מערכונים ומותחנים הם ז'אנר שונה בתכלית. המערכון קצר במהותו, נוקט בטכניקה של ישר ולעניין כמו ספרינט ל-100 מטר, בעוד המותחן נארג בעדינות של ריצת מרתון - בונה את עצמו לאט, משנה מקצבים, מקבל טוויסטים לא צפויים ומגביר רק לקראת הסיום. ובכל זאת, למרות ההבדל המהותי, יש מכנה אחד משותף לשניים: הרושם הסופי, לא הראשוני, הוא שקובע.
כותבים קומיים מסכימים עם כלל אחד: פאנץ' טוב יכול להציל מערכון בינוני. זה נכון גם לסרט או לסדרת מתח. בהנחה שכוח הסבל שלכם גדול, אם צלחתם מותחן שדשדש לאיטו, סיום שמשאיר פה פעור עשוי להותיר אתכם עם טעם של וואו. ל"אני אף אחת" (Pieces of Her), הסדרה שעלתה לאחרונה בנטפליקס וכבשה את הקהל הישראלי ואת שאר העולם, צריך הרבה כוח סבל. יש רק בעיה אחת: הפאנץ' שלה ממש לא מצדיק את זה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"אני אף אחת", שנוצרה על פי ספרה של קארין סלוטר בבימוי מינקי ספירו ("אחוזת דאונטון"), יוצאת לדרך מנקודת הפתיחה של הרבה סדרות מתח - עם גיבורה שאירוע דרמטי שהיא חווה בהווה גורם לה לחטט בעברה ולמצוא בו פרטים בעייתיים, בלשון המעטה. אנדי אוליבר (בלה היתקוט) נקלעת לאירוע ירי המוני יחד עם אִמה לורה (טוני קולט). לורה נפצעת, אבל בקור רוח מקפיא דם מחסלת את התוקף. התגובה הנון-שלנטית של האם, שעומדת בדיסוננס גמור לטראומה שחוותה אנדי עצמה, גורמת לבת לחקור מיהי אמה באמת, והפלא ופלא - היא מגלה מהר מאוד שמדובר בדמות שונה בתכלית.
לסדרה הזאת, שכמו רוב סדרות המתח הקצרות בנטפליקס אורכת שמונה פרקים, יש שלל של בעיות שהופכות אותה לנשכחת, שולית ובעיקר לא שווה צפייה. העיקרית שבהן היא העלילה, שנעה במונוטוניות מייסרת ומשעממת. את מעט האקשן עוטפים פלאשבקים מייגעים שמצליחים להדוף ולבסוף לקבור לחלוטין את מעט העניין שעוד קיים, ובנוסף משתבצים גם קטעי קריינות (וויס אובר) מגוחכים של "קולות בראש". גם ליהוק הדמויות תמוה. לא ברור, למשל, הקשר הוויזואלי והסגנוני בין לורה המבוגרת, המגולמת על ידי קולט, ללורה הצעירה, שלנעליה נכנסת ג'סיקה בארדן, בתפקיד שמתכתב היטב עם דמותה ב"סוף הפאקינג עולם".
אלא שגם קולט וגם בארדן הן שחקניות טובות, מה שקשה להגיד על היתקוט. אם כבר הזכרנו ליהוק, לא ברור מה גרם ליוצרי הסדרה להתעקש דווקא עליה. האם זהו הרצון לחיבור כל-אוסטרלי עם קולט? אם כן, לא ברור את מה הוא משרת. נדירים המקרים, אפילו בנטפליקס, שבהם שחקן ראשי ממלא את תפקידו בצורה כל כך גרועה. הגיבורים של סרטי מתח חייבים להקרין רגשות אמיתיים שישאבו את הצופה פנימה. היתקוט נכשלת בכך לחלוטין. בכל פעם שהיא מנסה לייצר הבעה של דאגה/פחד/עצב, ניכרות יכולות המשחק הגרועות שלה. קחו לדוגמה את רוזמונד פייק ב"נעלמת" או את לורה ליני ב"אוזרק" ותמצאו את ההבדל בין פרוטגוניסטית עם עוצמות-על לבין שחקנית שלא קרובה אפילו להעביר תחושות כאלה. באחת הסצנות שבהן היתקוט אמורה להיבהל אני מוכן להישבע שראיתי אותה צוחקת, גם אם זו לא הייתה הכוונה. וזו, מן הסתם, לא הייתה הכוונה.
בהיותה הדמות הראשית, המשחק הגרוע של היתקוט מייצר בעיה גדולה: הוא מנתק לחלוטין את הצופה מהסיטואציה. וכך, כבר מהפתיחה תמצאו את עצמכם בוהים במסך בתחושת ריקנות וחוסר אכפתיות. תחיה, תמות, תגלה מה שתגלה על אימא שלה - זה לא באמת מעניין אף אחד. רק שייגמר כבר.
נקודת האור העיקרית ב"אני אף אחת" היא שלמרות שיממונה הרב, באופן די מפתיע ותוך הסתייעות לא מועטה במסך שני (שהופך עד מהרה למסך הראשון), כן ניתן להגיע איכשהו לקו הסיום, ולו מתוך ציפייה כלשהי שהקתרזיס יחפה על הבינוניות המתמשכת. כאן אנחנו חוזרים לעניין הפאנץ': הוא חלש בצורה שכמעט לא מתקבלת על הדעת. עזבו את העובדה שההתרה שמגיעה נלקחת בחשבון כבר מהפרק השלישי בערך, אם בכל זאת לא צפיתם את הסוף הזה, הוא לא מספיק חזק כדי להרשים אתכם, קל וחומר לפצות על הזמן שאבד.
היכולות הדרמטיות של קולט ובארדן נבלעות בתוך בליל של התרחשויות מיותרות שעטופות בתצוגת משחק גרועה, מעט מדי אקשן וסיום חלש. עשו לעצמכם טובה, קחו את שברי הזיכרון של "אני אף אחת" וזרקו אותם במהרה לפח האשפה של ההיסטוריה. כל ניסיון לאחות אותם יחד עם היתקוט יעלה לכם בבזבוז של זמן יקר.