לפאני הררו יש ביוגרפיה יוצאת דופן. היא בתו של דניאל הררו, שחקן ומאמן רוגבי שנחשב אגדה בדרום צרפת. היא עצמה שיחקה כדורעף ואז שיחקה בתיאטרון, עד שהחליטה לעבור מאחורי הקלעים ופיתחה קריירה מרשימה כתסריטאית. הפריצה שלה קרתה כשואוראנרית של סדרת המופת "10 אחוז", שהייתה בתחילה להיט במולדתה, ואז בזכות הקורונה ונטפליקס, הפכה לסנסציה בינלאומית.
הרו הייתה מעורבת בשלוש העונות הראשונות בלבד. חסרונה הורגש בעונה הרביעית, שעלתה בשנה שעברה, אך הגעגוע ליצירתה היה קצר: כבר מחר (שישי) היא חוזרת לנטפליקס עם הסדרה החדשה שלה, "עושים צחוק".
כרגיל, התרגום העברי מטעה, ומייצר את הרושם כאילו מצפה לנו כאן חגיגה פורימית ותו לא. במקור, הסדרה נקראת "Drole", מילה עם כפל משמעות בצרפתית. משמעות אחת היא "מצחיק", אבל משמעות אחרת יכולה להיות "משונה". ואכן, כל הדמויות מתגלות כאאוטסיידריות שלא ממש מוצאות את מקומן, ורוב הזמן מתנהלות כדג מחוץ למים. כל זה יוצר לא מעט מעמדים משעשעים, אבל גם הרבה רגעים דרמטיים ומלנכוליים יותר.
לסדרה שישה פרקים וארבע דמויות ראשיות - כולן קומיקאיות או קומיקאים שמנסים לזכות בהכרה על במות פריז. אכן, סטנד-אפ הוא המצאה אמריקאית, יהודית-אמריקאית ליתר דיוק, אך יש לו גם מורשת עשירה בצרפת. קולוש, הסטנדאפיסט הצרפתי הגדול בכל הזמנים, היה אייקון כל כך גדול עד שבשלב מסוים הכריז על מועמדות לנשיאות שלא הבשילה, אבל זכתה ל-16 אחוזי תמיכה בסקרים, שהציבו אותו במקום השלישי בין המועמדים. כיום, גד אלמלח, אחד הסטנדאפיסטים הפופולריים במדינה, הוא כפועל יוצא גם אחת האושיות האהובות בה.
אלמלח הוא גם מי שהמליץ על נושא הסדרה להררו, שהודות לטיפ שלו גילתה כי יש בצרפת סצינת סטנד-אפ שוקקת חיים, עם הרבה קולות חדשים. בהשראתה, היא ליהקה ארבעה שמות צעירים ואלמוניים למדי לגלם את ארבע הדמויות הראשיות, שכולן משקפות את הגיוון האתני של צרפת העכשווית. מרימה גיי מגלמת את אעיסטו, קומיקאית שחורה שמוצא משפחתה אפריקאי; יונס בוסיף מגלם את נזיר, צעיר מוסלמי שמוצאו צפון-אפריקאי וחולם גם כן להתפרסם, אבל בינתיים מתפרנס כשליח; וז'אן סיואן מגלם את בלינג, המריר בחבורה, צרפתי שמוצאו וייטנאמי, שהופעותיו מעוררות בעיקר מבוכה בקהל. רק דמות אחת, אפולין, לבנה ופריבילגית. אך מגלמת אותה אלזה גדג', יהודייה כפי שמצביע שם משפחתה, שלא בדיוק עונה למודל היופי המקובל בטלוויזיה. היא גם הדמות הכי פעילה מינית בסדרה.
אעיסטו מתגלה כדמות המעניינת ביותר. קודם כל, היא שוברת סטריאוטיפים. נדיר לראות בסרטים ובסדרות תוצרת צרפת שחורים שעוסקים בתחומים אמנותיים ואינטלקטואלים. כאן, הגיבורה השחורה מככבת כסטנדאפיסטית, ובן זוגה הוא מורה שכבר בפרק השני מגן על הדוקטורט שלו.
נוסף לכך, בשלב מוקדם מתברר כי אעיסטו גם שוברת טאבו במופע הסטנדאפ שלה. היא מדברת על מיניות נשית באופן שהקהל הצרפתי לא רגיל אליו. בלי לחשוף יותר מדי פרטים ובטח שבלי להיות גרפיים מדי, נאמר שהפריצה שלה מתרחשת הודות לשיח על האצבעות שלה, ופי הטבעת של בן זוגה. הקטע הזה הופך אותה לתופעה ויראלית, ופותח לה דלתות למגדל השן של התרבות הצרפתית, שבו כל שומרי הסף הם גברים לבנים.
אעיסטו נתקלת בקוקטייל של מיזוגניה וגזענות, אבל מסרבת להרים ידיים מול מי שמתבדח על חשבון האצבעות שלה ומבקש להקטין אותה. תחת זאת, היא חושבת בגדול, ומשתמשת במופע שלה כדי לדבר גם על תחלואי המשטרה הצרפתית - למשל על העובדה כי שני-שליש מן השוטרים בצרפת מצביעים לימין הקיצוני, ועל הנטייה שלהם להפעיל אלימות מופרזת נגד שחורים. "עדיף אצבעות בתחת מאשר ברכיים בצוואר", היא מכריזה באחד הרגעים החזקים בסדרה.
שלוש הדמויות האחרות חזקות פחות: נזיר סימפטי, אך חיוור למדי; בלינג מעורר אי-נוחות בתסכול ובאלימות שלו; ואפולין נראית לא שייכת לסדרה, כאילו יצאה מדרמת סינמטקים צרפתית משנות השמונים. אמנם ב"עושים צחוק" שישה פרקים בלבד, ועדיין - לצפות בכולם, משמעו לבלות עם גיבוריה לפחות ערב אחד, ואלה לא טיפוסים נעימים ומזמינים לבילוי שכזה.
בעיה נוספת היא שהמהלכים העלילתיים צפויים להפליא. כשהגיבורה מוזמנת לראשונה בחייה לקוקטייל חגיגי, אפשר לנחש בדיוק מרבי מה הולך לקרות - וכך אכן קורה. כשאחד הגיבורים נאלץ לעבוד כמלצר ולקוח אליטיסט מתעמר בו, אפשר להמר מה הוא הולך לעשות בכוס היין שלו - וכך הוא עושה. גם את ההתרחשויות בסצינת הסיום ניתן להריח במרחק של קילומטר. מן ההתחלה ועד הסוף, ברגעי השיא וברגעי השפל של הדמויות, התסריט עשוי מקלישאות עלילתיות. בעיה נוספת: גם הבדיחות, שמן הסתם יש להן חשיבות בסדרה על סטנד-אפ, לא מתגלות כקרם דה לה קרם של ההומור העולמי.
בדומה ל-"10 אחוז", גם "עושים צחוק" ניצבת כאנטי-תזה ל"אמילי בפריז", סדרה אחרת של נטפליקס. בניגוד לה, שאינה אלא פנטזיה אמריקאית על צרפת, כאן יש מבט מבפנים, אותנטי ולכן גם מפוכח יותר, על החברה הצרפתית. אך גם זה לא מספיק, כי חוץ מהמיקום שלו על במת הסטנד-אפ, אין בשיח הפוליטי-חברתי שלה שום דבר בולט או מסעיר.
אפשר בקלות לציין שמות של עשרה סרטים עכשוויים שעסקו בחברה הצרפתית בצורה מבריקה ומעוררת מחשבה הרבה יותר. שניים מהם, "קדושה" ו"פשוט שחור", אפילו זמינים בנטפליקס. כך גם "10 אחוז" כמובן - סדרת הפריצה של היוצרת, שלעומתה הסדרה החדשה שלה היא בסופו של דבר אכזבה.