בין שישי קודר לראשון עגמומי, השמש איכשהו הגיחה בבוקר שבת בתחילת נובמבר בפראג. המוני תיירים - ואולי גם מקומיים - ניצלו את מזג האוויר היפה כדי לצבוא על העיר העתיקה. גשר קארל ההיסטורי שעל נהר הוולטאבה המה מאדם. רוכלים מכרו תכשיטים זולים או מזכרות, הציירים שידלו את העוברים והשבים לשבת כדי שיציירו קריקטורה בדמותם, רבים פשוט הסתפקו בסלפי מעל המים המנצנצים או על רקע מצודת פראג העצומה שמעברו המרוחק של הגשר.
במרחק הליכה קצר משם, בבניין גדול שהיה פעם מנזר וכיום משמש כמקום משכנה של להקת הבלט הלאומי הצ'כי, ארבעה מרקדניה היו מנותקים מההתרחשות שעל גדת הנהר הסמוך. הם היו מסוגרים בסטודיו אחד מני רבים שבמקום, מתחם חם כדי שיוכלו לנוע בלי לחשוש ששריריהם יבגדו בהם במהלך החזרות. הסשן היה קצר באותו יום, רק עד 12:00 בצהריים, כי בשבע בערב הם כבר אמורים להיות בתלבושות של מופע "אגם הברבורים" בבית האופרה הלאומי. למרות המופע הקלאסי שעל הפרק, היצירה שהתאמנו עליה אז הייתה "בלה פיגורה" ("דמות יפה") של הכוריאוגרף הצ'כי האגדי ייז'י קיליאן.
זוהי אחת מארבע היצירות במופע "גשרים לזמן", מחווה של הבלט הלאומי הצ'כי לבן ארצה (וגם בן עירה - אף הוא מפראג). קיליאן יצר מעל 100 יצירות לאורך חמישים שנות הקריירה שלו. הארבע המסוימות האלה - שנוצרו בין השנים 1987 ל-2008 וכוללות גם את "אלים וכלבים", "מוות זעיר" ו"שישה ריקודים" - נבחרו לטובת המחווה על ידי הלהקה וקיליאן עצמו.
כמו כולם, גם הבלט הלאומי הצ'כי נאלץ לסגור את שעריו בשל הקורונה, שתקפה קשות את ארצו. אבל בכל אותו הזמן הוסיפו רקדני ההרכב לערוך חזרות קבועות, והם ממשיכים ועושים חזרות גם אחרי שהמופע עלה ב-2018 לקול תשואות המבקרים. למעשה כשהגענו, עיתונאים מישראל, לבקר אותם בסטודיו באותה שבת, ארבעת הרקדנים אף ערכו שינויים קטנים בניואנסים של התנועות, תחת הדרכתן של הבלט מאסטרס, המאמנות מישלה קרנה וברבורה קוהוטקובה.
הביקור שלנו שם נערך לקראת בואם של הלהקה והמופע לישראל - מופע המחול הבין-לאומי הראשון שמגיע לכאן אחרי הקורונה. מתוך שמונים הרקדנים בלהקה, שלושים יגיעו בשבוע הבא אל ארץ הקודש, ומתוכם באותו בוקר חזינו בארבעה, שלמעשה היו שני זוגות שעבדו על אותו דואט. הצמד הראשי היה מיהו אוגימוטו היפנית ומאטיי סוסט הצ'כי, והצמד המשני - כריסטינה קורנובה, גם היא צ'כית, ופדריקו לבולי האיטלקי. ברקע התנגן "קונצ'רטו לשתי מנדולינות בסול מז'ור" של ויוואלדי, ושני הזוגות נכנסו למעין מצב מריונטי: הרקדנים נעו כמו בובות עץ שכל איבר שלהם נבנה בנפרד. רגע אחד הגבר מפעיל את האישה, במשנהו האישה מפעילה את הגבר. לחיצה על כתף, כף רגל רוטטת, ראש נד. כאילו ארבעה פינוקיואים התעוררו לחיים.
זה היה לגמרי מקרי שהזדמן לנו לראות דווקא את החזרה על החלק הזה, אבל הוא מיצה בשלמות את היופי של הריקוד. המחיש הן את האופן שבו האנשים האלה שולטים בכל שריר בגופם, והן את תלי התילים של דקויות הטמונות בכל תנועה, כל מחול וכל יצירה. גופם הוא כלי העבודה שלהם, לכן כל אלמנט דורש עוד ועוד חזרות ואימונים, לכן כל תנועה היא נושא לדיון.
התנועות הן חלק מההוויה של כולם - או לפחות רבים מהם - ומצחיק לראות איך הם כל כך "רקדניים" גם מחוץ לזמן הריקודים. כשמישלה הבלט מאסטר - בעצמה רקדנית לשבר בבלט הלאומי - קיבלה את פנינו בחיוך, היא נעמדה בפתח הדלת בנקודת מוצא של כף רגל אחת בתשעים מעלות מהאחרת. כך נעמד גם פדריקו כשוחחנו איתו באחד המקרים. זה פשוט חלק מהם, או שאולי הרגישו מיד שאנחנו קהל ולכן יש להיעמד בהתאם.
אלה תנועות אוטומטיות של אנשים שגופם הוא אמנותם וכלי מלאכתם. ולפעמים הם נדרשים לחשוף אותו לעין כל: כשיבצעו את "בלה פיגורה" על הבמה במופע עצמו, כל הרקדנים יעטו חצאית אדומה ארוכה - וזהו. פלג הגוף העליון שלהם יהיה חשוף, ואיתו הם עצמם מול אלפי זוגות עיניים. מאחורי הקלעים, לשאלה איך הם מרגישים עם העירום במופע, הם עונים כי לא מדובר בפרובוקציה, אלא רק חלק מהמסר שבזמן הריקוד - גוף הוא גוף.
כמתבקש מעיסוק כה פיזי בגוף, חלק מהאימון נועד גם כדי לשמור על בריאותו ובטיחותו. בעת החזרה דואגת מישלה שתנועה של כריסטינה עלולה להיות לא בטיחותית. "כשהוא מושיט את הזרוע אל תתפסי במרפק", היא אומרת לכריסטינה, "אלא יותר לכיוון הכתף. אחרת את עלולה לפגוע בעצמך". בניגוד לתדמית הקשוחה של מאמנות פיזיות ממדינות חבר העמים לשעבר, מישלה לבבית ומקסימה גם כלפינו וגם כלפי הרקדנים שמולה. היא עצמה, כמו הבלט מאסטרס האחרים שם, הייתה רקדנית בהרכב עד שהפכה למאמנת.
מלבד האומות שצוינו, מונה הבלט גם אמריקנית, קנדית, רוסיה, ספרדי ועוד ועוד. המנהל האמנותי של הבלט, פיליפ בַּרנקייוויץ, בעצמו יובא מפולין. אשתו ססיל, שהיא גם העוזרת האישית שלו, גרמניה (ושני הילדים המשותפים שלהם הם אוסטרים. סיפור ארוך, אל תשאלו). כשאני פוסע לאורך המסדרון עם פיליפ, הוא נתקל בגבר טרוד כבן חמישים ומשהו. "הכל בסדר?", פיליפ שואל. "בלחץ", צוחק ההוא, בלי להתיק את מבטו מהטלפון. כשאנחנו מתרחקים פיליפ מסביר שזה היה פר, המנהל של בית האופרה, במקור נורווגי.
זהו קיבוץ גלויות של ממש, שלמרות מקורותיו הרבים מקנה תחושה משפחתית ואינטימית. ההפך מהסיפורים שהוליווד כל כך אוהבת על מלחמות בין בלרינות ומנהלים אמנותיים קשוחים שדוחקים את הרקדנים שלהם עד הקצה. הפילוסופיה של ברנקייוויץ הפוכה בתכלית. הוא לא מאפשר קרבות אגו, יש לרקדנים חבל קצר בהקשרים מסוימים, וחבל ארוך מאוד בהיבטים אחרים. למשל, אחד מהמופעים של הבלט הוא כזה שכמה מהרקדנים יצרו בעצמם, כוריאוגרפיה והכל.
את התחושה החמימה הזאת, ואת מה שהפך את ייז'י קיליאן לאחד הכוריאוגרפים המהוללים בעולם, ניתן יהיה לחוות מיד ראשונה כשהלהקה תגיע בקרוב לישראל. המופעים יתקיימו בתאריכים 25-27 בנובמבר בבית האופרה על שם שלמה להט, תל אביב.
הכותב היה אורח של הפקת המופע בישראל.