"אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים", טען הפילוסוף היווני הרקליטוס. הטענה פשוטה להבנה. הרקליטוס האמין שמהות הקיום היא תנועה ושינוי. שום דבר אינו נשאר כמו שהוא. הכל זורם. ברגע שנכנסת לנהר בפעם השנייה, המים כבר זרמו והתחלפו, אבל גם אתה אינו אותו אדם שנכנס, מכיוון שאתה נמצא בתהליך בלתי פוסק של שינוי. תלמידיו לקחו את תורתו צעד קדימה, וטענו שאי אפשר להיכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת, שכן ברגע שנכנסת אליו, הוא כבר השתנה - וגם אתה.
אין דרך יותר קלה להדגים את תיאוריית "הכל זורם" של הרקליטוס מאשר ללכת להופעה של להקת ג'ירפות, אחת מהלהקות היחידות בישראל שאפשר להגיד עליה בוודאות מוחלטת שאף אחד מעולם לא ראה את אותה הופעה שלה פעמיים. הסטליסט יכול להיות זהה, הנגנים על הבמה יבצעו את אותם שירים בדיוק, ובאותה דרך - ועדיין זה יהיה שונה לחלוטין.
הלהקה, שבשנה הבאה תחגוג 30 שנה להקמתה, הגיעה ברביעי האחרון לפסטיבל הפסנתר עם מופע אקוסטי שלא דומה בעליל להופעות השגרה של הלהקה. על הנייר זה היה ההעתק של ההופעה מפסטיבל הפסנתר הקודם, זה שנערך ללא קהל בשנה בשנה שעברה בעקבות הגבלות הקורונה. אלא שכאמור, אי אפשר לראות את אותה הופעה של ג'ירפות פעמיים. וכך מתופף הלהקה קיבל חופשה, והבמה של אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב הפכה למין קומזיץ חברתי אוף-אוף-וודסטוק, כשאת הטון המוזיקלי נתן באופן חריג לוי בן ברוך, קלידן הלהקה, שהזכיר לכולם למה בעצם קוראים לאירוע השנתי הנהדר הזה "פסטיבל הפסנתר".
זו הייתה הופעת להיטים, וכאלה לא חסרים לג'ירפות. עוד לפני שמישהו הצליח להבין את הכיוון של המופע כבר קיבלנו את "יש לו בחורות כמו מים" שגם בגרסה אקוסטית בישיבה במוזיאון הוא השיר הכי מקפיץ שאפשר לדמיין; "קשה לי" הקשוח הפך אחרי 15 שנה לקינה לאונרד כהנית נוגה, ו"אין כניסה לפילים" נשמע נקי ובתולי כפי שהוא תמיד היה צריך להישמע. כל הציניות והשיפוטיות נעלמה מהשיר, ונשארה רק חמלה כלפי האמא שחזרה מהודו.
הקהל, מבוגר ברובו, חיבק כל ביצוע, כל עיבוד חדש, וכל מונולוג של גלעד כהנא. "הוא פשוט עושה מלא סמים מאחורי הקלעים, עולה לבמה ומאלתר", מסביר בחור ממושקף לאשתו. "הוא גאון", היא מגיבה. אחד מהשניים לא טועה. הכישרון של כהנא ושותפיו הוותיקים לג'ירפות, יאיר קז וארז רוסו, ממשיך לתת עבודה גם אחרי כל כך הרבה שנים, אולי דווקא בגלל שאנשים ממשיכים להאמין שזו סתם קפריזה מאולתרת.
לפני שנה, בריאיון לאתר הזה, שלומי שבן הסביר שחלק מהעבודה של פרפורמר היא לגרום לקהל לחשוב שמדובר בעבודה קלה. "אתה לא רוצה לשדר מאמץ כשאתה מבצע שיר", דייק שבן, "זה חלק מהאשליה שאנחנו צריכים לייצר". יש מעט מאוד להקות שעובדות כל כך קשה, ובצורה כל כך מושלמת, בעבור האשליה שכל מה שקורה על הבמה מגיע בקלות.
האשליה הזאת מגיעה לשיא, כמו תמיד, בהדרן. כהנא מתחיל באיזה מונולוג שכל מי שאי פעם היה בהופעה של ג'ירפות יודע שייגמר במשפט: "ילדה, רוצה לבוא אליי לדירה?". הוא מנצח על הרגע הזה כמו מאסטרו אופרה. היצ'קוק לא היה יכול לגרום לרגע יותר מותח, אפילו שכולם יודעים איך זה ייגמר. חלקים בקהל מאבדים סבלנות. מישהו צועק: "אני רק בת 14", אחר צועק: "קוראים לי 14". כהנא, ברגע של שובבות טהורה, יוצא מהדמות ועונה חזרה: "זה בכלל שיר של אייל גולן!". הקהל נקרע מצחוק, בזמן שכולנו ממשיכים לחכות בשקיקה לשיר על סטלן שלוקח הביתה ילדה בת 14. וואו, איזה אבסורד.
ואז זה מתחיל. יש שירים שנראה שנכתבו במיוחד בשביל לסגור הופעות. "יו יה" של כוורת, "סוף עונת התפוזים" של תמוז, "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין - אבל אין אף הדרן כמו "רמי מואשם באחזקת סמים קלים" של ג'ירפות. כל ויכוח בנושא מיותר. מי שחווה את ההדרן הזה על בשרו יודע על מה מדובר, ומי שלא - הפסיד. למען הסר ספק, חוויתי את ההדרן הזה על בשרי באופן אישי, כשגלעד כהנא טיפס על מושבי האולם ובין השאר דרך (גם) עלי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שגלעד כהנא דורך עלי. בפעמים הקודמות זה קרה בעמידה, הפעם לשם שינוי זה קרה בישיבה, אבל התחושה הייתה זהה. זה לא כואב, להפך, התחושה היא של שליחות. כמו להירמס על ידי נביא בדרך למפגש עם אלוהים. כמו להסתבך בפקעת של פרחים רגע לפני לבלוב. כמו להיפלט בעונג אל החלל הרחמי הקסום כחלק מאורגזמה מוזיקלית יוצאת דופן.
ברקע, אדם בן 50 פלוס (וואו), אב לשתי בנות (הפתעת אותי), מתחנן לבמבה (משוגע), וקהל של מאות אנשים בוגרים בתוך מוזיאון פשוט נסחפים בטראנס הקבוע של ההדרן הכי צפוי והכי מפתיע בו זמנית במוזיקה הישראלית. הפעם הקליימקס היה עוצמתי מהרגיל. ראיתי המון הופעות של ג'ירפות, ראיתי אינספור הופעות בפסטיבל הפסנתר - מחיאות הכפיים כפי שקיבלו כהנא והחברים בסיום לא נשמעו במחוזותינו כבר הרבה זמן.
ללאה שבת מגיע יותר
עוד קודם לכן, באותו הערב ממש, עלתה לאה שבת אל הבמה הצנועה של "מרכז ענב" בתל אביב כדי לחגוג (באיחור קל בעקבות הקורונה) שלושים שנות קריירה, יחד עם האורחים המיוחדים נעם בנאי ואחיה, שלומי שבת. על הנייר זו הייתה אמורה להיות אחת ההופעות הכי גדולות של פסטיבל הפסנתר, מין אירוע דגל כזה שחוגג את הקריירה של אחת מהיוצרות והזמרות הגדולות שלנו, אלא שהבחירה באולם הצנוע מעל קניון "גן העיר" גרם לכל האירוע להרגיש מפוספס.
שבת פתחה את המופע עם "תמיד יחכו לך", מהשירים המזוהים איתה ביותר, והיא נשמעת טוב מתמיד. הקול שלה הפך לעמוק וחזק יותר. לרגעים היא נשמעת בדיוק כמו אחיה, או שלהבדיל, הוא נשמע כמוה. אבל זה לא רק הקול, זו ההתמסרות הטוטאלית. לאה שבת לא צריכה לעבוד קשה כדי להיראות כאילו היא נהנית לשיר, היא באמת נהנית. נראה שגם אם לא היה שם קהל, ולא הייתה שם הגברה או תאורה, היא הייתה ממשיכה לשיר. הקהל, בתמורה, נשאר מהופנט אל הנשמה הגדולה של שבת לאורך כל המופע.
כשהיא מבצעת את "אתה הולך לישון מוקדם" שכתבה במקור לנורית גלרון היא "יורדת" לקהל סטייל שלמה ארצי בקיסריה, וזה רק מדגיש כמה שהאולם הקטן צר מלהכיל את הכישרון הגדול של שבת. האולם הקלסטרופובי, עם הכיסאות הסדיסטיים, לא מצליח לייצר אינטימיות. לא מדובר ב"צוותא" (אגב שלמה ארצי). מרכז ענב מייצר אווירה של חדר חזרות שהותקן בתוכו אודיטוריום מאולתר. המרחק הארוך ששבת צריכה ללכת כדי להגיע לאחיה, שיושב על כסא פלסטיק במדרגות, מספר רק חלק מהסיפור. "שלומי, תעלה, יאללה", צועק מישהו בקהל. התחושה היא שמדובר רק בהכנה למופע האמיתי, וכולנו רק זכינו לצפות בחזרה הגנרלית המצוינת.
לדיווה כמו לאה שבת מגיע שיפתחו בפניה את היכל התרבות או את האולם בבית האופרה. אמנים עם פחות קילומטרז' ממנה כבר זכו לכבוד הזה כחלק מפסטיבל הפסנתר, ושבת ראויה לכבוד הזה לא פחות מאף אחד. גם הקהל שלה. בפעם הבאה אפשר גם לדאוג לשלומי למושב יותר מכובד.
כוכב הילדים והמבוגרים
אירועי פסטיבל הפסנתר המשיכו עמוק אל תוך סוף השבוע, וכמיטב המסורת נערכו מופעים לכל המשפחה בשבת בבוקר. המסורת המקסימה נפגמה מעט השנה בעקבות החלטה מקוממת ומעט עצלנית של מארגני הפסטיבל לא להקים עמדת בדיקות קורונה במתחם הפסטיבל עצמו. וכך, עשרות הורים נגררו למוקדי בדיקות אנטיגן כדי להשיג תו ירוק לאירוע לילדיהם. במוקד היחיד בתל אביב שהיה פתוח בשבת זיהו כנראה את הפוטנציאל, והחליטו לגבות תשלום של 52 שקלים על הבדיקה, שאמורה להיות חינמית לילדים מתחת לגיל 12.
מי שהצליח להשיג ידו על בדיקה שלילית, יכול היה ליהנות מבוקר מוזיקלי נפלא, שלמרות הקלישאה באמת התאים לקטנים וגם לגדולים. המופע "כוכב הילדים" של קרולינה, מאור כהן ולהקת בום פם הוא בדיוק מה שהדוקטור הזמין לילדי העשור השלישי של המאה ה-21.
כבר יותר מ-40 שנה שמוזיקאים מנסים לשחזר את סוד הקסם של "הכבש ה-16" של יהונתן גפן, ואת המופע המצליח שנולד בעקבותיו. המילים שמדברות בגובה העיניים לילדים, המוזיקה שעומדת בסטנדרטים של כל אלבום פופ-רוק ישראלי שמכבד את עצמו והמסרים האוניברסליים שיכולים לעבור מדור לדור. ספק אם תופעה כזאת בכלל יכולה להתקיים במציאות הנוכחית, אך "כוכב הילדים" מגיע הכי קרוב שאפשר לזה, עם לחני רוק מקוריים וקליטים, נושאים שבאמת מדברים לילדים וביצועים נטולי ציניות.
בעוד קרולינה משדרת וייב אימהי טבעי (או לפחות של דודה מגניבה, זאת שתיקח אותך בעתיד לעשות קעקוע ראשון), למבוגרים יידרשו כמה רגעים להתרגל לרוקר מאור כהן בגרסתו כמין סבא טוביה חביב. הילדים, להבדיל, מתאהבים בו מיד. בדיוק אגב, כפי שקרה בדור ההוא לילדים עם גידי גוב.
להקת בום פם הופכת את כל העסק לסוחף ומלהיב - גם הפעוטות לא יכולים שלא להעריך את העושר המוזיקלי שניתן להשיג עם כל כך מעט כוח אדם. תזמורת של חמישה כלים שבוחרת לעשות רוקנ'רול. השיאים מגיעים כשקרולינה מגניבה את "הבלדה על אביר החופש ובת גלים" אל המופע, ובין אם הילדים מבינים את השיר או לא - הם נותנים לו את כל הקשב שלהם, דבר לא מובן מאליו אצל בני הדור הזה. כך גם "השכן" הקלאסי של זקני צפת, שמגיח להופעת אורח בעיבוד בלוגראס כיפי, מצליח להזכיר שמאור כהן כתב שירי ילדים גם בשיאו, פשוט לא ידענו את זה. ההוכחה לכך הגיעה בדרך חזרה הביתה, כשמהמושב האחורי הגיעה דרישה מפורשת מפיה של ילדה בת חמש: "אבא, אתה יכול לשים בספוטיפיי את השיר על השכיין שלא ישיין?".