקת - לא סתם יש אודותיה ערכי ויקיפדיה בשש שפות שונות, כפי שהיא עצמה מציינת באירוניה מרירה במהלך הסרט. אך מאז הקרנת הבכורה של המסמך הזה בפסטיבל דוקאביב אחרון, התפתחה מחלוקת סביב השאלה האם הבמאי מגלה חמלה סביב מושא התיעוד שלו, או שמא דווקא מתנכר אליה.
התשובה שלי: בוודאי שהאופציה הראשונה. אלדר, רגיש שכמותו, מיטיב ללכוד את קשת הרגשות של קם עתירת המודעות העצמית, שמבינה כי ערכי הוויקיפדיה לא יעזרו לה למצוא עבודה באף אחת מן המדינות בהן נכתבו. המצלמה של הבמאי מביאה לידי ביטוי את המלנכוליה, הייאוש, הלאות וחוסר הסבלנות שיש בגיבורת הסרט, אך גם את התשוקה העיתונאית ושמחת החיים שעוד נותרו בה.
אלדר מתמקד בקם ובקם בלבד, אף שלפרשה שלה יש גיבורים אחרים. את המסמכים הסודיים שברשותה היא הדליפה לאורי בלאו, שהיה אז עיתונאי "הארץ" בעריכתו של דב אלפון, וזה הסתיים בחשיפת זהותה.
"העיתון השמאלני הקריב שמאלנית", אמר על כך לאחרונה אלדר בריאיון לישראל היום. "החטא הקדמון של 'הארץ' היה שבכתבה שעשה אורי בלאו צירפו את תמונת המסמך שעליו כתוב 'סודי ביותר', ישר בפרצוף הקוראים, כאילו רוצים לומר 'יש לנו את זה'. היו כשלים ב'הארץ' שאף אחד לא עצר. ניר בכר היה עורך המוסף ודב אלפון עורך העיתון, אף אחד לא מזכיר אותם. האם זה היה קורה כיום ב'הארץ'? ממה שאני מכיר אני משער שלא".
אורי בלאו, גיבור גדול, לא הסכים להתראיין לסרט למרות פניותיו של אלדר. הוא שוהה כיום בארצות הברית. אלפון, מצידו, בצרפת, עושה חיל כעורך הליברסיון, עיתון חשוב ומצוין שהפך בהנהגתו, יש לציין, לחשוב ומצוין עוד יותר.
לו אני הייתי מביים את "להיות ענת קם", הייתי רודף עם מצלמה ומיקרופון אחר שניהם, גם אם זה היה דורש ממני לעשות סצינה במשרדי הליברסיון, למשל. אך שלומי אלדר הוא לא מייקל מור, אלא אדם ויוצר מלא חמלה, שאת הפרובוקציות משאיר לאחרים. "להיות ענת קם" הוא סרט נטול הטרלות ומלא אמפטיה, על מה שהיה יכול להיות, על מה שיש ועל מה שכנראה כבר לא יהיה לעולם.