איזו נפילה: הסדרות על מאחזי העיניים של ההייטק לא עומדות בציפיות

תקראו לזה צירופי מקרים או ריגול תעשייתי מוצלח בתוך תעשיית הטלוויזיה ההוליוודית, אבל מדובר בתופעה. בשנים האחרונות נתקלנו ביותר ויותר מקרים שבהם בפרק זמן קצר, מגיעות אלינו מספר יצירות באותו נושא וסגנון. זה קרה עם "לעזוב את נוורלנד" ו"לשרוד את אר קלי", עם הסרטים על פסטיבל Fyre הכושל, ובשנה החולפת גם עם שתי סדרות הישרדות בכיכובן של נערות: "צהובות" ו"אבודות בטבע".

התמה החוזרת הנוכחית יכולה לקבל את הכותרת "מאחזי עיניים של ההייטק". שלוש סדרות שונות שיצאו במקביל בחודש האחרון, וכולן עוסקות במייסדי חברות ענק, שהמכנה המשותף להם הוא עלייה מטאורית ומרשימה והתרסקות מהדהדת לא פחות, עם חשיפת האמת מאחורי מיתוגם כגאונים יחידים בדורם. הראשונה שבהן היא "Super Pumped" של רשת שואוטיים (שלפי שעה לא נרכשה לשידור בישראל, ואולי טוב שכך). זהו פרויקט אנתולוגי שיעסוק מדי עונה בדמות או רקע אחרים בהיסטוריה העסקית, והעונה הראשונה מוקדשת לסיפור של טרוויס קלאניק (ג'וזף גורדון לוויט, "לופר", "התחלה"), מייסד אובר, ובאמצעותו גם סיפורה של ענקית ההסעות השנויה במחלוקת.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

אם מנסים לצייר סקאלה דמיונית כלשהי של טיפול בטיפוסים מסוגו של קלאניק, אפשר למצוא בקצה אחד שלה את מארק צוקרברג של "הרשת החברתית" ובאחר את ג'ורדן בלפורט מ"הזאב מוול סטריט". הראשון, כמיטב המסורת של ארון סורקין, הופך את הצדדים הבעייתים בדמותו של צוקרברג לחלק מכלי הנשק שלו. הוא השאפתן הרואה למרחק, שמקדים את העשירים מדושני העונג כי הוא פשוט חכם ומוכשר יותר. הוא דוש, אבל הוא לא מתכוון לזה. בגרסה של סקורסזה הטיפול הפוך לחלוטין: הדגשת הצדדים התאוותנים, החמדנים והמניפולטיביים בגיבור שלו - הופכת אותו למבדר. "Super Pumped", לעומת זאת, מצליחה איכשהו למצוא על הסקאלה הזאת את הרע משני הקצוות - ולאמץ אותו אל חיקה בחום.

דיוויד לוין ובריאן קופלמן, יוצרי הסדרה, נמנים גם עם יוצרי "מיליארדים", וקל לראות את ההקבלות בין שתי הסדרות כבר מההתחלה. אך בעוד "מיליארדים" לפחות הצליחה להפוך את הקרב בין שני מניאקים למבדר לפרקים, כאן הגישה שאמורה להשניא עלינו את הדמות הראשית - עושה זאת לסדרה כולה. זה מתחיל בעובדה שקלאניק פשוט נטול כל מאפיין שאמור לעורר הערכה. אין בו כריזמה שמחזיקה את החדר, הוא לא מפגין חוכמה שמצדיקה את התעמרותו באחרים, הוא לא שנון או מצחיק. קלאניק הוא דוש שיודע שהוא דוש. קניה ווסט בלי הסוואג. למשחק של גורדון לוויט יש בהחלט חלק בזה, ועם נקודת הפתיחה הקשה מאוד הזו, מגיעה הסדרה שסביבו וכאילו מוודאת שלא נרצה להמשיך לצפות בה.

קחו למשל את המקרה שבו קלאניק נואם בפני עובדיו על כיבוש העולם, ומאחוריו מפה מתחילה להיצבע בדרמטיות של גרפיקה ממוחשבת בכל עיר שמוזכרת - ולאונרד כהן שר שאחרי מנהטן, ניקח גם את ברלין. או את העובדה שהוא פותח כל ראיון עם עובד פוטנציאלי בשאלה "האם אתה מניאק?", או בכך שכל שיחה שלו מסתיימת כשהוא קרוב הרבה יותר מדי לפניו של בן שיחו. ואם זה לא מספיק, ישנה גם הטיפוגרפיה שמעלה על המסך משפטי מפתח מרצדים של קלאניק בעודו אומר אותם, בליווי אימוג'ים. התחושה היא ש-"Super Pumped" לא סומכת עלינו שנבין את "המסר המורכב שלה" על האיש שעומד במרכזה - אז היא נועצת אותו עם פטיש של עשר קילוגרם. זה פאתטי בדיוק כמו שזה נשמע.

זה מפתיע בעיקר לנוכח הקאסט המאוד מרשים כאן: קייל צ'נדלר ("אורות ליל שישי") כאיש ההון סיכון, ביל גריילי, שפורש את חסותו על קלאניק; אליזבת שו בתפקיד אמו של קלאניק; אומה ת'ורמן כאריאנה הפינגטון; קרי בישה הנהדרת ("קוד שרוף") כפיקסרית בשטח שמגייסת נהגים חדשים ועוד. אלא שכולם טובעים בתוך הרעש האיום שמייצר קלאניק בכל שנייה על המסך. אין שיחה שלו שלא נעשית בפני חדר מלא מעריצים, אין שורה שלא נשמעת כמו נאום (ולא נענית בשאגות), זה מרגיש כמו "הזאב מוול סטריט", אם היה כולו רק הנאום המפורסם של ג'ורדן בלפורט בפני עובדיו על ריפיט.

קשה להבין מה חשבו לעצמם יוצרי "Super Pumped", והרבה יותר קשה להבין מה היא אמורה להשיג. את המסר המרכזי שלה - האיש הזה הוא חרא של בנאדם - אפשר להבין אחרי 20 דקות. משם ואילך, זאת מלחמת התשה מול הצופים, בסדרה עם זמן ריצה של כשבע שעות - שמרגיש כמו 70.

אם כבר יזמים שיצרו אנטגוניזם, קשה למצוא אחת שבעטה חזק יותר בבטן מאשר אליזבת הולמס. הצעירה השאפתנית, שנשרה מלימודים בסטנפורד כדי להקים את חברת ת'ראנוס, הפכה לאושיה נערצת בעולם העסקי ולסלבריטאית מדוברת. הבשורה של ת'ראנוס הייתה אמורה להיות מהפכה בתחום דגימות הדם. במקום המכשור הסבוך והמסורבל של בדיוקת הדם כיום, היא הציעה גרסת אייפונית ומינימליסטית שמסוגלת לעבד בעזרת דגימת דם מזערית (שווה לדקירה של בדיקת סוכרת), כמויות אדירות של מידע על המתחולל בגוף שלנו - וכל זאת בתוך דקות ספורות. גדולי המשקיעים והגורואים הכלכליים נאבקו זה בזה כדי להשקיע בת'ראנוס, עד שהתברר שהולמס הונתה את כולם. הבטחת המכשיר שווקה ללא כל הוכחה לקיומה, ובפועל היא כמובן לא עמדה בה. החברה התרסקה והולמס עומדת בימים אלה למשפט שעלול להסתיים בשנות מאסר ממושכות, בגין הונאת משקיעים וחולים.

על פניו, עלילה שכזו שהתקיימה באמת היא כמעט בגדר גילוי אוצר עבור יוצרי טלוויזיה. אולם "The Dropout" של הולו (שתגיע לישראל בקיץ עם דיסני פלוס) מצליחה בכל זאת לפספס את הפוטנציאל הזה. ייאמר כבר כעת שהיא אפילו לא מתקרבת לפיאסקו שהוא "Super Pumped", והצפייה בה בהחלט נסבלת - אבל במובנים מסוימים הפספוס שלה מציק אפילו יותר. זה מתחיל בהולמס עצמה (אמנדה סייפריד) שבנויה כאן משכבות רבות מדי של מוזרויות. היא גם חננת-על שמתלבשת מוזר וגם קצת על הספקטרום, אבל גם בעלת חיתוך דיבור לא טבעי (לאורך כל הסדרה, סייפריד מדברת באופן ביזארי, כאילו היא מסוגלת לפתוח רק את החלק האמצעי של פיה. ולא ברור למה, הולמס לא מדברת כך).

התוצאה היא שהולמס היא הרבה מדי אבל גם לא באמת מובחנת. מתחת לכל השכבות של התנהגות כאילו אקסצנטרית, אין בה שום דבר אותנטי או מעורר הזדהות, ובעיקר שום דבר מסקרן. הסדרה בהחלט מנסה לשחק על העובדה שהמאפיינים האלה הם מה שהסתיר מאחרים את הפוטנציאל של הולמס, אבל כדמות היא לא מצליחה לשכנע שהיא באמת הגאונה היחידה בדורה (או לפחות מתחזה לה) שהיא מתיימרת להיות. וכך, גם הסדרה סביבה לא מצליחה להתעלות לדרמה של סיפור המקור. הדיאלוגים עבשים ובנאליים, הסיטואציות שמנסות לבסס את הולמס כשאפתנית לא אמינות (צועקת "אני אכבוש את העולם" מתוך מכונית נוסעת בטיימס סקוור) והיחסים שלה עם דמויות אחרות סתמיים ומוזרים.

בין אם מדובר ברומן שלה עם היזם ההודי סאני בלוואני (נאבין אנדרוז, "אבודים"), שמבוגר ממנה משמעותית, אבל לא ממש ברור מה מחזיק את האהבה ביניהם; בנאומים חסרי השראה שלכאורה סוחפים משקיעים גדולים, או בקלות שבה היא מדיחה את כל האנשים סביבה להתנהגות פושעת. הסדרה לא מצליחה לבסס אותה כדמות מניפולטיבית, ולכן גם לא קוצרת את הפירות כשהיא הופכת לכזו.

גם "The Dropout" לא חסכה בטאלנטים כדי להפוך את עצמה ליצירה מדוברת עוד לפני תחילתה. בין היתר, וויליאם ה. מייסי, סטיבן פריי, לורי מטקאלף, אלן ראק ועוד. אבל כל אלה לא מצליחים ליישב את הקונפליקט שהסדרה עצמה לא מצליחה לפתור. האם היא מגוללת סיפור על צעירה שנסחפה בהרפתקה שגדולה עליה בכמה מספרים, או שמא בנוכלת שהשאפתנות שלה להתעשר ולרשום את עצמה בדפי ההיסטוריה הייתה חזקה מכל? הכישלון הזה בא לידי ביטוי בפשרה שהיא לא כאן ולא שם, ולכן לא מספיק חדה, ממוקדת או מעניינת.

החשש שנסיים עם טריו של כישלונות היה בהחלט גדול, אבל למרבה המזל "WeCrashed" של אפל טיוי פלוס היא היצירה שמצליחה לשבור את הנאחס. בניגוד לשתי קודמותיה, היא מצליחה לייצר כבר מההתחלה ביסוס לסיפור שהיא מנסה למכור: הגיבור שלה הוא המניפולטור הגדול בתבל. אדם נוימן (ג'ארד לטו), יליד באר שבע ואחיה של הדוגמנית עדי נוימן, הדהים את העולם כשהפך את WeWork, חברה לחללי עבודה שיתופיים. לענקית בינלאומית. הזינוק המטאורי שלה (שעקף אפילו את זה של אמזון) הביא אותה בתוך פחות מעשור להערכת שווי מפלצתית של 47 מיליארד דולר. אולם נוימן בנה את כל אלה על תשתית של הפסדי ענק, והמגלומניה שלו הובילה לכך שנזרק מתוך החברה שהקים.

לטו, שסיגל לעצמו מבטא ישראלי אמין ומשעשע במיוחד, מזריק לתוך נוימן כמויות של כריזמה, חוצפה ישראלית וסתם מילים מצחיקות בעברית שהוא זורק באגביות ("באבא גאנוש", "מותק", "חמודה"). וזה עובד, נוימן שלו הוא דמות נהדרת שכיף להיסחף אחריה. הוא דורסני אבל חינני, הוא נהנתן אבל גם מהנה, ובעיקר הוא מאוד משכנע ביכולת לרתום אנשים למטרותיו. השילוב שלו עם אן האת'וויי, שמגלמת כאן את בת זוגו רבקה פלטרו ניומן, הוא השכבה שמעניקה לסדרה סיפור שמעבר לעניין העסקי בלבד. רבקה היא בת עשירים מפונקת שמעולם לא מצאה את מקומה, והניסיון שלה לרכוב באופן מגושם על הטיל הבליסטי שהיא ההצלחה של נוימן, מעניקים לסדרה נופך אנושי מסקרן ושונה.

מעבר לעבודה הנהדרת של שני הכוכבים הראשיים, "WeCrashed" גם מצליחה לנעוץ חצים בתאגידים דורסניים, מבלי להיות דידקטית או צפויה. החיים ב-"WeWork" תחת צלו של נוימן הם רכבת הרים שלא עוצרת לעולם: עוד מסיבה ועוד דרינקים ועוד פתיחה של לוקיישן. שיא אחר שיא אחר שיא, שנוגע כולו לאנשים בצמרת, אבל סוחט את כל הברגים הקטנים מתחתם עד קצה גבול היכולת - רק כדי להגשים עוד חלום שאפתני. ומי ששרד את כל אלה ועדיין מצליח להמשיך ולשמור על ערנות, נתקל בקנאתה הבוערת של רבקה על תשומת לבו של בן זוגה.

אף ש-"WeCrashed" היא לא יצירה יוצאת דופן או ייחודית, היא עושה את מה שהיא יודעת היטב: היא מבדרת, יעילה, משוחקת נהדר ומצליחה לרגש לפרקים. כל זה עדיין לא מצדיק שמונה פרקים בני שעה כל אחד, אבל זהו סמל הזמן הנוכחי. גם ברגעים פחות מרתקים לאורכה, היא נותרת צבעונית, מבדרת ובטוחה בדרך שהיא סוללת לעצמה. בהתחשב במתחרותיה לז'אנר הנוכחי, זה הרבה מאוד.