קולדפליי יודעים איך לשמור על רעננות, גם במחיר של כמה רגעים מביכים

באלבום החדש התחושה היא שקולדפליי מנסים להנגיש ולרדד את עצמם בצורה הכי נעימה שאפשר. הם לא רק קוראים לשירים שלהם בשמות של אימוג'ים, אלא מופקים על ידי מקס מרטין ומשתפים פעולה עם אמנים כמו סלינה גומז ו-BTS. זה עוזר לא לקפוא על השמרים, אבל גם מניב רגעי מבוכה

אבי גולדברגר
20/10/2021
מרעננים ומביכים. קולדפליי(צילום: יח"צ)

כבר בשנייה הראשונה ש-"Music of the Spheres", האלבום התשיעי של קולדפליי שיצא השבוע, מתחיל להתנגן, מרגישים חוסר נוחות. לקטע הפותח, נעימת אווירה שנמשכת 53 שניות, אין ממש שם, יש אימוג'י של הכוכב מאדים במקום. כשמסתכלים על המשך רשימת השירים, מגלים שעוד ארבעה קטעים באלבום זכו לאימוג'י במקום לכותרת, כאילו מדובר בהתכתבות וואצאפ ריקנית ולא באלבום של אחת הלהקות הגדולות בעולם.

כשחוקרים קצת באינטרנט, מגלים שלקטעי האימוג'י יש בעצם שמות. אחד הוא "לב אנושי" לדוגמה, אחר הוא "מקהלת חייזרים". אבל את זה, כאמור, מבינים רק אם מבצעים מחקר. למי שיאזין לאלבום בספוטיפיי, או בכל אפליקציה אחרת, לא יהיה מושג שאימוג'י כוכב מאדים הוא בעצם שיר הנושא של האלבום.

עוד בוואלה!

קלאסיקה מהאזנה ראשונה: החדש של אדל הוא אחד משיריה הטובים ביותר

לכתבה המלאה

כמו כל אלבום של קולדפליי, גם "Music of the Spheres" הוא יצירת קונספט. הפעם הסיפור הוא מערכת שמש מומצאת בעלת תשעה כוכבי לכת וירחים, וכל כוכב כזה מקבל שיר שמרכיב את החבילה השלמה. מכיוון שקולדפליי היא להקה רצינית, גם כשחבריה כותבים יצירה שהרעיון שלה הוא, לא נעים להגיד, דבילי, נזהרים מלפסול אותו ובמקומו מנסים להבין את המשמעות הנסתרת.

האלבום הזה יוצא שנתיים אחרי "Everyday Life", האלבום הכי פחות קונבנציונלי ומצליח של הלהקה הבריטית. באלבום הקודם נדמה היה שקולדפליי מחפשים לאתגר את עצמם עם מוזיקת עולם, פיוז'ן, ג'ז, מוזיקה ערבית ושירים שהתמודדו עם נושאים קשים כמו מלחמות, נשק ופליטים. באלבום החדש, לעומת זאת, התחושה היא שקולדפליי מנסים ליצור את ההפך המוחלט. במקום לאתגר והתעמק, נראה שהם מנסים להנגיש ולרדד את עצמם בצורה הכי נעימה שאפשר.

וכאן עולה השאלה, למי בעצם קולדפליי צריכים להנגיש את עצמם? אחרי הכל מדובר הרי בלהקה סופר קומוניקטיבית. להקה שכבר לפני שני עשורים הוציאה להיטי אמצע הדרך עצומים כמו "Yellow", "In My Place" ו-"Speed of Sound" ולפני עשור עשתה חיבור מושלם לעולם הפופ בזכות שיתופי פעולה עם כוכבי השעה דוגמת ג'יי זי, ביונסה, ריהאנה ואביצ'י.

התשובה היא, כנראה, לדור שלא ידע את יוסף. כלומר לנוער ולילדים של היום. כדי להגיע לדור הזה, קולדפליי לא רק קוראים לשירים שלהם בשמות של אימוג'ים וכותבים שירי אגדות על כוכבים בדיוניים. הם הביאו את הקוסם הכל-יכול של עולם הפופ, מקס מרטין, כדי שיפיק אותם. עכשיו, בניגוד ללפני עשרים שנה, כשמרטין הפיק כל מה שזז, היום השבדי הוא סוג של מפיק אקסקלוסיבי. מאז שמרטין וטיילור סוויפט הפסיקו לעבוד ביחד ב-2017, השבדי עוסק בפרויקטים מועטים. אריאנה גראנדה ואד שירן ב-2019, הוויקנד ב-2020 וקולדפליי ב-2021. מרטין לוקח פרויקט אחד, מקסימום שניים בשנה, וזה כל מה שהוא עושה. ומה שהוא עושה, הופך, כידוע, לזהב.

עוד בוואלה!

בילי אייליש אהובה ומוערכת, אז למה היא כל כך מתאמצת להוכיח שהיא "אמיתית"?

לכתבה המלאה

ההנגשה הזאת נעשתה גם באמצעות בחירת הסינגלים מהאלבום. הראשון, "Higher Power" שיצא בחודש מאי הוא קטע פאוור-רוק עם השפעות של שנות השמונים. השיר המקפיץ כולל גיטרות אנרגטיות וליווי סינתי עם ניחוח רטרואי, שהצליח להשתלב נהדר בקאמבק שמוזיקת הרוק זכתה לו בקיץ. כך "Higher Power" התנגן יפה בפלייליסטים של תחנות רדיו עכשוויות בין הקטע של מאנסקין וזה של אוליביה רודריגו, כלומר במקום הנכון. קולדפליי שיחקו אותה.

אבל אם על "Higher Power" עוד יכולנו לחשוב שהצליח בסוג של מזל ותזמון נכון, ההצלחה של הסינגל הבא הבהירה שאין כאן שום דבר מקרי. עבור השיר "My Universe" חברו קולדפליי להרכב הקיי-פופ BTS במעין דואט. BTS הם כידוע תופעה פסיכית - שביעיית בנים קוריאנית שזוכה להצלחה - כולל בארצות הברית - שאפילו הבאקסטריט בויז בשיאם יכולים להתקנא בה.

"My Universe" הוא קטע קולדפלייאי קלאסי עם סאונד פומפוזי, שכולל את BTS הפורצים לשיר פה ושם בקוריאנית. נשמע לא קשור, אבל זה עבד והשיר נכנס הישר למקום הראשון במצעד הבילבורד של ארצות הברי -, בסך הכל הפעם השנייה בתולדות קולדפליי בפסגת המצעד החשוב בעולם. הקודם, אגב, היה "Viva La Vida", אי אז ב-2008.

כדי להיכנס לראש של בני הנוער, כריס מרטין, סולן ומנהיג הלהקה, גם גייס ליצירה שניים כאלו: שני ילדיו, אפל בת ה-17 ומוזס בן ה-15. אפל מקבלת קרדיט של כותבת בדואט של מרטין עם כוכבת הפופ סלינה גומז (עוד ניסיון להגיע לדור הצעיר), "Let Somebody Go". זוהי הוא בלדה מינורית שקולדפליי יצרו מסוגה כבר כמה בעבר, מתחילה בפסנתר שקט המלווה בשירה לחשושית, ומתפתח להפקה אלקטרונית עדינה, הגיטרות המלטפות של קולדפליי וקריאות ה"או או אווווו" של מרטין.

בנו השני של מרטין, מוזס, אמנם לא כתב כלום, אבל הוא מתארח לקולות רקע בקטע השלישי באלבום, "Humankind". השיר, קטע רוק עוצמתי ברוח של "Higher Power", הוא אחד הטובים באלבום, אם כי חייבים לציין שאלמלא הפרסום, אף אחד לא היה מנחש שזה מוזס שעושה את קולות הרקע ולא אביו בעצמו.

האליטיסטים, סביר להניח, יטענו שקולדפליי מכרו את עצמם. הלהקה שפעם מוצבה ראש בראש עם הרכבים איכותיים כמו רדיוהד ומיוז, יוצרת כיום מוזיקה ממוסחרת לילדים. הטענה אולי נכונה, אבל מבחינת קולדפליי זאת אסטרטגיה ארוכת טווח, שעוזרת ללהקה לשמור על רלוונטיות. כל הזמן להגיע לקהל חדש ולהישאר בטופ. אם קולדפליי היו דבקים בקו האמנותי-אלטרנטיבי שלהם, כפי שרדיוהד או מיוז עשו, סביר להניח שכמו שתי הלהקות האלו הם היו דועכים מהתודעה. קולדפליי נוקטים בגישה שונה. רדיוהד יכולים לרוץ קריירה שלמה עם אותו מפיק, נייג'ל גודריץ', שהפיק את כל אלבומיהם מהשני עד התשיעי. הנאמנות הזאת יוצרת קיבעון שקולדפליי מצליחים להימנע ממנו.

דבר חכם נוסף שנראה שקולדפליי הבינו הוא שלא משנה מה יעשו, הקהל הוותיק שלהם כנראה פחות יתעניין בחומרים החדשים. הקהל הזה, שהיום הוא בגילאי השלושים-ארבעים, בכל מקרה ימשיך להגיע להופעות שלהם ולשלם 200 דולר לכרטיס. האנשים האלו ירצו לשמוע את "Clocks", "Trouble" ו-"Fix You". השירים מהאלבום החדש, מה שלא יהיו, הם סוג של הפרעה מבחינתם להתרפקות על העבר.

מי שכן יתעניין בחומרים החדשים הוא הקהל החדש שקולדפליי מצרפים למעריציהם, כלומר החבר'ה הצעירים. הרחבת הקהל היא אסטרטגיה שרק מיטיבה עם קולדפליי. הם נשארים רעננים וההופעות שלהם הן לא רק מפגשי נוסטלגיה כמו הסיבובים של אמנים אחרים מדורם.

למרות זאת, קולדפליי גם קצת הגזימו עם ההנגשה של האלבום החדש לדור הצעיר. לכמה רגעים לקראת סופו זה הופך לקצת מביך. בקטע "Biutyful" מרטין עושה דואט עם עצמו. בתפקיד אחד הוא שר כבן אדם, ובתפקיד השני שיחקו בהפקה עם הקול שלו, כדי שהוא ישמע כמו חייזר. מרטין החייזר נשמע יותר כמו אלווין מהצ'יפמאנקס, מאשר כמו ישות זרה, והשיר לא מוסיף לקולדפליי הרבה כבוד. גם הקטע האינסטרומנטלי שמגיע שיר אחד לפני סוף האלבום, נשמע כמו הפקה בשקל וחצי. קריאות של "אולה אולה אולה" של יציע באצטדיון כדורגל מלוות ביטים אלקטרונים זולים. באמת לא ברור מה המטרה של כל זה.

למרבה השמחה, האלבום, שכל אורכו 41:48 דקות, מסתיים ביצירה המרשימה "Coloratura", שנמשכת למעלה מעשר דקות. כלומר כרבע מהאלבום הוא רק השיר הזה. "קולוראטורה", עוד אחת מהפלנטות במערכת השמש המדוברת, הוא קטע מרתק שמתפתח בצורה מרגשת, שמיימית. זהו שיר מאוד קולדפלייאי אבל גם מאוד פינק פלוידי, מאוד סטילי דאני, מאוד חללי, ויותר מכל - מאוד משמח שהוא כאן. קטע שמזכיר שוב שקולדפליי מסוגלים להגיע לאיכויות הכי גבוהות שיש, וגם אם ההחלטות שהם מקבלים נראות לעתים מפוקפקות, בסופו של דבר, הם מוכיחים כל פעם שהם יודעים מה הם עושים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully