"הד קולך" מרשימה אבל מתקשה להגיד משהו מקורי או עמוק

מבחינה מוזיקלית, הסדרה החדשה של כאן 11 היא מלאכת מחשבת מושקעת עם ערכי הפקה גבוהים. הבעיה שטמונה בה, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, היא התסריט. העלילה מתקדמת לאט מאוד ובנימה עגמומית מאוד, ומתקשה לסחוף או לרגש

נדב מנוחין
23/11/2021
טריילר לסדרה "הד קולך" (כאן 11)

הגענו אל החלק השלישי בטרילוגיית המוזיקה הישראלית של 2021: כחמישה חודשים אחרי "היורשת", ופחות משבועיים אחרי "מנגן ושר", עלתה אמש בתאגיד "הד קולך", שיצר תום שובל ("הנוער").

כמעט בלתי אפשרי שלא לבחון את הסדרות האלה זו מול זו, מפני שהן כולן עוסקות, בהרבה אהבה, בעולם המוזיקה הישראלית - מתוך אותה נקודת מוצא: מבט על יחסי הורים וילדים, וניסיון להשלים עם הצל הכבד של הדורות הקודמים. "הד קולך" נבדלת מקודמותיה, קודם כל, בכך שהיא שוחה בבריכה אחרת: אם שתי הקודמות חוגגות את המוזיקה המזרחית וסמליה, הרי שהסדרה של כאן 11 צוללת עמוק לתוך המיתולוגיה של הרוק הישראלי.

זו קומדיה שחורה מרתקת, עם מימדים של פרודיה ופוטנציאל קאלט ממשי, שהעלילה שלה נסובה סביב שלושה דורות של זמרים, אחד מהם מת. הראשון הוא ארי שמר (שאול לוריא, מנהיג קין והבל 90210) - נחשו לבד על אילו שמות הוא מתבסס - כוכב רוק נערץ שהקליט יחד עם ההרכב שני המנשה תקליט מופתי בשנות ה-70, אך מת בדמי ימיו, וקורותיו משוחזרים מדי פעם בשחור לבן, באופן מושקע למדי.

בנו שגדל למעשה בלעדיו, קובי שמר (מוזיקאי האינדי המוכשר איתמר רוטשילד), הוא בעצם גיבור הסיפור - רוקר מתוסכל ומריר, שלא מצליח לפרוץ בעצמו וכשלונו זועק פעם אחר פעם מול התהילה של אביו. אלא שעכשיו האגו שלו חוטף מכה נוספת - נראה כי בנו, לני שמר (אור עמרמי ברוקמן), זכה באותו מתת אל שהיה לאביו - והכל מצליח לו. חמור מכל, הנכד לבית שמר מתמודד בתחרות ריאליטי מוזיקלי בשם "כוכב אחד" (גרסה פרודית של אותו ריאליטי שבו פרץ במציאות עמרמי ברוקמן), מה שהופך את כל המסלול שלו למהיר עוד יותר.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה!

הסדרה החדשה של yes היא אחת הטובות שנראו השנה על המסך

לכתבה המלאה
מגרש משחקים של רפרנסים ומחוות. "הד קולך"(צילום: רותם ירון)

קובי שמר בז לאביו שלא היה שם בשבילו ומנוכר למורשתו, ובפרק הבכורה הוא אף משתין על קברו, לתדהמתה של מעריצה שנקלעת למקום. חרף זאת, הוא מוצא את עצמו נגרר אחרי שותפו לשעבר של אביו (שמואל וילוז'ני), שמתחנן בפניו להיכנס לנעליו ולאחד את "שני המנשה". וכך, בעלילה עמוסה מראות מכל מיני סוגים - מראות ממשיות בלי סוף כמובן, אבל גם מוזיקליות, או פלאשבקים מחייו של הסב המהדהדים סצנות אחרות - כל אחד מבני המשפחה מנסה להבין את מקומו ביחס לשושלת שמר. אם תרצו, זו מין גרסה מוזיקלית של "הערת שוליים".

לאנשים שאוהבים מוזיקה עברית, המערכת הזאת היא מגרש משחקים של ממש, שבדמויות הבדיוניות הפועלות בו נמזגו שלל רפרנסים ומחוות. היא בנויה על קונפליקט אמיתי של מוזיקאים מהדור השני והשלישי של הרוק הישראלי, שניהלו מערכת יחסים מורכבת עם המוזיקה והתרבות שיצרו הוריהם הסמליים או אפילו הממשיים. קל לחשוב על אסף אמדורסקי (שגם היה מעורב בהקלטת השירים המקוריים לסדרה), שנכנס לנעלי אביו המנוח בפרויקט מחווה לדודאים, אבל גם ילדים-של אחרים כמו אביב גפן, בן ארצי, רונה קינן, יובל בנאי - כולם חידשו שירים של הוריהם תוך התמודדות עם צילם. שם הסדרה מזכיר מאוד שיר שמגיע ממשפחה מוזיקלית אחרת - "רק הד קולך" שהלחין נחום היימן, שגם את בתו סי אפשר למנות עם החבורה הזאת. כדאי כמובן להזכיר שיש גם כמה דוגמאות עולמיות למוזיקאים שנכנסו לנעלי הוריהם - הבולטת מביניהן היא אולי זו של ג'ייסון בונהאם, שתופף במקום אביו באיחוד של לד זפלין. הגם שאין ממש מקבילה מדויקת, לא לארי ולא לקובי, האפיון של הדמויות וההיסטוריה שלהם מזמין עוד ועוד קריאות. לאלה נוספים גם כמה מוזיקאים בהווה ובעבר שמלוהקים כאן לחברי להקת שני המנשה, בהם המתופף האגדי אהרלה קמינסקי ומני בגר.

עוד בוואלה!

"עלומים" סוגרת עונה ראשונה מלאה בבעיות, ובכל זאת ההצלחה שלה מובנת

לכתבה המלאה
למרות הליריות והתחכום, חסר בה משהו עמוק יותר. "הד קולך"(צילום: רותם ירון)

מה שמוביל לנקודת החוזקה האמיתית של "הד קולך": המוזיקה המקורית, שחלקה נועד לדמות קלאסיקות רוק שמעולם לא היו, פשוט נפלאה. אמונים עליה שני יוצרים עכשוויים שמושפעים באופן מובהק מהמוזיקה של אז - שלומי שבן, שאותו אין צורך להציג, ויונתן לוין, תחת שם הבמה שוזין, שמוכר גם כמי שעומד מאחורי הפרודיה עוזי נבון ומכרים, ומנסה בעצם לעשות פחות או יותר אותו דבר. שמו של "לוקסמבורג", השיר המרכזי בסדרה, מרמז באיזה אופן לשיר "פראג", אבל המנגינה והעיבוד מזכירים לי יותר את "ביום מסה" של מתי כספי, נניח. גם כאן, מפתה לצלול פנימה. גם השיר הבדיוני של קובי שמר, שמתכתב כאילו בלי לשים לב עם "לוקסמבורג", עשוי נפלא.

מדובר, אם כן, במלאכת מחשבת מושקעת עם ערכי הפקה גבוהים - מה שמתבטא בין היתר בסצינות העבר. שובל הצליח להוציא את המיטב משלושת הגיבורים, שמגיעים כולם מתחום המוזיקה, ואף אחד מהם אינו שחקן מבוסס. איתמר רוטשילד נטמע כה עמוק בדמותו של קובי שמר, שכמעט אפשר להשתכנע שהוא התהלך בה כל חייו. גם עמרמי ברוקמן חינני במיוחד בתפקיד הנכד לני, ונראה שמדובר בליהוק מנצח.

צידה החלש יותר של הסדרה הוא התסריט. גם בסיומם של שלושת הפרקים שנשלחו לעיתונאים, נדמה שהעלילה עוד תקועה בשלב האקספוזיציה, והיא מתקדמת לאט מאוד ובנימה עגמומית מאוד, בהובלת הגיבור המריר שלה - ועד כה היא לא כל כך סוחפת או מרגשת. האופי שלה שכלתני ומודע לעצמו, אך זה לא תמיד מספיק: אפילו שיש בה ליריות, הומור שחור ושלל פרודיות מתוחכמות על התרבות הישראלית, היא מתקשה להגיד בינתיים משהו עמוק או מקורי באורח יוצא דופן מעבר למובן מאליו.

השאלה הגדולה היא לאן הסדרה הזאת תתכנס, וכמו במקרה של משפחת שמר נגלה האם יישארו ממנה בעיקר שירים יפים, או מורשת של ממש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully