מי שגדלו כאן בשנות השמונים והתשעים זוכרים היטב את "בשידור חוקר", תוכנית התחקירים של רפי גינת ששודרה בערוץ הראשון ומאוחר יותר בערוץ 2. היא הביאה למסך שחזורים של פשעים (בטווח הרחב שבין פריצות לרציחות) בליווי צוות מוקדנים של משטרת ישראל שהמתין למידע מודיעיני חדש. אני זוכר את עצמי צופה בה באדיקות כילד (כן, כנראה ההורים שלי היו צריכים להיות יותר קפדנים עם הרגלי הצפייה שלי) אך מקפיד להשאיר אור דולק. "בשידור חוקר" תמיד הייתה מפחידה ומאיימת והותירה בי תחושה שאולי העבריין שהוצג על המסך בדיוק מסתתר במרפסת הבית. את "המתחזים", שמשודרת בקשת 12 ועוסקת גם היא בעבריינים סדרתיים, אני יכול לראות בכל שעה ובלי אור דולק. זה לא רק כי התבגרתי, אל גם בגלל אופיין השונה כל כך של שתי התוכניות.
מה שהפך את "המתחזים" לקאלט בעל מאפיינים קומיים זה לא ה'מה' אלא ה'איך'. לא הייתי רוצה להיות בנעליהם של הקורבנות שהופיעו אתמול (מוצ"ש) בתוכנית: משה שאיבד את בנו בנסיבות טרגיות ונסחט על ידי המתחזה באמצעות היריון מפוברק, שרון שבאה לייעוץ רוחני וזהותה נגבה או 'שולמית' שרצתה לטפל בסוכרת וכמעט איבדה את חייה. מדובר בסיפורים קשים ומרתיחים שמציגים בפעם המי יודע כמה את אוזלת היד של מערכות החוק בישראל. אז איפה מצאתי הומור? ובכן, בפאתוס האינסופי שבו עוטף אתגר את סיפורה של המתחזה שרונה רונה פרינץ, ששולב גם הפעם בלעיסת העובדות עד דק, כדי לוודא שהן יהיו ברורות גם לצופים הכי פחות קשובים. מי שאומר שטלוויזיה מסחרית פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר מתכוון בדיוק אל תוכניות מסוגה של "המתחזים".
אם זאת נשמעת לכם ביקורת מעליבה תחשבו שוב. מתוכנית לתוכנית הפכה עבורי "המתחזים" לצפיית חובה, 'Must See TV' כמו שאמר הסלוגן של NBC בשנות התשעים. מהפרומואים שצועקים "פצצה מתקתקת" בליווי קלסתרון מטושטש (נשבע שבכל פעם מחדש אני חושש שאולי אני מכיר אותו/ה) ועד לסצנת המרדף שבלעדיה שום תוכנית לא שלמה, אני מוצא את עצמי מחכה לשידור התוכנית ואפילו בלייב. נתוני הרייטינג המצוינים שלה מראים שאני לא לבד. בתור צופה נאמן של "המתחזים" אני יכול לומר ששרונה פרינץ לא הגיעה למעמד של מתחזות קאלטיות באמת כמו שיפרי שפירא - הנוכלת שהתחזתה לעיוורת והכריזה באולפן "אני לא אדם רואה" - אבל היא לא הייתה רחוקה.
ראשית, התוכנית הביאה למסך שלל דמויות ואירועים שהשילוב ביניהם הרגיש כמו פארודיה על תוכנית תחקירים. מההייטקיסט הירושלמי בעל המבטא האמריקאי המודגש, דרך הצעירה שפגשה את הקורבן שלנו בבר בטורקיה והצליחה לזהות שהאולטראסאונד שהציגה לו המתחזה הוא מזויף, ועד לידיד של אותה בחורה שבמקרה היה חלק מערב פוקר בביתו של אותו הייטקיסט. שנית, וזה דבר שהולך ומתעצם מתוכנית לתוכנית, השאלות של חיים אתגר, מוגשות תמיד באותה רצינות תהומית שאין אלא לחייך כאשר שומעים אותן.
הסצנה שבה יושב אתגר מול חוקרת משטרה שמלווה את הסיפור כבר יותר מעשור, ונדהם מכך שהמתחזה הסדרתית החליפה תסרוקות וצבעים בשיער במשך השנים, הרגישה כאילו נלקחה ממערכון של "ארץ נהדרת". "הנה, כאן היא עם שיער שחור ופה היא עם קארה ושם היא בכלל בלונדינית. וואו". גם אנחנו הצופים מוצאים את עצמנו אומרים 'וואו', אבל כנראה לא מאותה הסיבה. רגע 'משעשע' נוסף הוא זה שבו הוא מציין בדרמטיות שהמתחזה המסוכנת שלפנינו ניהלה מערכות יחסים עם שני גברים במקביל - כן, ממש כמו כל אדם שלא היה נאמן בקשר שלו. שיאו של הקאלט מגיע כמובן בעימות בין אתגר והמתחזה שמסתיים בכך שהאחרונה נכנסת לדירה שהיא לא גרה בה ("גברתי זה לא הבית שלך" הוא משפט שראוי להפוך לסטיקר בוואטסאפ), מה שלא מונע ממנו לעמוד מחוץ לחלון ולהשמיע לה את כל העבירות המיוחסות לה.
תגידו ש"המתחזים" באה לעשות טוב לאנשים ואני בסך הכל ציניקן קטן. יש סיכוי שאתם גם צודקים. אבל דווקא המקרה שהוצג אתמול הראה שגם אתגר וצוות האנשים שמאחורי התוכנית מסתכלים עליה קודם כל כמוצר בידורי. ספוילר - שרונה פרינץ היא עבריינית מורשעת שישבה לא מעט שנים בכלא ושוחררה לפני פחות משנתיים. צוות התוכנית אסף מספיק עדויות על מעשי המרמה החדשים שלה עד שנדמה לי שהיו יכולים להביא לכך שהתכנית תסתיים עם שוטרים שבאים לאזוק אותה ולהרחיק אותה מהחברה. בכל זאת, מי שנשלח לחזית גם הפעם הוא חיים אתגר בדמות גיבור העל שלו. לא נאמרה מילה על חקירה משטרתית וייתכן שהגברת פרינץ בדיוק עובדת על ההונאה החדשה שלה. מצד שני, אם "המתחזים" מצליחה גם להיות טלוויזיה מבדרת וגם לסכל את תוכניותיהם הזדוניות של נוכלים סדרתיים, מי אני שאתלונן.
פה גדול
תוכנית נוספת שרחוקה מאיך שהיא מציגה את עצמה היא "אולפן שישי". מהדורת הדגל של חדשות 12 הפכה כבר מזמן לגרסה החדשותית של הטריבונות במגרשי הכדורגל. פאנל הכתבים והפרשנים הרחב שיושב סביב השולחן העגול מגיע מוכן מדי שבוע להתעמת, לעלוב, לצעוק ולא להקשיב לצד השני. ביום שישי האחרון נראה שכל זה הגיע לשיא מסוים, לפחות לפי מדד השיח ברשתות, בזמן העימות בין רינה מצליח ובועז ביסמוט, או בקיצור פרשת "תסתום את הפה".
זה קרה בזמן שרינה מצליח הביעה את דעתה על הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים וקישרה בין העובדה שאין התקדמות בהסכם שלום ובין גל הפיגועים הנוכחי. ביסמוט התפרץ לדבריה ודרש לדעת: "האם את מצדיקה טרור?". אגב, חדי העין יכלו לראות שגם האמירה הזאת הגיעה מיד אחרי שהסתכל במכשיר הטלפון שלו, ואני רק תוהה (דמיינו את זה בטון הפאסיב אגרסיב המפורסם של ביסמוט) מי מקרב חבריו הפוליטיקאים הציע לו להשמיע את ההאשמה המזעזעת כלפי מצליח בשידור חי.
עם זאת, "תסתום את הפה", כמו גם הפולו-אפ של משה נוסבאום שיצא להגן על מצליח וקרא לאמירה של ביסמוט "מטומטמת", שניהם לא ראויים לשידור. דני קושמרו כמעט קם מכיסאו כדי להרגיע את הרוחות וניסה להזכיר לנוכחים שכולם חלק משולחן השישי של מאות אלפי משפחות בישראל, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. במשך שנים "אולפן שישי" מנסה לייצר פאנל טעון ולוהט, בונה מתח בין הפאנליסטים, ובמקום להראות לאנשי הטוויטר איך מנהלים דיון מתורבת, מציגה תרבות דיון כועסת ואלימה ממש כמו ברשתות עצמן. הוויכוח הזה אולי יישאר עוד קטע ויראלי בטוויטר - ובואו, זה לא שלא ידענו שרינה מצליח יודעת לצעוק - אבל החומרה שלו טמונה בתרבות הדיון, סליחה תת-תרבות הדיון שאליה הגיע השיח בישראל.