"שום תחושה לא משתווה לרגע שבו אתם מקשיבים לשיר שנכתב בידי מישהו שאתם לא מכירים וכנראה לא תפגשו לעולם, ואיכשהו מצליח לתאר בדיוק איך הרגשתם ברגע מסוים בחייכם". כך הציג ג'יימס קורדן את אדל בטקס פרסי הבריטס בשנת 2011, רגע לפני שהתחילה לשיר את הבלדה שכבר הפכה לנצחית - "Someone Like You".
מאז ההופעה הזאת, שנחשבת לרגע פופ איקוני בפני עצמה, אדל הספיקה להוציא רק אלבום אולפן אחד נוסף, ("25" ב-2015), ולקבע את מעמדה כזמרת המצליחה ביותר של דורנו. שש שנים - ליתר דיוק, חמש שנים ואחד עשר חודשים - מאוחר יותר היא חוזרת עם שיר חדש, "Easy on Me" שמו. הטעימה הראשונה מתוך אלבום האולפן הרביעי שלה, "30", שייצא בעוד קצת יותר מחודש, ב-19 בנובמבר ובו שנים עשר שירים חדשים (חמישה עשר בגרסת הדלוקס).
לומר שהעולם חיכה לקאמבק הזה בנשימה עצורה יהיה אנדרסטייטמנט. גם בלי מסע הקידום הגלובלי שהחל בשמועות ש"הודלפו", המשיך בשלטי ענק עם המספר "30" מסביב לעולם, והסתיים בכמה שניות בודדות מהשיר, המקום הראשון שלה היה יצוק מבטון. לכן העובדה שהשיר עצמו לא פחות מנפלא, היא רק בונוס. בלדת פסנתר עם השפעות סול, אוורירית ומעוטת פאתוס (יחסית), שאדל כתבה יחד עם המפיק גרג קורסטין ("Hello").
שני דברים משמעותיים קרו בחייה של אדל מאז ששמענו ממנה לאחרונה (לפחות כאלה שאנחנו יודעים עליהם): גירושיה מסיימון קונקי (אבי בנה - אנג'לו) וירידה משמעותית במשקל. השיר החדש והקליפ שיצא איתו מספקים לקהל הצצה לשניהם. המילים של "Easy on Me" (תרגום לעברית יפספס את המשמעות המדויקת) אכן מתייחסות לגירושים, אך כמו שסיפרה בראיונות לכתבות השער במגזין "ווג" (האמריקאי והבריטי) מוקדם יותר החודש, המושא שלהם נותר מעורפל.
אדל שאנחנו רואים בקליפ, בבימויו של קסבייה דולן - במאי מוערך ("מאמי", "הרגתי את אמא שלי") ומי שאחראי גם לקליפ של "Hello" - בטוחה בעצמה מאי-פעם, מרפררת לקליפ ההוא ("בקרוב לא תהיה לי קליטה", היא אומרת לבן שיחה) ומודעת למעמדה כאייקון. כן, נראה שהביישנות שהייתה שם התחלפה בביטחון עצמי. ייתכן שיש מי שקצת יתגעגעו אליה, אבל בעיניי אדל שמרה על הנכס הגדול ביותר שלה (אחרי הקול): האותנטיות.
"הייתי עוד ילדה / לא קיבלתי את ההזדמנות להרגיש את העולם סביבי / לא היה לי זמן לבחור במה שבחרתי לעשות" (בתרגום חופשי, מאוד). בבליץ הראיונות שהעניקה בסוף השבוע, סיפרה אדל שהשיר הזה, הראשון שכתבה לאלבום החדש, הוא הניסיון שלה להסביר לבנה אנג'לו מדוע בחרה באושר שלה ופירקה את הבית המשותף עם אביו. אך "Easy on Me" הוא לא רק מכתב מאם לבנה, בהמשך היא גם פונה ישירות אל בן הזוג לשעבר, כשהיא אומרת: "אי אפשר להשתנות כאשר שנינו תקועים עמוק כל כך בהרגלים שלנו". מה שמחזיר אותי לאותה הצגה של קורדן. אדל מעולם לא הייתה כותבת השירים הטובה בעולם (איימי ווינהאוס זצ"ל, אליה הושוותה בתחילת הדרך, הייתה כותבת טובה בהרבה), אך אין מישהי שיודעת טוב ממנה איך לדבר על עצמה בגילוי לב ועדיין לגרום לאנשים רבים כל כך להרגיש שהיא מדברת עליהם.
הטקסט הוא כמובן רק נדבך אחד. בכל זאת - עבור מרבית מעריציה, אנגלית היא לא שפת אם. הקול של אדל, המחוספס, העמוק, העוצמתי והרך (והכל באותה העת), הוא זה שסיקרן אותם יותר מכל, במיוחד אחרי אותה ירידה מפורסמת במשקל. אם נשים בצד את המחשבה המטופשת על כך שהרזיה משנה את הקול ונתייחס אל העובדות, ב-"Easy on Me" אדל נשמעת יותר טוב מאי-פעם. רק נגנו אחריו שירים קודמים שלה (כן, אפילו את "Hometown Glory") ותבחינו שהקול הזה לא רק השתכלל, הוא גם משוחרר מאי-פעם, ההפקה הלא-לוחצת, בשונה מאותו "Hello", רק מאפשרת לנו ליהנות ממנו יותר.
בפוסט שפרסמה באינסטגרם שלה לכבוד יום הולדתה השלושים (כזכור, אלבומיה קרויים על שם הגיל שבו התחילה לכתוב אותם), כתבה אדל: "שלושים הולך להיות אלבום דראם נ' בייס". ההצהרה הזאת, שכבר אז נשמעה כמו בדיחה, לצד השינוי החיצוני שעברה, גרמו לרבים לקוות שהיא תחזור אלינו עם סאונד חדש. היו אפילו כאלה שקיוו לראות את ההערצה שלה לביונסה (היא ככל הנראה המעריצה הכי גדולה של קווין בי בעולם) מיתרגמת לשירי פופ הכוללים כוריאוגרפיה, משהו שלא ראינו ממנה עדיין. "Easy on Me" הוא ההפך המוחלט. הוא שיר אדל 'קלאסי', כזה שרק היא הייתה יכולה להוציא, ונשמע בדיוק כמוה.
בראיונות שהעניקה לרדיו הבריטי לכבוד יציאת השיר, סיפרה אדל שהיא והצוות שלה התלבטו רבות באיזה שיר לבחור כסינגל ראשון. ההתלבטות הייתה בין שיר שנשמע כמו צמד האלקטרוניקה גולדפראפ, שיר 'סינגר-סונגרייטר' שהזכיר את הקרפנטרז, אך בסוף בחרו ב-"Easy on Me". כי יש לו בדיוק את הצליל שאליו המעריצים התגעגעו. מי שרואה בבחירה הזאת פחדנות, מפספס בענק, הבחירה של אדל לחזור עם 'עוד' בלדת פסנתר בזמן שכל העולם רק מחכה לרענון, היא תצוגה של ביטחון עצמי שחריג לראות בעולם הפופ.
עוד באותו ריאיון ל"ווג" אמרה אדל שהיא לא הייתה מעוניינת לחזור עם עוד "Hello" כי היא לא רוצה להיות "גדולה יותר ממה שהיא היום". לצערי נראה שדווקא בתחזית הזאת היא מפספסת: בסוף השבוע הראשון שלו, "Easy on Me" שבר גם התחזיות הכי אופטימיות, הפך לשיר המושמע ביותר בספוטיפיי ביום אחד, עקף את מספר הצפיות של "Hello" ביוטיוב ביום אחד ועוד ועוד. המבקרים התאהבו בשיר: המבקרים של ה-NME, הטלגרף העניקו לשיר חמישה כוכבים, בעוד הטיימס ו-וראייטי 'הסתפקו' בארבעה כוכבים, כולם הסכימו שמדובר בשיר שלא ניתן לעמוד בקסמו.
בהודעה לעיתונות דיבר דולן על העבודה המשותפת עם אדל, אחרי הפסקה של שנים: "זאת הייתה הזדמנות לחגוג את הדרך שבה שנינו התפתחנו אך גם נשארנו נאמנים לדברים החשובים לנו ביותר. הכל נותר אותו הדבר, אבל אחרת". אם בוחנים את "Easy on Me" כאינדיקציה לאלבום, על המעבר שיש בו משחור-לבן לצבע (ושירים יד מי שנשמתו לא נעתקה ברגע הזה בקליפ), החידוש לא הולך להיות בגזרת הסאונד - למרות שהעבודה שלה עם אינפלו, חלק מאנסמבל הסול SAULT, היא חדשה משמחת - אלא במידת הביטחון של אדל בעצמה.
במשך שלושה אלבומים, אדל כתבה ממקום נזקק, חושש לעיתים, ב-"30" (אגב, הגיל העגול הראשון שמככב כשם אלבום שלה) נראה שהיא סוף סוף מבינה את מלוא הכוח שלה. זאת גם הפעם הראשונה שהיא מוציאה את האלבום תחת לייבל משלה, Melted Stone (תחת חברת התקליטים קולומביה), מה שמראה שגם בצד העסקי היא לקחה את העניינים לידיים שלה. על רקע מחלוקות קשות בזמני הקורונה, הקאמבק של אדל הוא המתנה המאחדת שהעולם היה כל כך זקוק לה אחרי שנתיים קשות.