הקורונה היתה התקופה הפרודוקטיבית בחייו של פדרו אלמודובר. "העיתונים היו מלאים כותרות על טרגדיות איומות, כך שכתיבת תסריטים היתה הדרך שלי לברוח מכל זה", הוא אומר. "בתחילת המגיפה, היה בספרד סגר ארוך. לא ראיתי אף אחד, לא יצאתי מהבית ולא עשיתי שום דבר חוץ מלכתוב".
התוצאה היתה שני סרטים שונים אותם הספיק להשלים בזמן הקורונה. הראשון, "הקול האנושי", הוא סרטו הארוך בשפה האנגלית - יצירה באורך כחצי שעה, שהוקרנה לא מכבר בפסטיבל חיפה, ואמורה לעלות אצלנו מסחרית בהמשך החודש. השני, "Parallel Mothers" הוא דרמה דוברת ספרדית באורך שעתיים, שעוד לא הוקרנה בארץ אך תופץ אצלנו כמובן בהמשך השנה. הבכורה העולמית שלה היתה בפסטיבל ונציה בתחילת ספטמבר, וביום שישי התקיימה הבכורה הצפון-אמריקאית שלה במסגרת ערב הנעילה של פסטיבל ניו יורק.
הפסטיבל הנציח את מעמדה של 2021 כשנה הכי טובה לקולנוע האמנותי-העולמי מזה עשור. היו בו בכורות אמריקאיות לסרטים נפלאים שכבר הוקרנו קודם לכן בקאן, ברלין או ונציה וכתבנו עליהם בעבר, למשל "אימא קטנה", "הנהגת של מר אוסוקה", "גלגל המזלות", "האדם הגרוע בעולם" ועוד פנינים, וגם לשני סרטים ישראלים שהתקבלו היטב - "הברך" של נדב לפיד ו"54 השנים הראשונות - מדריך מקוצר לכיבוש הצבאי" של אבי מוגרבי; ובצד זאת, בכורות עולמיות לסרטים שטרם נחשפו, למשל "מקבת" של ג'ואל כהן, שיצא מכאן כאחד הפייבוריטים החזקים לאוסקר. והיה, כמובן, גם את פדרו. מה היינו עושים בלעדיו?
"Parallel Mothers", כמשתמע משמו, עוסק בשתי אמהות טריות. הראשונה היא צלמת בשם ג'ניס, שאת המקור של השם שלה נגלה באחת מן הסצינות היפות בסרט, המציגה גם את אחד השימושים הקולנועיים הכי יפים בשיר של ג'ניס ג'ופלין. ג'ניס הספרדייה מנסה לחשוף את האמת על העבר של משפחתה, ותוך כדי יותר, יוצרות כמה סודות גדולים משל עצמה.
בסודות האלה מעורבים בני משפחתה, אהובה הנשוי לאישה אחרת וגם האימא הטרייה השנייה, מלצרית צעירה שפגשה במקרה במחלקת היולדות. מגלמת אותה מילנה סמית', תגלית מהממת שהבמאי הספרדי וצוותו איתרו באינסטגרם - האפליקציה שהפכה בשנה האחרונה לאחד מחלונות הראווה הכי חשובים בעולם הליהוק. במהלך הסרט, היא מחליפה רצף אאוטפיטים מנקרי עיניים גם יחסית לסטייל שבדרך כלל מאפיין את עבודותיו של הקולנוען הספרדי האופנתי.
"Parallel Mothers" הוא חגיגה לעיניים, וכרגיל אצל אלמודובר, מדובר גם ביצירה מרגשת, חושנית, חכמה ועשויה ביד אמן. שום דבר מזה לא חריג יחסית לגוף העבודה של הבמאי. מה שכן מפתיע זה הממד הפוליטי של הדרמה הזו - כהצהרתו בשיחה עם הקהל לאחר ההקרנה בניו יורק, מדובר בסרט הכי פוליטי שלו עד כה.
ג'ניס, כמו ספרדיות רבות בשנים האחרונות, נלחמת כדי לעשות צדק עם הסבא-רבא שלה, שכמו רבים מאחיו לנשק במלחמת האזרחים בספרד, נקבר בקבר אחים. היא נאבקת כדי לחפור את הקבר הזה, לזהות את גופתו של הסב באמצעות בדיקות DNA, ולהעניק לו מקום קבורה ראוי.
במסגרת השיחה עמו, חושף אלמודובר פרט שלא ידעתי, והדהים אותי - מלבד סומליה, ספרד היא המדינה שבה יש את הכמות הכי גדולה של אנשים שלא ידוע מקום קבורתם. הבמאי דיבר על 140 אלף כאלה. מקורות אחרים שבדקתי מציינים כי מדובר במאה אלף, אך כך או כך - זה מספר עצום ונוראי.
"זה עניין אנושי, אבל משום מה זה הפך בספרד לעניין פוליטי, של ימין ושמאל", אומר אלמודובר. "הימין התנגד במשך שנים להוצאה של גופות מקברי אחים. השמאל, גם כשהיה בשלטון, לא ניצל את הכוח שלו כדי לעשות משהו בנידון, אבל בשנים האחרונות הוא התעורר והפך את זה למשימה לאומית, למרות התנגדות הימין. אני באמת לא מבין את ההתנגדות הזו. כל מה שהמשפחות רוצות, זה שיהיה להם קבר לבקר אותו ולהניח עליו פרחים. ומה אני רוצה? המטרה שלי היא לא לפתוח פצעים ישנים, חלילה, אלא לרפא אותם. אני מאמין שקולנוע יכול לעשות זאת. חוץ מלבדר אותנו, סרטים יכולים גם להנגיש לקהל נושאים חברתיים ופוליטיים".
את התסריט של הסרט הטרי, כך מתברר, התחיל אלמודובר לכתוב כבר בשלהי שנות התשעים. "הוא סיפר לי על הרעיון הזה עוד כשעבדנו על 'הכל אודות אמא'", אומרת קרוז, שניצבת על הבמה הניו יורקית בצד שותפה הוותיק. "חלפו השנים, הסיפור התפתח, ואז הוא התקשר אליי בעיצומה של הקורונה ואמר לי שהוציא את הרעיון מהמגירה, הפך אותו לתסריט שלם ורוצה לצלם אותו איתי.. לקבל ממנו את הטלפון הזה בזמן המגיפה היה כמו לקבל זריקה של מרץ ושל תקווה".
"פדרו כותב כל הזמן, גם כשאנחנו בנסיעות. הוא כותב שלושה תסריטים ביחד", מספרת פנלופה. "מן ההיכרות שלי איתו, זו תקופת הזמן שהכי משמחת אותו. הוא הרבה יותר שמח כשהוא עובד על סרטים מאשר כשהוא משלים אותם ועושה להם יחסי ציבור. בצילומים, הוא זורח - ואתם יודעים מה, אני מזדהה עם זה".
"כן, יש לי חיים משלי והם מאוד משמחים אותי", היא ממשיכה. "הילדים שלי הם הדבר הכי טוב שקרה לי, ואני כפייתית כלפיהם. אני משפחתית ותמיד הייתי כזו, אבל כשאני קמה בבוקר והולכת לצילומים - רק אז אני מרגישה שלמה באמת".
אולי בגלל הממד הפוליטי שלו, אולי סתם כי אין נביא בעירו, ספרד בחרה שלא לשלוח את הסרט כנציג הרשמי שלה לאוסקר בקטגוריה הבינלאומית. ההפסד כולו שלהם, ו"Parallel Mothers" יסתדר כנראה בלי טובות מהם וימצא את דרכו לקטגוריות אחרות בתחרות - התסריט למשל, או השחקנית הראשית. קרוז כבר זכתה בפרס השחקנית בוונציה ואין ספק שעוד תוסיף הרבה מועמדויות ועיטורים במהלך השנה. כל זאת כיאה למי שמשכילה ללבוש כובעים שונים ומשונים במסגרת תפקיד אחד: אמא, בת, נכדה, אשת קריירה, מאהבת, לוחמת פוליטית ומה לא, ועוד טרם הזכרנו את הטוויסט הגדול בעלילה, אותו כבר תגלו בעצמכם.
"שואלים אותי כל הזמן אם ג'ניס היא הדמות הכי מסובכת שגילמתי", אומרת קרוז. "האמת היא, שכל הדמויות שלי עם פדרו לא היו קלות. כל פעם הוא מדמיין אותי עושה משהו שעוד לא עשיתי, איתו או עם במאי אחר, ואני אסירת תודה לו על כך. משתמשים היום במילה 'גאון' בקלות יתר, אבל זו המילה היחידה שמתאימה לפדרו".
ולסיום, חוזר אלמודובר לנקודת ההתחלה ונזכר כיצד התוודע לכישרונה של קרוז עוד בסרט הביכורים שלה, "נקניק נקניק" של ביגאס לונה מ-1992. "בחיים לא אשכח את היום הזה", הוא אומר. "ישבתי מול המסך ואמרתי לעצמי, השחקנית הזו כל כך טהורה, כל כך אמיתית - וגם כל כך פוטוגנית. יצאתי מהאולם במחשבה שזו שחקנית שארצה לעבוד איתה. זה לקח קצת זמן, כי בתחילה פנלופה היתה צעירה מדי לתפקידים שכתבתי, אבל בסופו של דבר מצאנו את הדרך לעבוד יחד. אני בר מזל".