"הליהוק שלי לדמות של וונדי היה הדבר שהכי החמיא לי בעולם. זה הרגיש לי כמו שמישהו מאוהב בי", אומרת מיה לנדסמן על התפקיד שקיבלה במחזמר "פיטר פן", שעלה שלשום (שלישי) בתיאטרון הקאמרי, בשיתוף עם תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.
הליהוק של השחקנית המצוינת לתפקיד וונדי עורר עניין, ואף נחשב לשובר מוסכמות ביחס לטייפקאסט הקבוע של הדמות. "מצד אחד ממש מגניב שהמנהל האמנותי גלעד קמחי עשה כזאת בחירה אמיצה, מצד שני זה אבסורד שזאת נחשבת לבחירה אמיצה. יש בתוכי נסיכה מתוקה", אומרת לנדסמן לוואלה! תרבות.
גלעד קמחי, במאי ההצגה והמנהל האמנותי של הקאמרי, מסביר כי מבחינתו הליהוק היה טבעי. "כשליהקתי את מיה ההתעסקות שלי הייתה בפנים שלה", הוא אומר. "אני חושב שמיה היא הדבר הכי מופלא שהכרתי בשנים האחרונות. היא שחקנית מאוד מיוחדת. אני חושב שברגע שהיא עולה על הבמה או שנדלק המסך הלב שלה יוצא החוצה. חשבתי שככה צריכה להיות וונדי, לב גדול, חולמת גדולה ואמיצה. ומיה היא כל הדברים האלה. בכלל לא נתתי לעצמי קרדיט שאני עושה פה ליהוק מהפכני".
לנדסמן: "זה בגלל שהמהפכנים הכי גדולים לא ידעו שהם כאלה".
"כשמדברים על הליהוק של מיה, אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש תמונה בראש איך וונדי צריכה להיראות - כמו שדיסני ציירו אותה בסרטים, וזה לא בסדר", אומר עופרי ביטרמן, המגלם במחזה את קפטן הוק, וגם את גברת הוקינס. "מה שחשוב בשחקנית זה הלב, האישיות, ומה הדמות הזאת מביאה איתה, וזה לא קשור לשום דבר אחר. אנשים עשו פרצוף גם כשהם שמעו שאני אשחק את קפטן הוק. כי חשבו שצריך לשחק את הדמות מישהו יותר מבוגר עם זקן".
קמחי: "אני בכלל חושב שקפטן הוק יכול להיות פיטר פן. כשאני מדמיין את זה, פיטר והוק יכולים לשחק אחד את השני".
שמע, זה רעיון מבריק לגרסה של "פיטר פן" שבה פיטר והוק זה אותו אדם עם פיצול אישיות.
"אני מדמיין שהם גם אויבים וגם מאוד דומים. זאת הבחירה שלי".
"פיטר פן" היא הצגת הילדים החדשה הראשונה של הקאמרי מאז "עוץ לי גוץ לי", שעלתה לפני 56 שנה ועדיין רצה. מדובר בעיבוד שיצרו רועי שגב ושירילי דשא לקלאסיקה של ג'יימס מתיו ברי, כשקמחי מופקד על הבימוי ואמיר לקנר על המוזיקה. לצד לנדסמן וביטרמן מככבים בה גם יעלי רוזנבליט כמחליפתה בתפקיד וונדי, אלון סנדלר בתפקיד פיטר פן, נועם ברט כטינקרבל, ונדב נייטס וגלעד מרחבי לסירוגין בתפקיד ביגי.
בעיבוד החדש, את התמה הקלאסית של השאיפה להישאר צעיר לנצח המחזה מחליף הקונפליקט בין הרצון של ילדים בחופש מוחלט לרצון בקן משפחתי חמים שדואג לך ושומר עליך. בעיבוד הזה, וונדי נמצאת בבית יתומים וממתינה לאימוץ, ואז פיטר פן מגיע ואומר לה שזה לא כדאי - כי משפחה שתגיד לה מה לעשות זה הדבר הכי נורא בעולם - ומזמין אותה לארץ-לעולם-לא. במהלך השהות שלה שם היא חשה געגועים לחיק משפחה חמה, לאמא שמכינה עוגיות ולאבא שמניח את הילדים על הכתפיים, והיא רוצה לחזור.
זה לא השינוי המשמעותי היחיד בעיבוד החדש. "נברנו פנימה לתוך העלילה של הספר המקורי וגילינו שאלה סיפורים די אלימים בעצם", אומר רועי שגב. "איך הילדים האבודים מגיעים לארץ לעולם לא? על ידי זה שהם נפלו מהעגלה וההורים שכחו מהם. אז ירדנו מהילדים האבודים, ובמקום זה קראנו לזה 'הכי שווים-ווים'". גלעד קמחי מוסיף כי דשא ושגב "ניערו את הסיפור המקורי שיש בו שוביניזם וגזענות".
מי שעוד ניסה להביא טייק פמיניסטי לסיפור הוותיק הוא הבמאי בן צייטלין, שסרטו "וונדי" עלה באחרונה. הוא אמר בריאיון שוונדי בספר ובסרטים היא דמות פסיבית לגמרי, והוא רצה להפוך אותה ל"ילדה קטנה וחזקה שתהיה הגיבורה במקום פיטר".
לנדסמן: "אני חושבת ששירילי דשא ורועי שגב לקחו כל מיני אלמנטים שלא תואמים לעידן החדש, כמו תפקיד האישה בסיפור, שבו ילדה הופכת לאישה, לאימא, לעקרת בית פרימיטיבית, דאגנית ושמרנית. את הסרט 'וונדי' עוד לא ראיתי. אולי אלך לראות אותו בקולנוע של עופרי (ביטרמן, שהוא גם הבעלים של קולנוע יפו - ש.ב)".
קמחי: "וונדי היא בהחלט גיבורה, ולעתים אפילו יותר אמיצה מפיטר. בסופו של דבר היא באה להציל אותו. אבל זה לא מוריד מהעוצמה ומהייחודיות של פיטר".
מיה, מה חיבר אותך אישית לדמות של וונדי?
לנדסמן: "וונדי במחזה היא ילדה יתומה. זה משהו שאני אישית לא מכירה מהיסוד. זה סוגי כאב שמאוד מעניין לצלול אליהם. מצד שני אני מכירה חצי יתמות מאוחרת, אז אני כן יודעת מה זה לגדול בלי אבא. חלק ממני אף פעם לא יפסיק להיות ילדה".
ההצגה המיועדת לכל המשפחה נראית חדשנית ועם זאת "לואו-טקית". השחקנים לא מעופפים עם כבלים באוויר אלא נעים על רולרבליידס וסקייטבורדים, ועל הבמה הרבה ניאונים צבעוניים, מסך, מסלול הליכה שנכנס לתוך הקהל ושיתוף אינטראקטיבי של הילדים הצופים - באופן שדי הלהיב את הקטנטנים בהצגה שבה צפיתי. ההצגה על הילד הנצחי נדמית, אם כן, כאלטרנטיבה ראויה - ואף מעיפה - למופעי החנוכה המסחריים והשנויים במחלוקת.
גלעד קמחי, למה הקאמרי לא העלה עד השבוע הצגת ילדים חדשה 56 שנה? היה חשש להיתפס כמסחריים מדי?
"יש עכשיו כל כך הרבה תיאטראות נפלאים לילדים כמו תיאטרון אורנה פורת, ולקאמרי יש את הייחודיות שלו. גם ככה הרפרטואר והתמהיל שאנחנו מייצרים ומפיקים בשנה הוא רחב, גדול ונוגע בקלאסיקות, מחזאות מודרנית ומקור. אני בתחילת דרכי בתפקיד המנהל האמנותי, אז יכול רק לשער שלא העלו הצגת ילדים במשך כל השנים כדי להתבסס על מה שהקאמרי צריך להיות - תיאטרון למבוגרים".
קמחי מכיר היטב את דמותו של פיטר פן. הוא גילם בעצמו את הילד הנצחי במהלך לימודיו בשנה ג' בבית צבי. "ההתאהבות שלי בעולם התיאטרון והבמה נולדה ביום שבו ראיתי בתיאטרון נגה את ההפקה 'פיטר פן' של אורי פסטר בה שיחק חנוך רוזן. אני תמיד חולם שאני עף".
מה הופך את הסיפור של פיטר פן לכזה נצחי?
ביטרמן: "מה שהופך את הסיפור הזה לנצחי זה שהוא אינסופי. הרי לא באמת הורגים את הוק. אין סוף מוחלט. אני יכול לראות את ההמשך של זה, אפשר לראות את וונדי בהמשך הסיפור, ואת פיטר פן אולי עם ילדים חדשים. יש בסיפור הזה משהו שנמצא כל הזמן באיזושהי מעגליות, ובגלל זה אולי יוצאים כל הזמן עוד סרטים של פיטר פן. ומכל מעגל שלו אתה לומד עוד משהו".
לנדסמן: "נכון, זה סיפור על-זמני. אם אתה וגם הבנות שלך מתרפקים על הדבר הזה".
קמחי: "בדיוק כמו בסיפור המקורי, שבו וונדי כבר אמא ויש לה ילדה קטנה, ג'יין, ואז פיטר בא לקחת את הבת שלה לארץ-לעולם-לא. וונדי קצת מפחדת אבל משחררת".
"הדבר הכי בסיסי והפסיכולוגי - לא רוצים להתבגר", מסביר אלון סנדלר, המגלם את פיטר פן בהצגה. "רוצים להיאחז בילדות ולא מוכנים לשחרר. הוויתור הזה על הילד הפנימי למען המשפחה והקריירה - זה תמיד מרתק". ביטרמן מוסיף כי "בימים האלה אנחנו השחקנים קולטים שהתבגרנו, ברגע שכל הילדים צועקים 'אנחנו מאמינים בפיות', ואז כולנו חנוקים בגרון. כי הילדים עושים את זה בכזאת התמסרות וטבעיות. אנחנו עם דמעות מאחורי הקלעים כשהילדים צועקים את זה".
איזה תגובות נוספות אחרי ההצגות הראשונות ריגשו אתכם?
סנדלר: "התרגשנו לראות שגם המבוגרים יוצאים מההצגה הזאת בבכי".
קמחי: "שמעתי ילדה שאמרה: 'בחיים שלי לא אהבתי כל כך את הרעים'. זה היה מקסים בעיני".
לנדסמן: "הילדים באמת עפים איתנו. אחרי ההצגה, כשהם באים מאחורי הקלעים לראות אותי הם קצת בשוק מזה שאני מתנהלת כמו בנאדם רגיל. יעל בר זוהר יצאה מההצגה ואמרה לי: 'זה לא ייאמן שאתם גם משחקים, גם שרים, גם רוקדים - והכל בלייב'. אני מסתכלת עליה ואומרת: היא לא מאמינה לי? היא עשתה כל כך הרבה. זה הרים לי ברמות".
זכית לחשיפה ולשבחים רבים אחרי שכבשת את המסך ב"חזרות" וב"מפקדת", היית מועמדת בפסטיבל הסדרות של קאן על תפקידך ב"ילדות סכסכניות", כיכבת במלא הצגות. ובסוף את הכי מתרגשת מהמחמאה של יעל בר זוהר.
"אתה מבין מה זה? היא יב"ז! היא אייקון! זה מטורף!".
לאן הייתם רוצים לעוף אם הייתה לכם אפשרות? מהי "ארץ-לעולם-לא" הפרטית שלכם?
קמחי: "זה אולי בנאלי וקיטשי אבל הייתי רוצה לעוף למקום שיש בו הרמוניה. זה הבסיס שהייתי רוצה לייצר בסביבה שלי לפחות".
ביטרמן: "הייתי רוצה לטוס כמה שיותר, לחוות כל מיני תרבויות, טעמים אחרים, יעדים חדשים, זה הארץ לעולם לא שלי".
סנדלר: "נראה לי ש'ארץ-לעולם-לא' שלי היא יותר פנימית. מקום של שלווה, שלמות וקבלת המציאות".
בספר, פיטר פחד בין השאר שיצמח לו זקן. ממה אתם פחדתם בילדות?
לנדסמן: "אני פחדתי מהרבה דברים קשים. הבנתי בגיל מאוד צעיר שהעולם גדול ועד כמה אני פרט, וזה מאוד הפחיד אותי. גם מאוד פחדתי מהחושך. וגם פחדתי מרוחות רפאים, שזה משהו שגם וונדי פוחדת ממנו".
למה אתם הכי מתגעגעים בילדות שלכם?
ביטרמן: "בגן הייתי תמיד 'נאמן בטיחות' כזה. נגיד היו עושים תעלות, אז שנייה לפני שפותחים את המים הייתי הראשון שבודק שזה בטוח. אז לזה אני מתגעגע, לסכנה, לקלות דעת, לא לחשוב רגע לפני שאני עושה משהו".
סנדלר: "בתור ילד, תמיד הייתי צריך את הגאדג'ט הכי מפציץ. הייתי צריך להביא את החפץ שכל הילדים יהיו בשוק ממנו. זה משהו שאהבתי".
לנדסמן: "תראה, בתור ילדה אני רציתי כל הזמן רק להיות גדולה. אז אני שמחה על המקום שבו אני נמצאת עכשיו ומרגישה באיזון עם הגיל. הייתי ילדה מגודלת, שרוצה להיות גדולה כל הזמן, עושה דברים של מבוגרים, הרפתקנית מאוד. גם את וונדי רואים במהלך ההצגה נכנסת למצבים מאוד אקסטרים, ואני יכולה להזדהות עם זה מאוד".
עוד שבועיים ימלאו 30 שנה לצאת הסרט "הוק", בו רובין וויליאמס גילם את פיטר פן המבוגר. מה שמעלה את השאלה: איזה שחקן או שחקנית שגילמו את פיטר לאורך השנים בארץ ובעולם, בקולנוע או בתיאטרון, הכי אהבתם?
לנדסמן: "חנוך רוזן הוא אייקון".
קמחי: "אצלי זה הכל חוויות של ילד. התאהבתי ברובין וויליאמס כשהייתי בכיתה ד'. ואני חושב שגם הוא וגם ג'ים קארי הם שחקנים שיש בהם מן הפיטר פן. אתה יכול לראות אותם משחקים בצעצועים גם בגיל 50".
לנדסמן: "האמת שבכל הקאסט של ההצגה הזאת יש מלא פיטר פנים. כולם פתאום נראים ילדים גם על הבמה, למרות שאנחנו בני 30 עד 40".
קמחי: "כשחשבתי איך נראית ארץ-לעולם-לא מבחינת ילדים היום, דמיינתי מעין ג'ימבורי ענק עם מלא טרמפולינות ובריכת כדורים. וכשאני רואה את השחקנים על הבמה אני מבחין שהם מנצלים את הטרמפולינה לא רק כשחקנים כדי לעשות עליה סלטה".
ביטרמן: "בגלל שאני משחק את הוק ולא את אחד הילדים מארץ-לעולם-לא, כל הזמן אמרתי להם - אני רוצה גם כן רוצה לקפוץ לבריכת הכדורים!"
ומי במציאות הוא לדעתכם פיטר פן הישראלי?
סנדלר: "אני פיטר פן, גם במציאות".
ביטרמן: "אבא שלי".
לנדסמן: "גם אבא שלי. וגם עופר שכטר החתיך".
ונקנח באחד הציטוטים האהובים עליי המודפס על חולצות: "אל תגדלו. זאת מלכודת".
סנדלר: "פעם מאוד האמנתי במשפט הזה. היום אני חושב שחשוב להתבגר".
"חשוב להתבגר"? זו אמירה שערורייתית.
"אמנם הדעה הרווחת היא 'תהיה ילד', אבל חשוב גם לדעת להתבגר ולדעת להתנהל בעולם הזה של המבוגרים. צריך לשמור על הילד, שיבער בך, אבל לדעת מתי יש לו מקום - ומתי לא".