"אני אוהב את המדינה שלי, אוהב את האישה שלי, אוהב את הכלב שלי". המילים שפותחות את נעימת הפתיחה של Servant of the People (משרת העם), קומדיית הלהיט האוקראינית שהזניקה את וולודימיר זלנסקי לכס הנשיאות, נקראות היום אחרת לחלוטין מכוונתן המקורית. זהו סמל לחוויית הצפייה בסדרה עצמה, שעלתה בימים אלה גם בנטפליקס ישראל (בלי תרגום לעברית), בעקבות העניין העצום וההשראה שמקרין זלנסקי מדי יום מתוך בירת ארצו המופגזת.
במקור, המילים האלה תיארו את האדם הפשוט מן הישוב, מי שלא זקוק להרבה כדי להיות מאושר. הן מושרות ברקע נופי קייב, שעליהם חולפת דמותו של זלנסקי בעודה רכובה על אופניים. מצד אחד, קשה שלא לתהות האם הנופים הללו של אחת הערים היפות באירופה בכלל קיימים כעת, או שהפכו גם הם לחורבות מעשנות של מלחמה נוראית ומיותרת. קשה שלא לחשוב שוב על הנשים והילדים שהופרדו מהגברים, או על הכלבים (ושאר חיות המחמד) שנמלטו עם משפחותיהם ללא כל ידיעה על הגורל הצפוי להם. מנגד, זו האהבה העזה למדינה שעדיין בוערת, שמחזיקה מעמד כנגד כל התחזיות, ושכמו הסדרה מותירה זיק קטנטן של תקווה לכך שאנשים טובים יכולים לחולל את הבלתי אפשרי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
איריס קול משוחחת עם אילן קפרוב על "משרת העם"
Servant of the People שודרה ברשת הטלוויזיה הלאומית של אוקראינה "1+1", במשך שלוש עונות בין 2015 ל-2019. במרכזה עומד סיפורו של וסילי הולובורודקו (זלנסקי), מורה להיסטוריה בתיכון צנוע באוקראינה. סרטון שצילם בחשאי אחד מתלמידיו שמתעד אותו ברגע של התפרצות זעם, משתלח במבנה המושחת והרקוב של השלטון באוקראינה - הופך ויראלי ביוטיוב ומזניק אותו באחת לניצחון בבחירות לנשיאות אוקראינה. לראשונה בין המושכים בחוטים, נחשף הולובורודקו לעומק השחיתות והסיאוב בקרב משרתי הציבור במדינה ולמצוקות של אזרחיה, ויוצא למסע ארוך של תיקון.
הסדרה זכתה להצלחה אדירה באוקראינה עצמה, אבל גם ברוסיה השכנה. זלנסקי, יליד העיר קריביי ריח (קרן עקומה בתרגום חופשי) ובן למשפחה יהודית צנועה ממעמד הפועלים, הפך בזכותה לנערץ גם בקרב המדינה שנחושה כל כך לחסלו כעת. גם דמותו בסדרה מגיעה ממשפחה צנועה ונטולת אמצעים, הבזה לו על בחירתו להפוך למורה שמרוויח פרוטות שאינן מאפשרות לו להתקיים.
קשה להחליט מה מטורף יותר: הסיפור הפיקטיבי של המורה העני שהפך לנשיא, או זה של השחקן שגדל בעיר רוויית פשע ואלימות, וניצל רק בזכות להקה קומית שהקים עם חבריו: מחוז 95 (על שם השכונה שבה נולדו וגדלו). לפני שלוש שנים הם עוד כיכבו יחד בסדרה, כיום חלקם נמצאים סביב זלנסקי בבונקרים שמתחת לקייב כחלק מצוותו הקרוב. הקומיקאים שהקימו מפלגה שנושאת את שמה של קומדיה סאטירית, ושהציבה במרכזה שחקן נטול כל ניסיון מדיני, אחראים היום על הקמפיין המרשים שמעורר השראה מסביב לעולם.
כאמור, ההקבלות האלה בין פנטזיה למציאות מלוות את הצפייה בסדרה לכל אורכה. מבחינת אופיה ומטרותיה, היא לא שונה בהרבה מיצירות קלאסיות אחרות בתרבות הרוסית המודרנית, שתכליתן הייתה לתאר בעוקצנות את אופי החיים בברית המועצות לשעבר. אך בעוד היצירות ההן הלכו על חבל דק כדי לא לבקר באופן ישיר את הממשל, Servant of the People מרשה לעצמה להיות ישירה הרבה יותר. כאן באה לידי ביטוי שכבה עמוקה ומעניינת הרבה יותר של ביקורת. אוקראינה אמנם הכריזה על עצמאות ב-1991, אבל ייבאה לתוכה את כל החולאים של המשטר הסובייטי הישן: פוליטיקאים שלא מתחלפים לעולם, שחיתות שמנפחת את כוח האדם בממשל ללא פרופורציות, גניבת כספי ציבור, שוחד, הסתרה ודיסאינפורמציה ועוד.
זו גם אחת הסיבות להצלחה הגדולה של הסדרה ברוסיה. המראה שהיא מציבה בפני נבחריה נכונה כמובן שבעתיים גם ברוסיה, אלא ששם יצירה שכזו לא יכולה להתקיים. בהקבלה למציאות, המעבר הזה בין ברית המועצות לבין רוסיה הוא שורש כל הרע שאנחנו רואים לפנינו כיום. רוסיה מעולם לא התאקלמה לדמוקרטיה, ההבטחה לצמיחה וחירות מעולם לא מומשה. במקומם השתלט כאוס שליווה את נפילת מסך הברזל, אליו נכנסו ארגוני פשע ואנשי עסקים שניצלו את המהומה כדי להשתלט על נכסי המדינה. וכך החליפו אזרחי רוסיה את השליטים הפוליטיים הריכוזיים, בשכבה דקה של עשירי-על שמושכים בחוטיה מאז ועד היום. המחירים עלו, הביטחון האישי צנח. המיאוס בחוסר הסדר הזה הוביל אותה לזרועותיו של האיש שהורג בימים אלה את מי שהוריהם וסביהם נלחמו בצבא האדום נגד הנאצים.
Servant of the People מציגה את היד הנעלמה הזו כדמויות בלתי מזוהות, שמביטות על הקרקס הפוליטי מרחוק ומנווטות אותו בהתאם לצורכיהם. העובדה שההליך הדמוקרטי עבד והולובורודקו, האיש שהעם באמת רצה, נבחר, היא אירוע יוצא דופן מבחינתם. זוהי עוד קריצה של הסדרה להיסטוריה הקצרה של אוקראינה העצמאית, שסבלה מהתערבות בוטה של רוסיה במערכות הבחירות שלה. ב-2004 נדרשו הפגנות הענק שזכו לשם "המהפכה הכתומה" כדי להדיח את ליאוניד קוצ'מה, וב-2014 את ויקטור ינוקוביץ' - שניהם נחשבו למשרתי רצונו של פוטין לשמור את אוקראינה הרחק מהישג ידו של המערב.
מעל לכל ההקבלות בין מציאות לדמיון, נמצא כמובן זלנסקי עצמו. סיטואציות בידוריות לכאורה, כמו הצגה של דמותו לכפיל שאמור "למות עבורו מכדורי מתנקשים", הופכות לפתע אמיתיות להחריד לנוכח הדיווחים על מספר התנקשויות שמהן הספיק להינצל. בחיזיון אחר נגלה אל הולובורודקו הנשיא לינקולן, שחוזה כי יוכל להוציא מיליונים מאזרחיו לחירות. סצנה אחרת, שכבר הפכה ויראלית במיוחד, מציגה את הרגע שבו אנגלה מרקל מודיעה לנשיא הפיקטיבי הנרגש על קבלתה של אוקראינה לאיחוד האירופי, רק כדי להבין שטעתה והתכוונה בכלל להתקשר לנשיא מונטנגרו. אותו איחוד שאוקראינה האמיתית התחננה להתקבל לתוכו במשך שני עשורים, החליט רק עכשיו - כשעריה מופגזות - להתחיל בתהליכים שיביאו אותה להצטרף אליו.
הנופך הטראגי הזה שעוטף לפתע את הסדרה, לא מוריד מהחן והאהדה שמייצר הגיבור שלה. גם אם רעיון ה"דג מחוץ למים" נטחן כבר עד דק, כולל בסיטואציות של נשיא בהפתעה, הסדרה עדיין מצליחה לשעשע ולא מעט בזכות הכוכב שלה. זלנסקי וצוותו צעירים ומעודכנים, הם מנהלים את המאבק שלהם מעל לתקשורת המסורתית, עם נוכחות משמעותית ברשתות החברתיות. כך גם נוהל קמפיין הבחירות שהוביל אותו לניצחון ברוב של 73% מהקולות ב-2019. החיבור הזה עבד בטלוויזיה וגם בחיים עצמם.
וכאן מגיעה השאלה שתמשיך כנראה לרחף מעל זלנסקי והדמות הבדיונית שהפכה אותו לנשיא: כמה מכל מה שאנחנו רואים היום, הוא עצמו משחק של מי שזו דרך חייו? בכל הקשור להישגים ממשיים, היו לנשיא האמיתי זלנסקי מעט מאוד. הוא התקשה לטפל בקשיים הכלכליים של המדינה, הבטחתו לנהל מו"מ עם פוטין שיסיים את המלחמה (שהתנהלה אז רק בחבל דונבאס) התנפצה מהר מאוד, ולכל אלה התווספה גם פרשיית טראמפ ושיחת הטלפון המפורסמת, שגרמה לו לנתק מגע גם עם ארה"ב. התמיכה העצומה בו ביום הבוחר, הצטמצמה על פי סקרים שנעשו לפני המלחמה ל-20%.
אם אכן מדובר במשחק או לא, זלנסקי הוא כנראה בדיוק מה שאוקראינה זקוקה לו כרגע. דמות מעוררת הזדהות, אחד משלנו, שמשדרת את רוח הלחימה והפטריוטיות האוקראינית פנימה והחוצה. היא מאחדת סביבו את העם שלו, אבל מייצרת באופן עקבי הידוק שורות גם מקרב מדינות העולם. אפשר לומר שאלמלא היה כל כך אפקטיבי בהופעותיו התקשורתיות, ייתכן שהסיוע העולמי לאוקראינה (בסנקציות ובתמיכה צבאית וכלכלית) היה זעום הרבה יותר.
התוצר של כל אלה הוא הפיכה של סאטירה קטנה וחמודה, ליצירה עם משמעויות טראגיות וקודרות אבל גם מרתקות הרבה יותר משהיו במקור. ואסילי הולובורודקו וולודימיר זלנסקי נקלעו למקום הנכון בזמן הנכון, ויחסי הגומלין ביניהם מייצרים באופן מפתיע תוצאה טובה הרבה יותר משל "מדינאים מנוסים". לצפות להפי אנד בשלב הזה יהיה תלוש מהמציאות, אבל אולי משהו מהטוב הטבעי של זלנסקי יצליח לגבור גם הפעם על כל הרוע והחושך שסביבו.