באמצע הקורונה, בזמן שהכול היה סגור מסביב וללא אופק כלשהו, קיבל השחקן ישי גולן טלפון. "זו הייתה הסוכנת שלי באנגליה. היא אמרה שיש איזה במאי שרוצה לדבר איתי. ואז אני קולט שזה הבמאי ההוליוודי מארק פורסטר (שביים בין השאר את 'מונסטר בול' ו'כריסטופר רובין' - ש"ב). הלסת נפלה לי. עשיתי איתו שיחת זום של 10 דקות, ובסופה הוא אמר לי שמאוד ישמח אם אסכים להשתתף בסרט שלו, המתרחש בעת הכיבוש הנאצי בצרפת במלחמת העולם השנייה".
בטח אמרת לבמאי ההוליוודי "אני צריך לחשוב על זה".
צוחק. "תשמע, פתאום הוא שלף אותי לתוך איזו מציאות מקבילה. טסתי לחודשיים וחצי לצ'כיה. זו הייתה חווייה מטורפת, זה יהיה סרט מדהים. לא רוצה לעשות ניים דרופינג אבל הייתי בסביבת עבודה אולי הכי מדהימה בעולם. הקאסט כולל את הלן מירן וג'יליאן אנדרסון, המלבישה היא אישה שהייתה מועמדת 10 פעמים לאוסקר וזכתה פעמיים. המאפרת היא המאפרת של 'הארי פוטר'. זו חווייה מקצועית סוחפת. קולנוע זו עבודה קבוצתית. אתה טוב כמו כל האנשים סביבך. רק אחוז מאוד קטן תלוי בך. אתה תלוי בתסריט, בבמאי, בצלם, במלבישה ובמאפרת. הם בונים אולי יותר מ-90 אחוז ממה שאתה עושה. ואז כשאתה מגיע ומוקף באנשים הכי מוכשרים בעולם זו חווייה מרטיטה ממש, שאין לי מילים לתאר את הכיף ואת העונג שזה היה".
מחר (שישי) עולה "לילה לבן", הצגה חדשה ועוצמתית בכיכובו של גולן ובבימוי תמי קינן בתיאטרון הקאמרי. במקור עסק המחזה - שכתב כריסטופר דמוס בראון - בגזענות ואלימות כלפי שחורים בארצות הברית. בעיבוד של גור קורן ועירד רובינשטיין הם הוחלפו ליוצאי אתיופיה בישראל. העלילה מתרחשת בלילה אחד בתחנת משטרה בישראל. אימא יוצאת אתיופיה (שמשחקת רותי אסרסאי) מחפשת את הבן שלה שנעדר שעות ארוכות. מול חומת הבירוקרטיה, היא מנסה לאסוף פיסות אינפורמציה מתוך שמועות אינטרנטיות, פרופילים ותיאוריות. בעוד שהמשטרה לא עוזרת כראוי לאימא השחורה, היא עוזרת יותר אחרי שמגיע האבא הלבן, בן זוגה לשעבר, מצ'ואיסט ישראלי שעובד בפרקליטות, אותו מגלם גולן. ההצגה מתארת תמונה עגומה בישראל של גזענות, דעות קדומות, שיטור יתר ואכיפה סלקטיבית מצד המשטרה כלפי מי שנולד לצבע הלא נכון.
מעניין להזכיר שהתיאטרון המתחרה הבימה שוקל אף הוא להעלות מחזה בנושא הגזענות והאלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, בהשראת פרשת הריגתו של סלומון טקה שהובילה כזכור להפגנות יוצאי אתיופיה.
השוטר בהצגה אומר כל הזמן "אני לא גזען", וזה בבחינת על ראש הגנב בוער הכובע. עם זאת, הדמויות בהצגה אינן שחור ולבן אלא מורכבות. גם בדמות האבא הלבן, למרות שהוא נשוי לשחורה וגידל ילד שחור 18 שנה, יש יסודות גזעניים. מה שמעלה את השאלה המטרידה: אולי בכל אחד מאיתנו, גם מי שמחשיב את עצמו כאדם נאור, יש מידה כזאת או אחרת של גזענות?
"אף בן אדם לא יעיד על עצמו שהוא גזען. בכל העולם כולם יגידו שהם לא גזענים. יש גזענות בעולם, זו בעיה נוראית, אולי המחלה הכי קשה שיש לאנושות. אנשים לא מודים ואנשים לא מודעים לגזענות שבהם. מה שמיוחד במחזה הזה שהוא מצליח לתת לך פרספקטיבה על משהו שקורה עכשיו, והוא נולד כחלק מהתנועה הענקית של Black Lives Matter בארצות הברית. היא עושה מהפכה תודעתית במלוא מובן המילה בנושאי גזע. השיח בישראל בנושא גזענות הוא ברובד מאוד שטחי. בעוד שבאמריקה השיח עוסק בכך שהגזענות כבר לא תלויה בי ובך. הגזענות כבר מובנית בתוך המערכות, בתוך כל המבנים החברתיים, המשפטיים, העירוניים. הסוגיה של השחורים בארצות הברית ובישראל לא זהה אבל יש הרבה נקודות השקה".
"אני משחק בהצגה גבר לבן שהתאהב באישה שחורה, התחתן איתה ועשה איתה ילד. על פניו הוא בטוח שזה משנה את פניו שהוא לא גזען, אבל בעצם הדרך שלו להתמודד עם העובדה שהבן שלו שחור היא על ידי התעלמות מזה שהוא שחור. הוא חושב שאם הילד שלו יקבל את החינוך שהוא קיבל הוא יוכל להיות כמוהו. אבל הסיפור מעיד שהאמת לא כזאת. האדם, כיצור, קשה לו לקבל את האחר. כל הדם שנשפך בעולם נובע מההפרדה שהאדם עושה בינו לאחר, שקצת שונה ממנו, או שיש לו דת אחרת או שהוא נראה אחרת. הכוח של אמנות הוא להאיר את הדבר הזה, לאפשר לך לראות את עצמך ולראות את האחר במסגרת אסתטית אמנותית מסוימת, ואז אולי לראשונה תפקח את עיניך לדברים שהיית עיוור אליהם קודם במציאות.
"הסיפור שאנחנו מספרים בהצגה הוא עוד דרך לנסות להציף את העובדה שכל אדם לבן שגדל בחברה מערבית הוא פריווילג מעצם היותו לבן, והאדם הלבן מנסה כל הזמן לטשטש את האמת הפשוטה הזאת. אם אתה רוצה בישראל למצוא עבודה, למצוא אישה, להקים משפחה והעור שלך שחור, קודם כל רואים עליך מי אתה ומה אתה, וכבר מודבקת עליך סטיגמה מסוימת עוד לפני שפתחת את הפה. וזה משהו שללבנים אין".
הדמות שלך בהצגה היא של גבר מאצ'ואיסט, לוחמני ויהיר, ונראה שהיא רחוקה מישי גולן במציאות כמרחק העצום בדמיון שבין הסדרה "חטופים" לגרסתה האמריקאית "הומלנד".
"נכון, הדמות הזאת רחוקה ממני במציאות ואני שמח שהדמות הזאת שונה ממני. אני משחק אותה בהנאה רבה. אני מכיר המון אנשים כאלה, ישראל מוצפת בגברים כאלה ולכן הגבר הזה על הבמה. הרבה גברים יזהו את עצמם בדמות הזאת, שמייצגת את הישראלי, הפטריוט, המיליטנט, יש בו איזה יהירות מאוד גדולה, בישראלי הממוצע הזה. הוא כאילו מכתיב לו ולעולם שורה של ערכים כמו צבא, תואר שני, חבר'ה, עבודה קשה. בגלל שהוא עמד בפרמטרים האלה אז החיים שלו נראים טוב, הוא הצליח בחיים, והוא עיוור, עיוור צבעים, לא מסוגל לרגע לצאת מהיהירות שלו ולראות שאף פעם לא יסתכלו על בנו השחור כמו שהסתכלו עליו".
ישי גולן נולד לפני 48 שנה. עד גיל שש הוא גדל בטורונטו שבקנדה ובהמשך ברמת גן. הוא למד במגמת תיאטרון בתלמה ילין. בגיל 16 פרץ לתודעה כשקיבל תפקיד בסרט "דרך הנשר" בבימוי אורי ברבש. הוא התגייס לתיאטרון צה"ל ובמהלך שירותו השתתף בסרטים נוספים - "חסד מופלא" ו"מנת יתר". לאחר שחרורו, נסע ללמוד באקדמיה למוזיקה ואמנות בלונדון, וגילם את אורי גלר בסרט קולונוע בבימוי קן ראסל. הוא שיחק בתפקיד ראשי בסדרה "טירונות", ומאז השתתף גם בסדרות "אהבה מעבר לפינה", "האי", "חטופים" בתפקיד שזיכה אותו בקטגוריית השחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה בפרס האקדמיה לטלוויזיה, "תנוחי", "כפולים" ו"כיפת ברזל".
הוא הנחה את תכנית הטלוויזיה "אוכל רחוב מסביב לעולם" של נשיונל ג'אוגרפיק שזכתה בקטגוריית התכנית הבינלאומית הטובה ביותר בפרסי "Tasty" (ה"אוסקר" של תכניות הלייף סטייל), שיחק בין השאר בסרטים "שישה מיליון רסיסים", "חיי אהבה", "היו לילות", "עד סוף הקיץ", "הנותנת", "הגולם", בגרסה האמריקאית של "החממה" וב"מנאייכ", וכיכב בהצגות רבות ובהן "4.48 פסיכוזה" בקאמרי, "כולם היו בנאי" של הקאמרי בשיתוף תיאטרון חיפה, "קן הקוקייה" בהבימה ו"השחף" של תיאטרון באר שבע. גולן נשוי ואב לשתי בנות ובן.
ואם בדעות קדומות עסקינן, הרי שגם גולן עצמו נתקל לאורך השנים בדעות כאלו שהופנו כלפי משפחתו. אמו חזרה בתשובה וחיה כחרדית בבני ברק ואחותו נטע גולן היא פעילת שלום, שנשואה לפלסטיני בשם בסים וגרה בשכם. היא הגיעה לכותרות כשבמבצע חומת מגן ב-2002 התמקמה במוקטעה כדי להגן על עראפת בגופה, וב-2008 נכנסה לעזה באמצעות ספינה שהגיעה מקפריסין, וכשביקשה להיכנס בחזרה לארץ ממחסום ארז - נעצרה.
"ברור שנתקלתי המון בדעות קדומות הנוגעות למשפחתי", מאשר גולן. "כשאחותי התאהבה בגבר פלסטיני זה היה נראה לי לגמרי טבעי. זה לא נראה לי בעיה בכלל. על אחת כמה וכמה כשהכרתי אותו זה לא היה נראה לי בעיה כי הוא אחד האנשים הכי מקסימים שאני מכיר. גם כשאימא שלי חזרה בתשובה ונהייתה אישה חרדית - זה לא הפתיע אותי. היום זה קצת ניג'וס בגלל שבתות ועניינים, נוצרו בעיות טכניות, אבל הנטייה הטבעית שלי היא לא לשפוט בני אדם על פי הפרמטרים כמו זהות מינית, צבע ודת".
אתה בקשר טוב עם אמך ואחותך?
"כן, כן, אני בקשר מצוין עם כולן. גם אמי החרדית וגיסי הפלסטיני בקשר עמוק וטוב ביניהם. אני מאחל לכל אחד יחסים משפחתיים כאלה".
לאורך השנים לא פחדת לדבר נגד הכיבוש ובשנת 2010, אתה ויוצרים נוספים הודעתם למנכ"לי התיאטראות שאתם מסרבים להופיע באריאל. מה חשבת על החלטתה של שרת החינוך לא להעניק את פרס ישראל לפרופ' גולדרייך בגלל שחתם על עצומה להחרים את אוניברסיטת אריאל?
"זה מאוד עצוב שאנשים מגיבים בצורה אלימה לזה שאנשים מביעים את דעתם. אני לא השתניתי יותר מדי. המציאות הקצינה. יש לנו בעיה. אם אנשים לא יכולים להביע את דעתם זה אומר שאין שיח. ואם אין שיח אז יש רק אלימות. אני לא בא להטיף שום דבר לאף אחד. אם מישהו שואל אותי מה אני חושב על משהו - אין לי בעיה להגיד. תמיד תהיה התנגשות בין שמרנות לבין הסתכלות פרוגרסיבית ומתקדמת. המחאות שרואים בעולם הן מאוד דומות. ברור שאני משתייך לחלק בעולם שמאמין בשיוויון. אין פה עמדה פוליטית יותר מדי מורכבת. יש אנשים שזה גורם להם אי נחת. בבסיס שלי אני קנדי, ואני מחובר להרבה קבוצות של אנשים, ולכן אני לא כל כך מבין את ההפרדה הזאת שעושים כל הזמן בין קבוצות של אנשים. אני מרגיש שייך להרבה קבוצות".
הגבר שאתה מגלם ב"לילה לבן" מאוכזב כשהוא מגלה שהבן שלו רוצה להתקבל ללהקה צבאית והיה מעדיף שיילך לשייטת שבה גם הוא שירת. במציאות, הבת שלך סופיה ממשיכה בדרכך ומשחקת בתיאטרון גשר ואני מניח שאתה גאה בה. קיים קונפליקט בין הרצון לתת לה את החופש שלה לבין הרצון לגונן עליה מתחלואי התעשייה שאתה מכיר?
"אני מאוד גאה בה, וגם מופתע. לא כיוונתי אותה לדרך הזאת. היא יצאה לדרך שלה בלי קשר אליי. כשהייתה בכיתה י', עוד לפני הקורונה, היא התקבלה להצגה מדהימה בתיאטרון גשר, 'מי כמוני', שעוסקת במחלקה סגורה של בני נוער. היא משחקת שם בהצלחה רבה. ועכשיו היא גם משחקת בחזרות של רומיאו ויוליה בגשר. בדיעבד, אני שמח שיש לה תשוקה עזה למשהו. היא לגמרי בכיוון. צריך להבהיר שהמשיכה שלה היא לא רק להיות שחקנית אלא משיכה לתיאטרון, לאמנות המופע, גם למחול, היא גם כותבת ומביימת.
"מאוד ברור שהיא אישיות יוצרת, והתשוקה שלה עזה. ברור שאני, בתור שחקן, מכיר את המקצוע על כל פניו ויש לו גם צדדים לא קלים, אפילו אפלים, אבל אני חושב שבסופו של דבר לכל מקצוע יש את המחלות שלו, את הכולירות שלו. מה שיעשה בן אדם מאושר זה שהוא יממש את עצמו במה שיש לו תשוקה עזה כלפיו. ברגע שהיא קצת התבגרה, והבנתי שלשם נושבת הרוח, אז אני לגמרי מפרגן, תומך וגאה. והאמת שאני לא מתערב כמעט בכלל".
המורה הוותיק למשחק, אברהם דנא, הלך לעולמו בסוף השבוע שעבר. הוא לימד אותך ב"תלמה ילין".
"אברהם דנא היה המורה הראשון שלי בכיתה ט'. איש כל כך יוצא דופן, טיפוס מעורר השראה. מה שהיה מדהים שהוא בכלל לא התייחס אלינו כאל ילדים. אני זוכר שהוא אמר לנו כשהיינו בני 14: 'לוקח 20 שנה ללמוד להיות שחקן'. אז בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. רק אחרי 20 שנה ואפילו קצת יותר הפנמתי את המשפט. רק אז הייתה לי התפכחות והתחלתי להבין מה זה המקצוע הזה. קשה מאוד לאחוז במקצוע השחקן, הוא חולש על הרבה רבדים - טכניים, נפשיים, פיזיים ואינטלקטואליים. וכל פעם כשאתה חושב שאתה מבין משהו, אז אחר כך אתה משתנה, החומר משתנה או שהתקופה משתנה, ואתה מבין שלא הבנת כלום. רוחב היריעה של זה מאוד גדול, ולוקח הרבה שנים לפתח את המודעות בנושא. בגלל שאמנות שואפת להיות דבר עכשווי ואותנטי אתה אף פעם לא יכול להסתמך על קלף ישן שלך שאתה יכול לשלוף".