זקופים, אימתניים, עוצרי נשימה: כבר שנים שגידי גוב ויהודה פוליקר לא הגיעו לשיאים האלה

שני גלדיאטורים מסוקסים עולים על הבמה במטרה לבדר את הקהל וכל האמצעים כשרים. גידי, עם שיער שגולש עד הכתפיים, ופוליקר עם גופייה צמודה של "הקלאש" שחושפת שהוא עדיין מרים משקולות. אל תתבלבלו ממה שהעיניים שלכם רואות, ותנו ללב להתרפק על שעתיים של קלאסיקות נצחיות

12/12/2021
בווידאו: יהודה פוליקר וגידי גוב, קיסריה (צילום: ניב אהרונסון)

החיים קשים, ולא מספקים לנו הרבה הזדמנויות להודות על עצם הקיום שלנו ברגע הזמן שבו אנחנו נמצאים. משבר כלכלי, משבר פוליטי, משבר בריאותי והלחץ של חיי היומיום גורמים לנו לרצות לברוח רחוק מכאן. אסקפיזם זה המצרך הכי מבוקש בישראל של סוף 2021. אפילו האמנות לא פעם שולחת אותנו לרצות להיוולד בזמן אחר, בתקופות פשוטות יותר. להיות בהופעה של הביטלס בליברפול, להתמרח בבוץ בוודסטוק, לראות את מוצרט מנצח על "נישואי פיגארו" בווינה או את את "המלט" בתיאטרון הגלוב בלונדון. אלא שהאמנות יכולה גם לענג ולעגן אותך בהווה. מוזיקה עושה את זה לפעמים, בעיקר בגרסתה החיה, בלי פילטרים ואוטו-טיון. זמר, זמרת, נגנים, אורות וסאונד שפוגע בול בנשמה. תחושה שגורמת לך להרגיש שנולדת בדיוק בזמן הנכון כדי לחוות את אחת המתנות הכי גדולות שהמין האנושי העניק לעולם.

זה קרה בסוף השבוע האחרון, כשגידי גוב ויהודה פוליקר נעמדו מולי והחלו לשיר יחד את "כלים שלובים". תחושת הודיה מופלאה התעוררה בי על עצם הקיום שלי ברגע הזה. שני מוזיקאים נדירים, שבמקרה נולדו באותו מקום כמוני, ובמקרה החליטו להופיע יחד במרחק הליכה מהבית שלי, משתפים פעולה לטובת מה שאנשים המבינים קצת יותר ממני בדרכים שבו פועל היקום היו קוראים לו "נס גלוי". האמת, נראה לי שזאת גם הפעם הראשונה שהבנתי את המילים של השיר ששמעתי כל כך הרבה פעמים בחיי.

עוד בוואלה!

ראיתי הרבה הופעות בפסטיבל הפסנתר לאורך השנים. כאלה מחיאות כפיים אני לא זוכר

לכתבה המלאה
עלי וגם עליהם רואים את השנים. גידי גוב ויהודה פוליקר בהופעה(צילום: שלומי פינטו)

יכול להיות שאנחנו חווים את הדור האחרון של אמנים שמושכים קהל ש"גדל עליהם". יכול להיות שאני טועה, אבל מתקשה לדמיין את סטטיק ובן אל עולים לנגן בהיכל התרבות בגיל 70 ומבצעים את "גומיגם" מול קהל של פנסיונרים. זה קשור לכך שבעולם שמתרחשים בו נסים כמו ספוטיפיי, נטפליקס ויוטיוב, קשה בכלל להבין מה היה הערך הרגשי של קלטת וידאו אהובה בשנות השמונים. אני זוכר אותה עד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי. הייתה כתובה עליה מילה אחת, בכתב יד של סבתי המנוחה: "פסטיבל". התוכן על הקלטת: שידור ערוך של רשות השידור מפסטיבל שירי הילדים של חנוכה 1984. במשך שנים, זו הייתה הקלטת היחידה שהייתה לי. ראיתי אותה עשרות, אם לא מאות פעמים. ירדנה ארזי אמנם זכתה בתחרות, אבל שני השירים האהובים עליי היו של להקת בנזין ("לא יכול לישון") ושל גידי גוב ("אין לי כסף"). האהבה שלי לרוק התחילה אז, עוד לפני כיתה א'.

ראיתי מאז את גידי גוב במספר הופעות, ראיתי גם את פוליקר לא מעט. מסולנים של להקות רוק (ה-סולנים של ה-להקות, אם תרצו) הם הפכו לנוגים יותר עם הזמן. הגיל עשה את שלו, עליי וגם עליהם ראו את השנים, וההופעות הפכו מפצצות אנרגיה לסימני דרך. "30 שנה לאפר ואבק", "25 שנה ללילה גוב" ושלל שיתופי פעולה הפכו את ההופעות של אלילי ילדותי לתזכורות נוסטלגיות למה שהיה ואיננו. זה טבעי ומתבקש, וזו גם הייתה הציפייה הצנועה שלי מההופעה המשותפת החדשה "פנים אל מול פנים". איפשהו, בערך חצי שעה לתוך ההופעה כשלבמה המשיכו לזרום עוד ועוד מוזיקאים, הבנתי שהתבדיתי. זה לא עוד שיתוף פעולה למען שורת הרווח, זה הדבר האמיתי. לא זוכר מתי בפעם האחרונה כל כך התרגשתי מהופעה בישראל.

עוד בוואלה!

גידי גוב מזהיר: "אנחנו הכי קרובים למלחמת אחים שאי פעם היינו"

לכתבה המלאה
נס גלוי. גידי גוב ויהודה פוליקר בהופעה(צילום: ליאור כתר)

תור ארוך ומפותל של בני אדם חיכה מחוץ להאנגר 11, בקור הייחודי של נמל תל אביב. מאות אנשים עמדו בסבלנות בלתי ישראלית בעליל כדי להציג ברקוד לסדרנים חביבים. היה ברור שההופעה לא תתחיל בזמן. כולם היו סבבה עם זה. ישראל היפה. בפנים, אחרי שהתו הירוק נסרק, חיכו לנו הכיסאות הכי לא נוחים בעולם, בצפיפות נוראית ובלתי נעימה, פיזית, גם בלי קשר לעובדה שאנחנו נמצאים עדיין בלבה של מגפה עולמית. "כמעט 400 שקל לכרטיס ואני תקועה כל ההופעה עם מרפק של מישהו שאני לא מכירה בצלעות", אמרה בחורה שישבה לפניי. היא צודקת.

אלא שכל המסביב נעלם ברגע שאל הבמה עלו שניים מהמוזיקאים הכי גדולים שהאומה העברית הולידה בכל הדורות. גידי ויהודה. פוליקר וגוב. אחרי כל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות, קשה בכלל לקלוט איזו זכות עצומה נפלה בחלקנו בכלל לראות שני נפילים כאלה יחד על במה אחת. כמה קטן הרגשתי מולם שוב, כמו בפסטיבל ההוא. אחד מני רבים שבא לשזוף בגדולתם. והם? זקופים, אימתניים, עוצרי נשימה. עומדים אחד מול השני כמו זוג גלדיאטורים מסוקסים, עם מבט רצחני בעיניים של מי שיודעים שבשביל לבדר הם יצטרכו להקיז פה דם. גידי, עם שיער שגולש עד הכתפיים, ושיערות על הפנים שמייצרים זקן פרוע, ביטניקי, מהפנט. חד מבט וקל רגליים. מולו ניצב פוליקר, תספורת מארינס קשוחה לראשו, וגופייה צמודה של "הקלאש" חושפת שהוא עדיין מרים משקולות, משחרר כיווצים ומותח קפיצים. שתי אגדות חיות.

ייתכן כי מדובר במקרה של אהבה מעוורת. שמעתי מישהי משמאלי שמדברת בגסות על המראה החיצוני של האמנים על הבמה. מטעמי פוליטקלי קורקט לא אחזור על דבריה. אחר התלונן על כך שגידי מתבלבל במילים שמופיעות מולו בפרומפטר במרכז האולם. מתלוננת מקצועית בשורה מאחוריי טענה שפוליקר זייף בפזמון של "שלל שרב". יכול להיות, אבל העיניים שלי ראו משהו אחר לגמרי כנראה, והצלילים הגיעו לאוזניים שלי אחרי שעברו פילטר בלב כנראה. וזה בסדר. יכול להיות שלגידי אין שיער ארוך וזקן מבריק, כפי שסביר להניח שפוליקר כבר לא מחזיק בחולצות עם שרוולים גזורים בארון. ועדיין, ככה הם נראו בעיניי לערב אחד. המוזיקה מתעתעת חושים לפעמים. זה כל היופי. זה הוא הזמן, זה היום, זה הרגע.

עוד בוואלה!

היי יודקו, יום הולדת שמח: 70 שנות פוליקר, 7 שירים שלא נשכח

לכתבה המלאה

"וזה עולם יפה ממש, וזה מזרח תיכון חדש, וזוהי יפו תל אביב, זה רק שבוע לא רגוע מסביב, וזאת בועה מאוד קטנה", הם מתחילים בלי להתריע, עם המילים שתמיד מרגישות רלוונטיות אצלנו, עם ההבטחה, או שמא האיום, שהבועה הקטנה הזאת תתפוצץ ברגע שניגע בה. העדינות שבה בוצעו השירים הראשונים בהופעה היו מין הבטחה, והצעה לכריתת חוזה מול הקהל, לכך שאת הבועה הזאת אנחנו לא נפוצץ הלילה.

שיר אחרי שיר התווספו לבמה עוד ועוד מוזיקאים, בהצגת תכלית מדהימה שהזכירה את "Stop Making Sense" של הטוקינג הדס. הפתיחה הייתה שקטה, אקוסטית, מלטפת. לפתע, מתוך כל העדינות המוזיקלית הזאת, השניים מפציצים את "משמרת לילה" של בנזין. חטיבת כלי נשיפה מפתיעה מכניסה אותנו לאינטרו א-לה Blood Sweat and Tears של "אני שוב מתאהב" של גידי. רכבת ההרים ממשיכה לעלות, ומתרסקת אל תוך הלב עם "פרח", שכתבה צרויה להב על הטבח בראס בורקה, והוקדש לבתה שנהרגה בתאונת דרכים. גידי ביצע את הגרסה המצמררת שלו באלבום "דרך ארץ" ב-1987. יהודה, שהלחין את השיר, ביצע את הגרסה המוכרת יותר ב-1990. ניתן למחשבי העל העתידיים לקבוע איזו מהגרסאות עדיפה (אוזן אנושית לא תוכל לקבוע), אבל המופע המשותף סיפק את ההזדמנות לראות את שני המבצעים המקוריים מבצעים את השיר יחד.

זאת לא הייתה סתם חגיגה של נוסטלגיה. 15 מוזיקאים על במה שמבצעים יחד שירים כמו בפעם הראשונה, בעיבודים חדשים עם נגיעות לואי להביות והפקה מודרנית שכמו בוראת את הקלאסיקות מחדש. נזכיר (וסליחה מראש ממי שלא יוזכר) את ניקי על הכינור שממשיכה להוסיף קסם לשירים של פוליקר כבר שנים, וכמו לוקחת את נכסי צאן הברזל הכל כך ישראליים האלה (גם אלה שנכתבו בהשראה יוונית) לטיול במחוזות הקאנטרי האמריקניים מבלי לפגום במאום מהיצירה. סלעית להב על כלי הנשיפה הרגישה כמו האחות האבודה של איאן אנדרסון מג'טרו טאל (כולל כל המימיקה הגופנית עם החליל), אורית שלום ויעלי ארז שהעמיקו את השירה על רקע שניים מהקולות הכי דומיננטיים שהיו פה, וכמובן ערן ויץ, שממשיך לשבור שיאי קוליות לצד קלאסיקות שרוב בני האדם יפחדו לגעת בהם בכלל.

עוד בוואלה!

שלחנו את המבקר שלנו לשבע הצגות ילדים בחנוכה. זה נגמר בבכי

לכתבה המלאה

כ-30 שירים בוצעו על הבמה, ונראה שאפשר למנות עוד 30 שאפשר היה לבצע. הקהל היה נשאר לעוד שעתיים. גם יותר. מעטים האמנים עם יצירת מופת בארסנל כמו האלבום "הילד שבך" שיכולים פשוט להתעלם מקיומו בהופעה מול בני אנוש. גם הבחירה לא לבצע שירים מהתקליט הראשון של גידי ("העיקר זו הרומנטיקה", למשל) דווקא בערב עם חטיבת כלי נשיפה מוכשרת היא בזבוז. שלא לדבר על כך שכל הופעה של פוליקר בה לא מבצעים את "רדיו רמאללה" זו סיבה טובה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ועדיין, אולי זה עדיף ככה, עם אפשרות לסיבוב הופעות נוסף עם השירים שנותרו מחוץ לסטליסט.

בהדרן מצאו את עצמם גידי ויהודה, כמעט 142 שנות חיים ביניהם, מבצעים את "My Way" של פרנק סינטרה. פרנסיס תכול העיניים נהג לבקש מהקהל בהופעות לקום לפני השיר, בטענה שהוא עומד לבצע את ההמנון הלאומי. גדעון וליאונידס, המוכרים לנו יותר בתור גידי ויהודה, לא היו צריכים לבקש מאיתנו דבר. הם עמדו מולנו במלוא תפארתם, בזקיפות קומה של כוכבי קולנוע הוליוודיים, למרות שבכלל ישבו. הם לא היו צריכים להזדקף פיזית בשביל לעמוד זקופים. המוזיקה עשתה את זה במקומם. הו, איזה לילה.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully