זמן קצר אחרי שעלה לאוויר, הכריזה נטפליקס כי הלהיט הקוריאני "משחק הדיונון" הפך לסדרה המצליחה ביותר שלה אי פעם, נכון ל-12 באוקטובר, 111 מיליון צופים ברחבי העולם דגמו אותה, וב-94 מדינות הסדרה נמצאת בראש רשימת הסדרות הפופולריות ביותר. חשבתם שקורונה זה מידבק? תראו איך שיח ויראלי ברשתות החברתיות יכול להדביק אנשים אל המסך. בעולם שבו אפשר לשתף הכל עם כולם בלחיצה על מקש, הגולשים מלהיבים זה את זה בהמלצות (ודיס המלצות) על הסדרה, בדיחות, ממים, ניתוחי סצנות, הבהרות, תהיות לגבי שאלות שנותרו ללא מענה ועוד.
הרבה סדרות זוכות לגל סוחף של אהדה שבא לידי ביטוי בסושיאל מדיה. "גמביט המלכה", למשל, זכתה ליחס די דומה. ובכל זאת, נדמה של"משחק הדיונון" יש סוד קסם שהופך אותה שונה מהשאר. את הסוד הזה גיליתי דווקא כשצפיתי בסדרה מומלצת אחרת, אף היא בנטפליקס - "בורדרלנד" ("Alice in Borderland"). אבל אף על פי שמתבקש להשוות ביניהן, לדעתי אי אפשר להכתיר אחת מהן כיותר טובה מהאחרת. כן אפשר להבין מדוע "משחק הדיונון" הגיעה להישגים שלה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
נתחיל מהמובן מאליו: שתי הסדרות יצאו מאסיה. "משחק הדיונון" מתרחשת בקוריאה הדרומית ואילו בורדלנד מתרחשת ביפן. בשתי הסדרות הדמויות צריכות לשחק במשחקים כדי לשרוד, בזמן שהן שבויות בזירה פיזית ("משחק הדיונון") או וירטואלית ("בורדרלנד") שבה האפשרויות היחידות הן מוות ברוטלי או חיים בייסורים. עד כאן נקודות הדמיון. ועכשיו, ההבדלים שעושים את ההבדל.
ב"בורדרלנד", הדמויות נכלאו בזירת המשחק, ונכון לסוף העונה הראשונה אנו לא יודעים מדוע. ב"משחק הדיונון" אנחנו יודעים בדיוק מה הוביל לשם את חבורת עלובי החיים - חובות כספיים עצומים. רק לדמות אחת יש סיבה נעלה מספיק לקיומם של החובות האלו: נערה מקוריאה הצפונית (צנג הו-יון) שהצליחה להימלט עם אחיה הקטן מהמדינה האכזרית, וכעת מנסה לשחד את הגורמים הנכונים כדי שיסייעו גם לאמה להימלט. כל שאר הדמויות שאנו נחשפים לסיפור שלהן נמצאות שם מבחירה, בגלל סיבוכים כלכליים שהמיטו חורבן עליהן ועל משפחותיהן, עקב בחירות לא נכונות, או במקרה של "456" (לי יונג-ג'ה) - פשוט עקב אופי מחורבן. בחסות האמתלות האלה הם הופכים למכונות הרג. השחקנים בוגדים בחבריהם ויריביהם ומתכננים אסטרטגיות רצחניות שיאפשרו להם לשרוד ולזכות בפרס הגדול. גם כשיש להם הזדמנות לצאת מהמשחק, הם בוחרים לחזור אליו ואל זירות המוות שלו.
ב"בורדרלנד", המשחקים נחלקים לארבעה סוגים, בכל אחד מהם יש כמה רמות קושי. מי שמנצח בהם זוכה ל"ויזה" - פס של כמה ימים שבמהלכם הוא יכול להיות רגוע ולדעת שקרן לייזר עלומה לא תגיח מהשמיים ותחורר את איבריו הפנימיים. פנאן. אבל - וזה אבל גדול - ב"משחק הדיונון" מגרש המשחקים אחר לגמרי. לא צריך להיות גאון טלוויזיוני כדי להבין מדוע הדיסוננס בין ההרג המבחיל לבין הנאיביות המתקתקה של משחקי הילדים, הוא כוח המשיכה המגנטי של "משחק הדיונון".
כדי להגיע לזירת המשחקים שבה ימצאו את מותם, השחקנים מובלים במסדרונות מה שנראה כמו בית בובות ענק. ארונות הקבורה שבהם הם מושלכים למשרפה, עטופים סרטים ורודים וחמודים. אפילו החיילים האמונים על שמירה על הסדר ועל חיסול המפסידים במשחקים, נראים יותר כמו עדלאידע של תחפושות מעליאקספרס, בניגוד לראשי הסוס המבהילים שנאלצים ללבוש השחקנים-הרוצחים באחת הזירות ב"בורדרלנד".
אז נכון, השטיק של שימוש באלמנטים אינפנטיליים עם אדפטציה מעוררת חלחלה הוא לא חדש, ויעידו על כך לא מעט אנשים שסובלים עד היום מסיוטים בכיכובה של צ'אקי, הבובה הפסיכוטית. ובכל זאת, "משחק הדיונון" לקחה את זה צעד קדימה. הכול שם גדול, נוכח ומדמם יותר. גם כשזה כבר נעשה במעומעם בעבר, זה לא מרגיש שחוק. מה שאני לא יכולה להגיד, לצערי, על "בורדרלנד" - סדרה המבוססת על מנגה וקיבלה את שמה בהשראת הקלאסיקה של לואיס קרול.
אנו נאלצים לעבור כמחצית עונה עד שאנו זוכים להבין מדוע ולפגוש בכובען המטורף, שלא מתקרב לקרסולי אחרים שגילמו את הדמות בעבר, דוגמת ג'וני דפ האלמותי. הכובען מנהל דיקטטורה המסווית במתחם הוללות וזימה, שזכה לכינוי "החוף". רגע, מה? קומונה אוטופית מלאה בסודות ותככים בשם "החוף"? היוש ליאונרדו דיקפריו, שכיכב ב-2000 בסרט עם אותו שם ואותו קונספט, הרבה לפני אפילו שהמנגה של "בורדרלנד" יצאה לאור.
אבל כל האלמנטים האלו שוליים יחסית לעומת הכוח האמיתי של "משחק הדיונון". למרבה האירוניה, הכוח הזה טמון בבידול התרבותי של סדרה שצברה את הפופולריות שלה ברשתות הווירטואליות הגועשות של הכפר הגלובלי הקטן. "בורדרלנד" אומנם מתרחשת בטוקיו ומבוססת על סוגה שמקורה ביפן, אבל מעבר לזה, אין בה כמעט שום דבר "יפני". נכון שלהיעלמות פתאומית של מיליוני אנשים יש אפקט עוצמתי כשמדובר במטרופולין עמוס כמו טוקיו, אבל אם מוציאים את זה מהמשוואה, אפשר לדמיין את העלילה מתרחשת בכל עיר הומה וטרנדית אחרת: לונדון, פריז, ברלין ואפילו תל אביב. גם השמות של הדמויות קליטים יותר וקל להבחין ביניהם. לעומת זאת, שיטוט מהיר ברשתות החברתיות מגלה שאת הדמויות של "דיונון", הגולשים מסווגים על-פי אמות המידה הנגישות להם ביותר: "456", "הבריון", "הזקן", "הרופא", "האיש הטוב", "הנערה" וכן הלאה, פשוט משום ששמות הדמויות מסובכים מדי עבור מי שאינו דובר קוריאנית.
בניגוד למשחקי החשיבה האוניברסליים של "בורדרלנד", חלק ממשחקי הילדים ב"דיונון" מבוססים בלעדית על החוויה התרבותית של ילדות קוריאנית. הצופים אפילו מקבלים הסבר על אחד מהם בתחילת הפרק הראשון והסבר נוסף, במקרה ששכחו, במסגרת דיאלוג של איש החזית ואחד האח"מים, בפרקים האחרונים. לכל אלו מצטרף הפסקול המוביל של הסדרות. ב"בורדרלנד" המוזיקה אוניברסלית, בדיוק כמו המשחקים. לעומת זאת, "משחק הדיונון" מציעה עוד טעימה מהצביון התרבותי הבלעדי, עם מוזיקה מובחנת ושיר קליט בקוריאנית, שנהיו חלק מסימני ההיכר והמיתוג של הסדרה. צריכים עוד הוכחה למסע האנתרופולוגי שעוברים הצופים? שיקום מי שלא גיגל כמה זה 45.6 מיליארד וון.
"משחק הדיונון" מציעה לצופים משהו מובחן. בעולם שבו שירות צפייה ישירה מותקן במאות מיליוני בתים ברחבי כדור הארץ, הזוכים לחוויית צפייה משותפת שהם ממהרים לחלוק ברשתות חברתיות חובקות עולם, כנראה עוד נותרה בנו סקרנות בסיסית לגלות ולהבין את השונה מאיתנו. השחקנים ב"משחק הדיונון" לבושים בחליפות זהות והדבר היחיד המבדיל ביניהם הוא המספר. 111 מיליון אנשים רוצים כנראה להיות יותר מסתם מספר, עטוף בחליפה גלובלית זהה. הם רוצים לשמוע ולראות מה יש לתרבויות אחרות להציע ואיך הן מתרגמות את הווי החיים שלהן ליצירות טלוויזיוניות. האם השאיפה הזו תחזק את טשטוש הזהות הגלובלית, או שמא תתרום להעצמת הבידול? ימים יגידו. עד אז נמתין לעונות השניות של שתי הסדרות, שבוודאות עוד לא אמרו את המילה האחרונה שלהן.