בתחילת דרכו המקצועית של נתן דטנר הוא לוהק לתפקיד הגדול הראשון שלו - סקאפינו בהצגה בעלת אותו שם בתיאטרון באר שבע, עיבוד למחזה "תעלולי סקפן" של מולייר. ההצגה זכתה להצלחה גדולה והיה רגע שבו דטנר התבלבל והסתנוור ממנה.
"ההצגה נהייתה שלאגר מטורף. הייתי בראשית הקריירה שלי, והרגשתי כנראה מאוד טוב ומאוד חזק", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות. "הייתי התפקיד הראשי והיה ברור שכל ההצלחה של הערב היא בגללי. וכנראה באגו טריפ שהייתי מצאתי את עצמי בגלל מריבה או משהו אומר לאחת השחקניות: 'איתך בחיים אני לא עומד על במה'. אחרי כמה זמן הבנתי שהייתי במקום לא טוב. זה משפט שלא אומרים. מאותו רגע, ואני אומר את זה בשיא התמימות ובשיא היושר, ניסיתי בכל החיים שלי אף פעם לא להגיע למצב הזה. כי המקצוע הזה יכול ברגעים מסוימים לגרום לך להיבריס מטורף. מצאתי את עצמי כמה פעמים נוגע בהיבריס הזה. אני יודע שהייתי מודע לזה, וניסיתי כל הזמן לזכור את הטעות שעשיתי אז. כי העלבתי וזה היה משפט אידיוטי".
הסינוור הזה היה שוב על הפרק עשורים אחרי כן, כשכיכב בתפקיד הראשי במחזמר "כנר על הגג" של הקאמרי. "אני זוכר שבסוף המחזמר עליתי להשתחוות, הקהל נעמד על הרגליים, ובאה אליי השחקנית ענת וקסמן, שהיא חברה, היא עמדה מאחורי הקלעים ואיך שיצאתי היא אמרה: 'מהר מאוד פסיכולוג, כדי לטפל ביום שאחרי'".
והלכת לפסיכולוג כעצת וקסמן?
"לא. זה שעשע אותי. כי ידעתי בדיוק מה זה אומר. שהכל הוא זמני. וכמה שזה יישמע קלישאתי, אחרי שהקהל עומד על הרגליים, אתה יורד לחניה, אתה לבד, נכנס לאוטו, נוסע הביתה, מאוחר בלילה. כבר כולם ישנים. ואתה לבד עם עצמך. אז כמה היבריס כבר יכול להיות לך? אתה יודע, אנחנו לא כוכבי פופ, אנחנו לא כוכבי זמר מזרחי, אין לנו מעריצים במקצוע מהבחינה הזאת. כשהיינו הבטלנים נגעתי ברגעי ההערצה האלה. היו מעריצות ליד הבית שלי. שכנים שפכו עליהן מים כי הם עשו רעש. זה הרבה יותר שעשע אותי ואת קושניר. כלומר, בתור שחקן תיאטרון אתה מבין כמה זה יכול להיות שקר. בטח במדינה כמו שלנו, שהיא מטר על מטר, אתה בסוף יורד למכולת, ושואלים אותך, 'למה יש לך כזה אוטו עם כל ההצלחה שלך?'. אז אתה יודע איפה אתה נמצא. בוא נגיד שאלילות בארץ היא באמת 15 הדקות של אנדי וורהול".
גילויי הלב של דטנר צפו בריאיון איתו, לאחר שהעליתי את נושא ההתמודדות המאתגרת של שחקנים עם אגו מופרז לפעמים, והיסוד הנרקיסיסטי שיש באמנים שלפעמים מאיים לפגוע בהם. זאת בעקבות שיחתנו על דמות בעלת נרקיסיזם קיצוני של מנהיג כת, העומדת במרכז הצגה חדשה בבימויו של דטנר, "אלף קוצים" של תיאטרון גושן, שעוסקת בעולם הכתות, עם יהודה נהרי ואודיה ירון בתפקידים הראשיים.
ההצגה משלבת את נקודת המבט של נערה הנסחפת אחר מנהיג כריזמטי, לצד ההתמודדות של אמה עם צעדיה של הבת. המחזה, שכתבו גיא הירש ואיל הינה גלי, בוחן מה גורם לאדם להתמסר לאחר בצורה טוטאלית, לעתים עד כדי אובדן האישיות שלו, עד כמה קל לאדם לאבד עצמו במרדף אחר רעיונות שווא וכמה קשה יכולה להיות הדרך חזרה. הצגת הבכורה תעלה ביום ראשון (27 במרץ) במוזיאון ארץ ישראל, וב-19 באפריל תעלה ההצגה בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים ונוער.
הכוכב הראשי בהצגה הוא השחקן יהודה נהרי. "אני אוהב מאוד את יהודה", אומר דטנר, "מאוד האמנתי ביהודה ולכן בחרתי בו. באודישנים גיליתי בו איזה כריזמה וסקס אפיל. בהתחלה נוצרה המון אמפתיה לדמות שלו, בתחילת הסיפור של 'אלף קוצים' הוא לא האיש הרע. אתה מבין את הבנות שהלכו שבי אחריו, בחור יפה, אומר דברים יפים, שר, מנגן, מדליק. יהודה התגלה כאיש מאוד מאוד רגיש. היו לו משברים בעבודה, אבל אני האמנתי בו לכל אורך הדרך ועודדתי אותו".
בתחילת ינואר חשף נהרי בריאיון לכותב שורות אלה בוואלה! תרבות הטרדה מינית ומעשה מגונה שחווה לדבריו לפני כעשור, כשהוזמן על ידי איש הטלוויזיה והיוצר אסי עזר לביתו בתל אביב כדי לבחון אפשרות ללהקו לסדרה "להיות איתה". במהלך הפגישה, שהייתה אמורה להיות מקצועית, עזר לטענתו הטריד אותו מינית וביצע מעשה מגונה של שליפת איבר מינו, למרות שנהרי הבהיר לו שאינו מעוניין בקשר אינטימי, רומנטי או מיני, ותוך התעלמויות מבקשותיו החוזרות שיפסיק. נהרי התלונן במשטרה לפני קצת יותר משנה על ההטרדה, אך תלונתו נסגרה מפאת התיישנות. הוא נשלח על ידי וואלה! לבדיקת פוליגרף ונמצא 100 אחוז דובר אמת. בעקבות הפרשה נהרי פתח בקמפיין בשם "Men2", שנאבק בפגיעה מינית.
בזמן שהתפרצה הפרשה בוואלה! עבדת עם נהרי על ההצגה.
"גיליתי שיהודה הוא איש מאוד מאוד רגיש. ולכן, אני מודה שזה הפתיע אותי, כי בדרך כלל אנשים רגישים כאלה נוטים להיות מופנמים ולא להוציא דברים לאור. הסיפור האמיתי הוא שלו. הוא יצא למאבק שהאפשרות לשלם מחיר היא מאוד גבוהה, ולמרות הכל הוא יצא למאבק שהוא מאוד מאמין בו. אני מקווה באמת שבסופו של יום ייצא שכרו בעמלו. כי הוא נלחם בכוחות גדולים. אין לי ספק שזה לא קל".
העדות שלו דרשה אומץ גדול.
"ברור שזה מהלך אמיץ. אבל יש במילה הזאת, אמיץ, שמעלה את השאלה: לא להעיד זו חולשה? עצוב שבשביל להעיד היום צריך אומץ. יהודה הלך עם היושרה שלו. הלך עם האני מאמין שלו כלפי עצמו, כלפי מי שהוא ומה שהוא. הוא כנראה לא יכול היה יותר לחיות עם הדבר הזה, עם עצמו לבד, והוא עשה את מה שהוא עשה".
יהודה אמר - כל מה שאני רוצה שאסי יגיד לי סליחה. זה לא קרה.
"אל תהיה נאיבי, אחרים (שפורסמו עליהם עדויות שטענו להטרדות - ש"ב) שביקשו סליחה - משלמים מחיר עכשיו. יכול להיות שזה מחיר זמני. הם היו ממודרים בתעשייה. כנראה שאם אתה אומר סליחה, אתה חייב לשלם את המחיר. אתה לא יכול להגיד סליחה ולהמשיך להנחות את 'נינג'ה'. אז הטקטיקה הייתה - בוא לא נגיד סליחה, נגיד שזה לא היה".
עד כמה מי-טו הפך את התעשייה למקום פחות אלים ונצלני?
"בוודאי שאנחנו בעולם פחות אלים בעקבות מי-טו. אני יכול להגיד לך שנגעתי בכל מיני חומרים, שפעם היו שלאגרים, ושאלו אותי: אולי אתה רוצה לעשות את זה גם עכשיו? ואז קראתי, ואמרתי, אני יכול להבין למה זה היה שלאגר, אבל ההומור הזה או הטקסטים האלה לא עוברים היום. אי אפשר לעלות היום על במה עם טקסטים כאלה, שמחפצנים אישה, רואים בה מודל מיני פרובוקטיבי ותו לא. דברים שכתובים במחזות של פעם, העלו אותם והיו שלאגרים. רוצים להעלות אותם שוב, ואני אומר - אתם לא יכולים להעלות אותם, או שתשנה אם אפשר. דברים השתנו. לכל דבר קיצוני יש את הקיצוני ממול, ככה קרבות מתנהלים. מי-טו זה של קיצוניות כדי לעשות תיקון. וזה נהדר וזה נפלא וככה זה צריך להיות וזה בסדר גמור. בקיצור, אני בעד מי-טו".
שש וחצי שנים בלבד לאחר שירד מהקאמרי "כנר על הגג", שבו גילם דטנר את טוביה החולב, הוא ישוב ביוני לתפקיד בגרסה מחודשת של המחזמר בתיאטרון העברי, אותה גם יביים. לצדו תשחק סנדרה שדה בדמות גולדה, ותשתתף במחזמר גם נירה רבינוביץ' בדמות ינטע השדכנית.
אתה לא חושש מעמידה בצל הגרסה הקודמת של "כנר על הגג"? במה בעצם תחדש, שנים ספורות לאחר שירדה הגרסה הקודמת?
"זה בכלל מגיע ממקום אחר. זה לא מגיע ממקום של לחדש. יש דברים שעצם קיומם ועצם עשייתם הוא החידוש. אני מוכרח להזכיר לך ש'כנר על הגג' הקודם עלה אחרי עשרות שנים שבהן לא הוצג, כי הייתה אווירה אחרת לגבי המחזמר הזה, חשבו שהחומר שלו גלותי מדי. ההפקה הקודמת הסירה את המכשול הזה בגדול. זה סוג של הפקות שהן הרבה יותר מסתם עשייה אמנותית, זה סוג של שליחות, ככה אני רואה את זה.
"ההפקה הקודמת הייתה מאוד גדולה, ואנחנו מנסים לעשות הפקה שתעשה שני דברים: תהיה גם גדולה, ובאיזשהו שלב נוכל להקטין אותה כדי לנסוע בכל מקום שיהיה אפשרי בארץ, שיראו אותה כולם. כי היא לא הגיעה למחוזות. מדובר במחזמר שהוא לכל המשפחה, ואני מקווה שהתופעה שהייתה בהפקה הקודמת, שמשפחות הגיעו כמה פעמים, כל פעם מישהו הביא עוד מישהו, כדי להנעים את זמנו ולהתעשר בחומר המופלא הזה, תקרה גם לנו. אני מודה שאני מאוד מתרגש".
אבל אין חשש "לחלוב" שוב את טוביה החולב, ושיצקצקו שאתה ממחזר?
"לא. זאת קלאסיקה. זה כמו שאף אחד לא מצקצק כשעושים שוב את 'המלט' ואת 'רומיאו ויוליה'. זה נחשב בעיניי כחומר קלאסי. שחקן מאוד ותיק בהבימה, שעשה גם הוא את טוביה החולב, אמר: 'כל דור והטוביה שלו'. זאת אמירה שפותרת את כל העניין, ואומרת לך בדיוק במה מדובר. מעבר לזה שאני מביים בפעם הזאת, מה שלא עשיתי בפעם הקודמת".
לאיזה תפקיד נוסף שגילמת היית רוצה לשוב, ולאיזה תפקיד לא תסכים לחזור בשום פנים ואופן?
"זה מסוג הדברים שאני לא מתעסק בהם, מסוג השאלות שאסור להיכנס אליהן. כשאתה מסתכל אחורה על קריירה, אתה רואה שלכל גיל יש את התפקיד המצוין שלו, שלפעמים אתה מגיע אליו ולפעמים אתה לא מגיע אליו. כך למשל את 'אילוף הסוררת' שעשיתי בזמנו. זה היה גם אחד התפקידים המרהיבים שיצאו לי, לשמחתי הרבה, וזה מסוג התפקידים שהיום אני כבר לא יכול לעשות. המקצוע הזה מאוד אכזרי מהבחינה הזאת. יש דברים שאתה לא יכול לעשות יותר בגלל הגיל. במקרה של 'טוביה החולב' ההפרש של הגיל לא מאוד גדול. עוד מעט אהיה מבוגר מדי בשביל לעשות את התפקיד הזה. משהו בתפקיד הזה שמחבר את הילדות שלי, את ההיסטוריה שלי, את המשפחה שלי, את המהות שלי - אני מתייחס לזה כאל מתנה, שלמרות הזמן קיבלתי את האפשרות לעשות את זה שוב".
עוד בנושא אכזריות המקצוע: לפני כמה שנים, כשהיית בן 60, הבימה רצו אותך לתפקיד השוטר ז'אבר ב"עלובי החיים" אבל בעלי הזכויות העולמיים התנגדו בגלל גילך ורצו שחקן בן 40.
"נכון. לא רציתי כל כך לעשות את ז'אבר. אמרתי, אני לא כל כך אוהב את התפקיד הזה, אבל באותו זמן עשיתי את 'גבירתי הנאווה', ואמרו לי, בוא, תעשה טובה, אנחנו מאוד רוצים שתעשה את ז'אבר. והמקצוע הזה הוא גם תן וקח ומערכות יחסים, אז אמרתי, יאללה, בסדר, 50 הצגות אני מוכן לעשות את ז'אבר, למרות שבעיני התפקיד הזה קצת כפוי טובה. והנה, לא רציתי לעשות, רצו שאעשה, ובסוף קיבלתי בום בראש. אמרו, תשמע, אתה כבר לא מתאים. עניתי: בכלל לא רציתי, אז מה אתם רוצים מחיי?! גם העלבתם אותי וגם זרקתם אותי! (צוחק) אז אתה רואה שהמקצוע הזה מפתיע מכל כיוון. פעם, כשעוד לא הייתה טלוויזיה, בהבימה שחקניות בנות 40 גילמו את יוליה בת ה-17, והתיאטרון ספג את זה. היום הקהל לא אוכל את הדברים האלה, אין מה לעשות".
על מה אתה מתחרט?
"אני מצטער שלא שרתי יותר. ואני עכשיו מקליט שירים חדשים".
יש סיכוי לאיחוד עם קושניר?
"כן, אבל בשיר חדש, לא ביצוע של 'הופה הולה'".
בסוף שבוע הבא ימלאו 35 שנה לזכייתם של דטנר ואבי קושניר, כצמד הבטלנים, בקדם האירוויזיון עם השיר "הופה הולה". משעשע להיזכר בהתנגדויות שהיו לשיר ההיתולי. שר המדע בזמנו גדעון פת אמר: "הבדיחה הזאת לא תביא לנו כבוד". וצביקה פיק אמר ל"ידיעות אחרונות": "עם כל הכבוד ליוצרי השיר, זה לא שיר. זה לא מה שצריך לנסוע לבלגיה. בדרנים כאלה מעמידים באור מגוחך את כל הזמרים שבאים לשיר ברצינות ולהתחרות". אני מזכיר לדטנר את הביקורות והוא אומר: "באותה תקופה זה לא היה מצחיק. השר פת העלה שאילתא בכנסת. אם היא הייתה מקבלת עידוד יכול להיות שלא היו שולחים אותנו. בסופו של דבר לא התייחסו ברצינות לשאילתא הזאת. והמעגל נסגר כשהשר פת התקשר אלינו למלון ביום השידור ואיחל לנו בהצלחה".
אהבת את הגרסה של קושניר וגידי גוב ל"שיר הבדלנים" ב"זהו זה" באחרונה, אגב הפלישה של רוסיה לאוקראינה?
"בוודאי. זה היה מדהים. זה היה מדליק. תראה מה זה, איך השיר חי אחרי כל כך הרבה שנים".
איגוד השידור האירופי הדיח את רוסיה מהתחרות, אחרי שניסו להמנע בהתחלה בטענה שזה לא פוליטי. אפשר בכלל לנתק אמנות מפוליטיקה, כשמדובר באירוע בסדר גודל כזה של פלישה רוסית לאוקראינה?
"תקשיב, המון פעמים ניסו בדרך אמנותית לגרום לדברים באירוויזיון להיראות כמו בונבוניירה. אבל אירוויזיון זה דבר פוליטי".
הופעת עם דמותך החתול שמיל, מהתכנית המיתולוגית באותו השם, בפרסומת לחברת ביטוח. בתקשורת הופיעו ביקורות על מכירת זכויות השימוש בנכסי תרבות של השידור הציבורי לפרסומות מסחריות - כפי שנעשה גם עם דמויות מ"קשקשתא", "פרפר נחמד" ובימים אלה עם "קופה ראשית". ב"העין השביעית" גם נטען שלא גובש בתאגיד נוהל מסודר למסחור יצירה טלוויזיונית. מה דעתך על כך?
"שילמו להם הרבה כסף, קיבלו זכויות. כל מי שהיה מעורב בעניין הזה קיבל כסף, מיוצרת המסכה, דרך כותבת השיר ותאגיד השידור הציבורי. וכמו שכל אמן נותן את הפרצוף שלו לבנק או משהו. אני מניח שאם היה פונה מפעל לרעל עכברים אולי לא היו מאשרים קמפיין. לחברת ביטוח ענקית אני חושב שזה בסדר גמור, ולדעתי הפרסומות נתנו כבוד לדמות של החתול. המעניין זה שהתעקשו עליי, אמרתי להם מה אתם צריכים אותי, זו מסכה, אתם יכולים לקחת מישהו צעיר ויותר זריז. אבל התעקשו כנראה על הסאונד והתנועות שאני יזמתי בזמנו. אז בסדר, הרווחתי מזה גם, זה היה נהדר".
בעוד חודש יצוין יום השואה. עד כמה עיצבה אותך העובדה ששני הוריך ניצולי שואה?
"כשהייתי ילד אמרתי: אני מבין מה זה השואה, למה אתם מתכוונים גבורה? אמרו לי: פרטיזנים, גטו ורשה וכו'. לימים הבנתי שהתשובה הזאת לא לגמרי נכונה. התשובה הנכונה היא שהגבורה זה ההורים שלי או אנשים כמו ההורים שלי, שאחרי התופת שהם עברו, ותופת זו מילה קטנה, ואחרי האסון הכי גדול שהיה בהיסטוריה העולמית, עולים עם כלום למדינה לא להם, מזג אוויר לא להם, שפה לא להם, בלי עבודה, ומקימים משפחות לתפארת. זאת הייתה הגבורה של הוריי.
"העצב הגדול ביותר הוא שסגירת המעגל הכי יפה שיכלה להיות להוריי זה לשבת באולם בתל אביב ולראות את הבן שלהם עושה 'כנר על הגג' והקהל קם ומוחא כפיים. המחזמר הזה הוא סיפורי שלום עליכם, סיפורי היהדות שהוריי הגיעו ממנה. את זה הם לא זכו לראות. וזה הכי כאב לי. אז עשיתי לעצמי תיקון, בדמיון תמיד הושבתי אותם בשורה השנייה ודמיינתי אותם גאים בבן שלהם סוגר מעגל. וברגע שדמיינתי את זה התחלתי לבכות. הקהל חשב שאני בוכה על הדמות אבל בכיתי על ההורים שלי".
היית מנכ"ל תיאטרון באר שבע. הביקורות עליך החלו עוד לפני שנכנסת לתפקיד והן מחו על היעדר ניסיון ניהולי מצדך, נמשכו לאורך השנים שאחזת בתפקיד וגם לאחר התפטרותך ממנו, תוך ביקורת על הרפרטואר שהובלת.
"אני לא רוצה להתייחס לביקורת. כשהעברתי את התיאטרון לשמוליק יפרח אמרתי: הלוואי שהייתי מקבל את התיאטרון שאני נותן. התיאטרון שקיבלתי היה כמעט סוגר, ואני נתתי את המפתחות לתיאטרון שהחזיר את קהל המנויים והביא רפרטואר. זה לא היה קל. היה קשה מאוד. שמתי את המוניטין האישי שלי על גדר התיאטרון הזה. בשביל זה גם הביאו אותי לשם. זה נכון שהניסיון הניהולי היה דבר נרכש. מה זה ניסיון ניהולי? אתה חייב להתחיל איפשהו. היום אני יכול להגיד שיש לי ניסיון ניהולי. אבל איך תצבור ניסיון ניהולי אם לא תתחיל משהו פעם.
"אבל זה לא האישיו. האישיו הוא שאני מאוד גאה במה שעשיתי בתיאטרון באר שבע. אני חושב שזה היה אחד מפרקי החיים היותר יפים שלי שאני יותר גאה בהם. לשמחתי הרבה עודדתי שחקנים צעירים ומחזאים צעירים ותפאורנים צעירים, זו הייתה המנטרה שלי אז, כמו שגילו אותי בתיאטרון באר שבע כשחקן צעיר, ראיתי שהתפקיד שלי הוא לתת במה לכוחות צעירים וחדשים. כל השאר - עורבא פרח".
אתמול (חמישי) התקיים אירוע השקת הבימה כתאגיד עירוני של עיריית תל אביב. הדבר הזכיר את החובות הענקיים שהיו לתיאטרון ליוצרים, ואתה היית בין הנפגעים הגדולים כלכלית - התיאטרון חייב לך מאות אלפים, שאותם כבר לא תראה. מבאס?
"החוב של הבימה אליי הוא על סך 360 אלף ש"ח. הגיעו לסוג של הסדר נושים עם בית המשפט שרק איזה 10-20 אחוז מהחוב יחולק על פני עשר שנים. בקיצור, הלך הכסף. הדבר האחרון שאתה מצפה מתיאטרון שנקרא לאומי זה שהוא לא יעמוד בהתחייבות. כשאני, אזרח ישראלי, עובד בתיאטרון הלאומי של ישראל, אני לא מאמין שעובדים עליי. לכן כשביקשו קצת לדחות את התשלום, פרגנתי, כי אמרתי, זה התיאטרון הלאומי אז בוא נפרגן. ככל שפרגנתי יותר - ככה אכלתי אותה יותר. אבל אני שמח להגיד שמשרד התרבות וקרן רבינוביץ' הצליחו קצת לפצות חלק מבעלי החוב בכמה עשרות אלפי שקלים, לעומת מאות אלפי השקלים שחייבים לי. אז אנשים עושים מאמץ. התאגיד העירוני הוא ישות חדשה שקמה כדי למנוע את העניין ששוב יקרה משהו עם התיאטרון הזה, אז אני מאחל לו בהצלחה גדולה. אני חושב שזה אחלה מהלך".
כשחקן בכיר ומנהל תיאטרון לשעבר, מה דעתך על הריבוי בתקופה זאת בעיבודים שעושים לסרטים בתיאטרון הישראלי, במחזות זמר ובדרמות, שבמידה מסוימת בא על חשבון יצירות מקוריות חדשות?
"זו שאלה מעניינת למה זה קורה. זה מתחיל בזה שמשוועים לחומרים מקוריים, לא רק בעולם התיאטרון אלא גם בטלוויזיה ובקולנוע. אם פעם התסריטאי והמחזאי, ובעיקר התסריטאי, היו בקרדיטים כמעט אחרונים - זה עלה למעלה. מי שיודע לכתוב חומר הוא היום האיש הכי מבוקש בשוק. יש במאים מצוינים, יש שחקנים מצוינים, יש תפאורנים מצוינים, הכל יש. אנשים שכותבים חומרים טובים מאוד קשה למצוא. יותר קל היום למכור מותג שכבר קצת הוכיח את עצמו במקום אחר. אז הולכים לעולם הקולנוע. הייתה תקופה מאוד יפה בקולנוע הישראלי בעשור האחרון, שיצר הרבה מאוד סרטים ותסריטים יפים.
"הבעיה בדרך כלל, כשמעלים דברים כאלה על הבמה, היא ההצדקה. מעבר לזה שלסרט מסוים יש סיפור טוב, אתה צריך גם הצדקה למה להעלות אותו על הבמה. כשהשאלה הזאת לא נענית נכון, היו גם כמה כישלונות במעברים האלה. אחד הפטנטים לעשות מעבר מקולנוע לתיאטרון זה להפוך אותו למחזמר. ואז יש לך סיבה בעצם לקחת את 'אפס ביחסי אנוש' או את 'גבעת חלפון'. לעשות מהם מיוזיקל ישראלי, ובא לציון גואל. באופן עקרוני זה חומר ישראלי, זה מדבר עלינו, זה מחזמר, כל האלמנטים שיכולים למשוך קהל. אז אני מאוד מבין את הגישה הזאת. אבל אם היא סוגרת ועוצרת מחומרים מקוריים אמיתיים להגיע לתיאטרון - זה חבל מאוד".
ובחזרה לעניין של זמן. רגע לפני בגיל 66, עד כמה הזמן החולף מטריד אותך?
"כשאני בא להלוויות אני שומע איזה הספדים נפלאים יש על האנשים שקוברים אותם. ואני אומר - אם הנפטר היה יודע כמה מדברים בעדו, אולי הוא לא היה נפטר כל כך מהר. אז החלטתי שבמקום שידברו אליי יפה כשאני איננו, שידברו אליי יפה כשאני בחיים. אז מגיל 60 החלטתי שכל יום הולדת עגול אעשה לעצמי מסיבה, אעלה אנשים על הבמה, שיגידו כמה הם אוהבים אותי וכמה אני בנאדם נפלא".
מה יהיה כתוב על המצבה שלך?
"עשה כמיטב יכולתו אבל לא תמיד הצליח".
אם אינני טועה, טומי לפיד ביקש שיכתבו דבר דומה על קברו.
"הוא ביקש שיכתבו 'עשה כמיטב יכולתו' אבל בלי מה שאני הוספתי, 'אבל לא תמיד הצליח'".