משה (יניב ביטון) פונה לעם ישראל בסיני ומסביר שכדי להתגונן מפני העמלקים, כל אחד צריך לשמור. העם מסרב למשימה, וכופר בעצם קיומו של עמלק. "יש לך הוכחות? לא עכשיו פרופסורים, טבלאות. הוכחות!", הם משיבים, ומאשימים אותו במשטור. משה מתייאש מחוסר הסולידריות ומוותר. "אין ברירה", הוא אומר, "נצטרך כנראה ללמוד לחיות לצד העמלק".
הטייק של "היהודים באים" על מתנגדי החיסונים הוא לא רק משעשע, אלא גם ממחיש באופן אולטימטיבי את הדרך של תוכנית המערכונים כולה. היא משתמשת בעבר כדי להצביע על ההווה, ונעזרת בהווה כדי להאניש ולקרב את העבר. וכמו בכל העונות הקודמות, הבדיחה נעה על הרצף שבין מצחיק למייאש, בין בדיחה שקורעת מצחוק לכזו שקורעת את הלב.
אחרי העונה הרביעית והמדהימה של התוכנית - ומלחמות היהודים שהגיעו בעקבותיה - רף הציפיות ממנה כעת הוא עצום. לכן, העונה החמישית של "היהודים באים" מעלה את ההימור, ונועצת שיניים בנקודות כואבות במיוחד.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אז מעבר לדמויות אהובות שחוזרות כמו חנה רובינא או רפול, גם העונה החדשה מפנה את המבט לדברים לא כל כך נוחים בהיסטוריה שלנו. היא מזכירה את הטרור של ארגוני המחתרות או את היחס להטרדות המיניות בתקשורת, ובעיקר מצביעה על גזענות ואפליה בכמה רגעי מפתח - אם אלה "בדיחות דוד לוי" שמשובצות ברקע המאבק על ראשות הליכוד או הריאיון האיקוני של זהר ארגוב למני פאר, שעובר כאן היפוך.
ועדיין, בין כל המחמאות שעומדות בעינן, קשה לפספס את התחושה ש"היהודים באים" לפעמים מגבירה את הווליום וצועקת את הפאנץ' כל כך חזק עד שהסבלנות הולכת לאיבוד, או סתם משגרת לאוויר הרבה בדיחות "כוש של האמא" שאין בהם באמת צורך. יש מערכונים שאפשר לקצץ בחצי. יש כאלה שהם תמוהים ממש. המערכון התנ"כי על אחז ובנו, למשל, היא דוגמה לרעיון שהלך לאיבוד בדרך. גם פרק הספיישל העתידי על פיצול ממלכת ישראל לא מבריק (לביקורת נשלחו מראש שלושה פרקים).
בכל מה שנוגע לביצוע, "היהודים באים" שכללה את עצמה עד כדי שלמות, בטח בכל הקשור ללוקיישנים, לעיצוב ובעיקר בעיקר לשחקנים עצמם. המחמאות הפעם הולכות למעיין בלום ושירה נאור, שבעונה הקודמת היו על תקן שחקנים אורחים וכעת הם אחראים לכמה מהמערכונים הכי חזקים של התוכנית.
"היהודים באים" שומרת על מעמדה לא רק כי היא מצחיקה מאוד, אלא גם כי היא מקפידה לתת אגרוף בבטן פעם בתוכנית, בדרך כלל בסוף. כזה הוא המערכון המבריק שבסוף הפרק השני, על המיתוס של הל"ה - שיעור מאלף בכתיבה ובהיסטוריה ציונית גם יחד. אבל כנראה שמה שניקח מתחילת העונה החמישית הוא הרגע שבו בעז שרעבי (עידו מוסרי), מתיישב על הפסנתר ומבצע את "נשיר ברון" בטוויסט מצמרר: הפעם זה אברה מנגיסטו, הפזמון הוא "נשאיר אותו", והמילים מזכירות כמה זה נראה אחרת כשהשבוי לא שייך לצבע "הנכון". זה הסיפור של "היהודים באים": היא הכי טובה כשהצופים רוצים לבכות.