לפני קצת יותר מחצי שנה יצא הסרט "לשחרר את בריטני" ("Framing Britney Spears"), תחקיר דוקו טלוויזיוני וקצבי מבית הניו יורק טיימס, שהוציא לאור את הסיפור המשפטי הפתלתל שהוביל להפקעת השליטה של אחת מכוכבות הפופ הגדולות והמצליחות ביותר בעולם על חייה. אף שהאפוטרופסות על ספירס נקבעה אי אז בשנת 2008 והתקיימה ללא הפרעה ובאופן גלוי במשך 13 שנים, עבור רוב רובו של הקהל הרחב היה זה סיפור לא מוכר. האופן שבו פרס הסרט הזה לא רק את אובדן השליטה של ספירס על חייה ותחילתו של המאבק שלה להשיב את עצמאותה, אלא גם הבחינה המחודשת של כל האירועים שהובילו אותה למקום הזה מלכתחילה, הפכה אותו למרתק ומטלטל.
הסרט "לשלוט בבריטני ספירס" ששודר השבוע ביס דוקו ובהוט 8, אמור להיות פרק ההמשך של אותו הסרט, ומבטיח לחשוף את הפרטים הקטנים ושגרת היומיום של השליטה המוחלטת בכוכבת הפופ ספירס על ידי אביה וכמה דמויות נוספות במהלך 13 שנות אפוטרופסות. בין השאר מובטחת שם גם זווית ישראלית, בדמותה של חברת אבטחה בבעלותו של ישראלי לשעבר, שהיתה מעורבת באופן עמוק וקטנוני במיוחד בכרוניקת המעקבים והצרת צעדיה של ספירס תחת הפיקוח של אביה ומנהליה.
העבודה על הסרט החדש מן הסתם נעשתה בפרק הזמן הקצר שמאז יציאת הסרט הקודם, שבו כבר חלו מספר שינויים מהותיים במצב המשפטי של ספירס. כבר כשיצא הסרט הראשון היו סימנים לנכונות של בית המשפט לבחון מחדש את הצורך באפוטרופסות על ספירס. הסמכויות של ג'יימי ספירס, אביה של בריטני, צומצמו, ענייניה הכלכליים עבור לפיקוח משותף של גוף פיננסי שמונה על ידי בית המשפט, ולראשונה זה שנים רבות הותר לה לבחור בעצמה את עורך הדין שייצג אותה בדיונים בעניינה.
הסרט החדש מבוסס במידה רבה על עדויותיהן של שלוש דמויות מפתח מן המעגל היחסית קרוב לספירס: מלבישה שליוותה אותה בסיבובי ההופעות הקדחתניים, שהחלו כמעט מיד לאחר החלת האפוטרופסות עליה משנת 2008 ואילך; עובד של חברת האבטחה "בלאק בוקס" (בבעלותו של אחד עידן ימיני, ישראלי לשעבר); ואישה בעלת אחד המבטאים הדרומיים הניכרים ביותר שנשמעו על מסך טלוויזיה ישראלי מאז פרק הסיום של "דאלאס" - ומי שהיתה העוזרת האישית של ספירס משך שנים רבות, עד שהורחקה גם היא ממנה.
העדות המשמעותית ביותר - "האקדח המעשן", אם תרצו, שהסרט מתיימר להציג כאן - היא זו שחושפת את השיטות שננקטו על ידי אביה של ספירס כדי להחיל ולשמר את השליטה המוחלטת שלו על בתו ועל כל פן בחייה המקצועיים והאישיים כאחד. זה נעשה בעיקר בעזרתו של בעל חברת האבטחה ימיני, שניהל אחריה מעקבים, התקין ציתותים ותוכנות מעקב במכשירי הטלפון שלה ובחדרה הפרטי, ומנע גישה של ספירס ואליה מכל מי שהוגדר כבעל "השפעה רעה" עליה.
הבעיה היא שבניגוד לקודמו, הסרט הנוכחי עושה עבודה מאוד דלה ורשלנית במסגור הסיפור. העדויות אמנם מטרידות בחלקן - כך למשל הטענה של עובד לשעבר בחברת האבטחה על הציתותים לשיחותיה הפרטיות של ספירס (ובכלל זה מפגשים עם ילדיה הקטינים) ללא ידיעתה באופן שעשוי להיות בלתי חוקי - אבל יוצרי הסרט ותחקירניו לא סוגרים את המעגל הזה בצורה יסודית. תחת זאת הם מסתפקים בכתובית שאומרת שהדבר "עשוי להיות בלתי חוקי, אך לא ברור אם נעשה בידיעת או באישור בית המשפט".
צריך לזכור שהאפוטרופסות שהושתה על ספירס, גם אם שנויה במחלוקת, נעשתה בהליך חוקי ומסודר, שחלקים ממנו חסויים בשל העובדה שהוא כולל מידע רפואי ואישי חסוי, ומתוך רצון להגן על פרטיות המעורבים ובמיוחד של ספירס עצמה. מבחינה תיאורטית, אף שזה נשמע קיצוני ואולי גם לא סופר סביר, ייתכן שצעדים כאלה כן נעשו בידיעת בית המשפט. היות שהסרט לא יודע לתת תשובה בעניין הזה, גם העדויות ה"חזקות" יותר שהוא מביא נחלשות ומאבדות מעוקצן.
אבל יש ל"לשלוט בבריטני ספירס" עוד בעיה גדולה שהופכת אותו להרבה פחות טוב, רלוונטי ומעניין מקודמו: בנקודת הזמן הנוכחית נראה שספירס מתקרבת ליום שבו תושב לה עצמאותה ותוסר האפוטרופסות מעליה. לפני מספר שבועות אביה שוחרר מאחריותו כאפוטרופוס עליה, וההליך להתרת שאר המגבלות המשפטיות שמפרידות בין ספירס ובין חיים עצמאיים הולך ומתקדם. הסיכוי שנשמע את בריטני מספרת לנו את הצד שלה של הסיפור בקול הילדי שלה ולא דרך עיניהם של אחרים שמקיפים אותה ועובדים במפעל הרווחי מאוד שנבנה על גבה - הולך וגדל מיום ליום. זה הסיפור המעניין באמת, ולא הסיפור של המלבישה שקנתה לספירס זוג נעליים אחרי ששמעה שאבא שלה לא הרשה לה לקנות אותן בעצמה.
בהיעדר קולה של בריטני עצמה, יוצרי הסרט צריכים היו לעשות עבודה יותר טובה ויסודית מהידוק מרושל של שלוש עדויות של דמויות זוטרות מסביבתה של ספירס, על אחת כמה וכמה כשהמידע שהן מנדבות לא מוצלב או מחוזק באמצעים נוספים.
בסופו של הסרט, המראיינת מבקשת משלושת המרואיינים המרכזיים לומר מה היו אומרים לבריטני אם היא הייתה שומעת אותם עכשיו. זה תרגיל זול למדי שמנסה בצורה מאוד שקופה ולא אינטליגנטית לייצר שמאלץ לקראת סיום, עת הם מביטים למצלמה בעיניים לחות ומדקלמים מילות געגועים והעצמה לכוכבת הפופ. אבל אם בריטני הייתה שומעת (או קוראת) אותי עכשיו, הייתי רוצה להגיד לה שאני מקווה שכולנו נשמע את הסיפור שלה ישירות ממנה בקרוב, כי אין לי כוח לצפות בעוד סרט כזה מיותר.