היום (שישי) הסתיימה העונה הראשונה של "ניתוק" (Severance) באפל טיוי פלוס עם פרק מדהים, מותח ועותק נשימה. אם לא צפיתם בו או בסדרה, הכתבה הזו לא בשבילכם. היא מפרטת את מה שמתרחש בו עם שפע של ספוילרים ענקיים. כדי להבין מה זה "ניתוק" בכלל אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת נטולת הספוילרים, לצפות בסדרה - אחת הטובות והמיוחדות של השנה עד כה, חרף בעיותיה - ואז לחזור. המשך הקריאה הוא לא רק על אחריותכם, אלא גם לא יגיד לכם הרבה. ולתוהים - אפשר לנשום לרווחה, השבוע הסדרה חודשה לעונה שנייה.
הצטרפו לדיון על הפרק
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
העונה הראשונה של "ניתוק" פגומה. האקספוזיציה בה ללא ספק משמעותית למה שיבוא בהמשך, אך בתום תשעת הפרקים יש תחושה שקיבלנו יותר מדי אווירה ומעט מדי סיפור. קצוות שנפתחו בלי שום סיפוק ובוודאי מתוכננים להתקדם להמשך. למשל רגהבי, עובדת "לומון" לשעבר שאחראית על ההטמעה מחדש של פיטי ולרצח הברוטלי של גריינר, איש האבטחה. או כמו ג'וּן, בתו של פיטי, שלרגע היה נדמה שבינה לבין מארק (אדם סקוט) עשוי להירקם קשר מרגש, אבל הוא נגמר בלא כלום. אנחנו גם עדיין לא יודעים מה פשר המספרים שגיבורי הסדרה, אנשי מחלקת זיקוק נתוני-מאקרו, מטפלים בהם - על סמך הפרק השמיני נראה שיש להם חשיבות בהחלט (עוד על כך כאן). ומה לעזאזל הסיפור עם מחלקת הגדיים הביזארית הזו?
השאלות התלויות האלה ואחרות מותירות אותנו עם נתח לא קטן של תאוותנו בידנו, אותה נזכה אולי להשלים רק כשתגיע העונה השנייה בבוא העת. אבל בסופו של דבר, משהו ב"ניתוק" תמיד סיקרן, תמיד מיגנט בצורה שונה מכל סדרה אחרת בטלוויזיה כרגע. בצעדיה המדודים, העונה הראשונה הובילה אותנו אל נקודת מפנה, תחושה מאוד ברורה של כרך אחד שנסגר - שלא לומר, נטרק עם ביצת שטן בתוכו - ואחר נפתח. ומעל הכל, סופה המחיש את הכוח האדיר של הבנייה האיטית שלה, כזה שלמרות הכל מתגמל את הסבלנות ומצדיק את ההשתהות, משהו שניכר בצפיות חוזרות.
וכך, במשך 40 דקות סיפקה הפינאלה את אחת החוויות הטלוויזיוניות המשלהבות שזכורות לי לאחרונה. "האנחנו שאנחנו", נקרא הפרק. קונטרה - או שמא השלב המתבקש הבא - לשם הספר של ריקן, "האתה שאתה". ספר העזרה העצמית האווילי שלו שינה את חיי הגיבורים, המחיש להם שיש תורה מלבד המשנה הנוקשה של מייסד החברה קיר איגן, והצית בהם את אש המהפכה. ריק (כמו שמארק נוטה לקרוא לו) נגד קיר. לאורך הפרק אנחנו עוקבים בזמן אמת אחר שלושה מגיבורי הסדרה בגרסתם המנותקת. לראשונה הם מחוץ לעולם שהכירו, מבעד למסדרונות הלבנים הבלתי נגמרים התת-קרקעיים בבניין "לומון", בעוד הרביעי שבהם מגייס את כל כוח סבלו כדי לאחוז במתגים שמאפשרים להם לעשות את זה.
הפרק בנוי בשלמות. כמו רוב פרקי הסדרה, גם הוא בוים על ידי בן סטילר. המשחק של כולם, ובעיקר של שני אלה שדמויותיהם נאלצות להסתיר את זהותן האמיתית, פנומנלי. התסריט המחושב של דן אריקסון, יוצר הסדרה, מלא ברגעים גאוניים (ומצחיקים!) שמשחקים על מפגש העולמות הבלתי מתוכנן הזה, הפנימי והחיצוני (האהוב עלי הוא השורה, "זו אחותי? עם התינוק?"). העלילה בפרק מדלגת שוב ושוב מחזית אחרת לאחרת - מארק, הלי (בריט לואר), אירווינג (ג'ון טורטורו) ודילן (זאק צ'רי) - ובכל אחד מהמקומות המתח הולך ומבעבע עד שהוא מתפוצץ כמו גייזר עם שורה של הכרות, הבנות ומסקנות שישנו הכל מכאן והלאה, קרוב לוודאי.
מבין השלושה שבשטח, ההתעוררות של אירווינג הייתה הנוחה ביותר, ובהתאם הכי פחות מלהיבה, אם כי לא פחות מעניינת: הוא היה לבדו, בביתו, וכדרכו צייר את המסדרון החשוך. מלבד מארק, אירווינג הוא היחיד שראינו אותו בצורה משמעותית כחיצוני. את דילן ראינו בעבר לרגע אחד אחרי שמילצ'יק (טרמל טילמן) סיים את התחקיר שלו בארון ביתו של העובד. כשגרסתו הפנימית של דילן נותקה הוא חזר לעצמו ושאל: "סיימנו כאן?". את הלי החיצונית, הלנה, ראינו רק בשברירים, כמו כשפרשה מיד כשהגיעה ויצאה שוב ושוב מהדלת, בקטעי הווידאו שבהם תקשרה עם עצמה, וגם הפעם בסרטון שמוקרן בגאלה ובו היא מגוללת את "סיפור הניתוק" שלה.
לעומתם, את אירווינג ראינו בתחילת הפרק הקודם בחייו החיצוניים. יושב על ספסל בחוץ וקורא ספר על הקיסר הרומי מרקוס אורליוס, כשלצדו כלבו החמוד רדאר. לאחר מכן חזר לביתו, הכין קנקן גדול של קפה, השמיע מוטורהוד והתחיל לצייר את אותו ציור שממלא את חדר העבודה שלו: המסדרון החשוך שמוביל אל "קומת הבדיקות", זה שמיס קייסי (דיצ'ן לקמן) נלקחה אליו בהמשך אותו פרק. איך אירווינג מכיר את המסדרון? זה אומר שגם הוא עצמו היה שם, מן הסתם בתפקיד אחר שהוא כבר אינו זוכר כי רישומו נמחה, והחוויה הזו כל כך השפיעה עליו, עד שהיא מציפה אפילו כשהוא בגרסתו החיצונית. שוב ושוב הוא מצייר את אותו ציור קודר וללא ספק טראומטי. הפנים זולג אל החוץ והחוץ זולג אל הפנים, כמו שמעיד הצבע השחור שראינו אותו מדמיין בעבר, מאכל אותו בזמן שהוא בעמדת העבודה שלו.
האמנות הזו שלו מסבירה גם את הצבע השחור מתחת לציפורניים שלו בפרק הראשון, וקנקני הקפה מרמזים שהוא עושה זאת אל תוך הלילה ולכן קרה שנרדם למחרת בעבודה. ההצצה אל חייו החיצוניים של אירווינג מעלה תהיות בנוגע לפגישות הבריאות של העובדים עם מיס קייסי. העובדות שמנתה על החיצוני שלהם נשמעו בתחילה טריוויאליות ומומצאות, אבל אחד מהדברים שאמרה לאירווינג בפרק השני היה שהוא אוהב את הצליל של רדאר. פרט מוזר לכאורה, ועכשיו כשאנחנו יודעים שלכלבו קוראים "רדאר", הוא מקבל משמעות שונה.
לכן גם שאר הדברים שציינה מיס קייסי דורשים בחינה מחדש. "החיצוני שלך הוא אדם למופת", אמרה אז. העיטורים הצבאיים של אירווינג החיצוני מעידים עכשיו שלא בכדי זה נאמר. היא גם אמרה שהוא נדיב, אוהב מוזיקה ובעל תקליטים רבים (לא נחשפנו לזה, ולמעשה ראינו שהוא אוהב לשמוע שוב ושוב שיר אחד בלבד), חבר לילדים, קשישים ומטורפים. החיצוני שלו חזק ועזר למישהו/י להרים חפץ כבד. הוא יוצא למסיבות ריקודים רבות ואהוד בקרב האחרים שמגיעים אליהן. הוא אוהב סרטים ויש לו מכונה שיכולה לנגן אותם. החיצוני שלו נהדר ויודע לשחות בחן והיטב. הוא ניצח במשחק שבועיים קודם לכן. הוא מעריך מים. פעם תמונה שלו עם פרס פורסמה בעיתון. אין לו פחד משודדים ונוכלים. הוא מיומן בנשיקות והתעלסויות.
חלק גדול מהדברים האלה נשמעים קלושים. ממה שראינו, אירווינג החיצוני מצטייר כטיפוס בודד למדי - אולי מבחירה, בדומה לאותו מרקוס אורליוס שהוא קורא עליו. בפרק הנוכחי אנחנו גם מגלים שאירב מקדיש את זמנו לחקירת המתרחש בלומון. אולי זאת הסיבה שהוא בעצמו עבר את ההליך? יש לו רשימה של מנותקים מסודרת אלפאביתית, כולל הערות בכתב יד שהוסיף לחלקם (על אחד מהם, למשל, איאן ברלי, כתוב שניסה ליצור קשר). אירווינג עצמו מופיע בה, וככה אנחנו למדים את שם המשפחה שלו - בייליף. מעט אחרי כן מופיעים גם שניים בשם דילן ג' - ג'ורג' וגריפין. אחד מהם הוא ללא ספק מיודענו שאוחז באותם רגעים במתגים בעוד משקפיו כמעט נופלים לו מהאף. ובין שניהם ברשימה נמצא גם ברט גודמן.
אירווינג מגלה גם שהחיצוני שלו הצליח למפות את המיקום של חלק מהאנשים האלה, שמתגוררים באזור, בשכונה שמסבסדת "לומון". הוא יודע לנהוג, מתברר. זה זיכרון שמוטמע בו למרות שבגרסתו הפנימית אין לו שום שימוש בכך. הוא עושה את דרכו אל ביתו של ברט כדי לגלות שהוא ובן זוגו האמיתי אורזים, מן הסתם מתכננים נסיעה כלשהי. אף שברט לא ידע כלל מיהו, אירווינג דופק על הדלת. אולי הוא היה יכול להגיד לו, לספר לו, אך הוא כבה לפני שיש לו הזדמנות.
לעומתו, שני האחרים מצליחים לנענע את הסירה. להלי ר' ולנו מתברר שהיא לא אחרת מאשר הלנה איגן, נצר למשפחת המייסדים של תאגיד "לומון". זה גילוי שמאשש את אחת התיאוריות הפופולריות של הצופים מאז תחילת הסדרה. היא נובעת בעיקר מסצנה בפרק הרביעי שבה הלי החיצונית מסרבת לבקשת ההתפטרות של גרסתה הפנימית. הסרטון מסתיים במילים "כבה את זה" בנימת ציווי של מישהי שאחראית על המקום, לא סתם עובדת מן השורה. ואכן, הסברה הזו זוכה לאישוש בפרק האחרון. הלי מוצאת את עצמה בגוב האריות - הגאלה של משפחת איגן, שהיא עצמה הדוברת המרכזית שלה.
כבר בשניות הראשונות שלה באירוע היא נתקלת בנטלי, דוברת החברה, ועורכת היכרות עם גבי. כזכור, האחרונה היא האישה שילדה בבקתה המפוארת הסמוכה לזו של דבון, אחותו של מארק, ואז לא זכרה אותה זמן קצר לאחר מכן - מן הסתם כי הייתה מנותקת בעת לידתה. אל גבי מצטרף בעלה הסנטור, אנג'לו ארטטה, דמות מובילה בניסיון להפוך את הליך הניתוק לחוקי. ברור מיד לשם מה נועדה הגאלה הזו - המטרה ההפוכה לזו שלשמה הלי התעוררה.
בריט לואר מופלאה באופן שבו היא ממצבת את דמותה נטולת-המושג במקום ובערב שהיא אמורה להיות המסמר שלו. מנהלת שיחות עם אנשים זרים בחיוך שממסך את הניסיון שלה להבין דברים מתוך הקשר. משוחחת עם אביה הזקן, האדם שאחז במושכות "לומון" לפניה, שמביט בצווארה הפצוע ואומר, "אני שונא את מה שהיא עשתה לך". "היא". ישות נפרדת. כאשר הלי איימה בעבר לקצוץ את אצבעותיה אם גרסתה החיצונית לא תתיר לה להתפטר מהמקום, היא זכתה בתגובה לסרטון מרושע, ערל לב, מהלנה: "אני אדם. את לא. אני מחליטה. את לא", ובסופו איום לגרסתה הפנימית - אם תפגעי בעצמך פיזית, אדאג שתישארי שם לחיים ארוכים ומזוויעים.
[בהערת אגב, נשאלת השאלה איך ייתכן שההנהלה לא ידעה על נסיון ההתאבדות אם הלנה היא חלק ממנה. בפרק השמיני מיס קובל (פטרישה ארקט) פוטרה מאחר שהסתירה מהם את התקרית - איך בדיוק?]
מרתק לבחון את דרכה של הלי לנוכח חשיפת זהותה. הרושם שעולה מהלנה נראה כל כך מיושר, מישהי שהולכת בתלם שהתוו לה הורי הוריה, אבל מגרסתה הפנימית אנחנו יודעים שהיא מרדנית עד לשד עצמותיה, עד צווארה הנחנק. בפרק השלישי יצאה החבורה אל "אגף הנצחיות" - המוזיאון שמוקדש למשפחת איגן וכולל גם את העתק ביתו של קיר. האופן שבו הלי הביטה בפסלי השעווה של אבותיה ואמותיה נדמה בדיעבד מלא במשמעות. "זה מצב לא טבעי לאדם להיות נטול היסטוריה", אמר לה אז אירב, "ההיסטוריה הופכת אותנו למישהו, נותנת לנו הקשר. צורה". במהלך השיחה ביניהם נעצרו השניים ליד בובת השעווה הספציפית הזו, והמצלמה מיצבה את הלי מתחתיה, שתיהן פנו כמעט לאותו כיוון כאילו כדי להדגיש איך האחת ניבטת מתוך האחרת - וגם את הדמיון הפיזי, בעיקר מהעיניים ומטה. ההיסטוריה נתנה לה צורה.
ואף על פי כן, זו צורה שהלי עצמה לא ידעה מהי. בשיאו של הסיור היא נעלמה לחבריה וניסתה לברוח. מרדנותה הביאה אותה אל חדר המנוחה/שבירה, שם נאלצה לחזור שוב ושוב על המנטרה עד שהפוליגרף שחוברה אליו יסמן שהיא אכן מאמינה במה שהיא אומרת. הפעם, מודעת למעללי גרסתה החיצונית, הלי ללא ספק מאמינה בדברים האלה. היא מביטה בעצמה בראי ושונה בלחש את המילים, שבמקרה הזה הומות ממשמעות כנה: "סלחי לי על הנזק שגרמתי לעולם הזה. איש אינו יכול לכפר על מעשיי מלבדי, ורק בי יימשך כִתמם. כל מה שאני יכולה להיות זה מלאת חרטה, וזה כל מה שאני".
ובזמן שהלי מוצאת את עצמה מוקפת באריות, מארק ס' מתעורר בטלפיים של לביאה - באמצע חיבוק עם מיס קובל. כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות במקרה שלו. רצינו שיכיר את אחותו וישוחח איתה. רצינו שיזכה לראות את מורו ורבו, ריקן הייל. ומעל הכל, השתוקקנו שיגלה מי הייתה אשתו ויעשה משהו לגבי זה. האופן המדוד שבו הפרק מעניק לנו את כל אלה הוא מופת לאופיה המחושב של "ניתוק". פעם אחר פעם היא מורטת לנו עוד עצב ועוד עצב - הנה זה קורה, הנה אחותו קובעת איתו את השיחה, הנה גיסו מראה לו את התמונה המשותפת של כולם. כל ההרפתקה הזו של מארק הייתה בנויה משיאים קטנים על גבי שיאים קטנים, שבשניות האחרונות נבנו לכדי הקרשנדו המדהים הזה, בהילוך איטי, רץ כדי לבשר לאחותו ולבסוף מצליח: "היא בחיים!". איזה רגע מהמם, ואיזו נקודה מייסרת לעצור בה.
את העובדה שמיס קייסי היא בעצם ג'מה, אשתו המנוחה לכאורה של מארק, גילינו בסוף הפרק השביעי. אם עוד ניתן היה לתהות בנוגע לזהותה - אולי זו כפילה, שיבוט, ווטאבר - המשקל הרגשי שניתן לה מאז מבהיר שזאת כנראה אכן ג'מה. והאמת, גם המשקל הרגשי שהיה עד אז. במבט לאחור, כל המפגשים בין מיס קייסי למארק נראים אחרת. למען האמת, הם נראים כמו ניסויים מכוונים של מיס קובל, בלי שקיבלה אישור נאות מההנהלה.
כאשר שכנתו של מארק חדרה לביתו בפרק השלישי וירדה למרתף, היא לקחה נר מעוצב מתוך קרטון חפצים של ג'מה. הנר הזה היה דלוק ב"מפגש בריאות מיוחד" של מארק עם מיס קייסי בפרק שלאחר מכן. אחרי שהלי תלתה את עצמה, קובל גייסה את מיס קייסי להתלוות אל העובדת האובדנית לאורך יום שלם במחלקת זיקוק נתוני-מאקרו - מה שבדיעבד נראה כמו ניסיון נוסף לצמד דווקא בין הזוג הנשוי לשעבר. בשני המקרים האלה מילצ'יק הקשה על קובל. "מה הבעיה?", שאל בפעם הראשונה. "הוא פשוט צריך את זה, סמוך עלי", אמרה קובל, שיום קודם לכן הייתה עם מארק בלוויה של פיטי. בפעם השנייה מילצ'יק הופתע לגלות את המטפלת צמודה להלי במחלקה. כששאל את קובל על כך, היא אמרה לו, "אני מנסה משהו חדש עם מיס קייסי. שמור על זה בינינו".
אחרי שמארק והלי נעלמו למיס קייסי, האחרונה נשלחה כעונש אל חדר המנוחה, ואחריה גם מארק. הם עברו זה לצד זה במסדרון הצר, היא בצאתה והוא בבואו, ומשהו היה שם ביניהם. ענן של אשמה מעליו, בוודאי, כי בגלל מעשיו היא נענשה, אך גם משהו מעבר לזה. זמן לא רב אחרי כן מיס קייסי אף "פוטרה" מתפקידה כמנהלת הבריאות. קובל ביקשה ממילצ'יק לקבוע למארק פגישה נוספת איתה "פעם אחת אחרונה", ושוב נענתה בתמיהה מצדו. בסשן חשפה מיס קייסי שבדיעבד, למרות העונש שקיבלה, היום שבילתה במחלקה של מארק היה הטוב ביותר בחייה הקצרים כפנימית.
בעבר קובל התייחסה אל מיס קייסי כמנותקת במשרה חלקית, ובשלב הזה התברר למה הכוונה: היא פשוט הגיעה לסשנים בני חצי-השעה האלה (שיחד עם שמונה השעות שבילתה במחלקת MDR הצטברו לכדי 107 "שעות חיים") ואז חזרה לענייניה. אבל אנחנו יודעים שאין לה עניינים, כי אין מצב שיש לה קיום בלתי מנותק. היא מאלה שפיטי סיפר עליהם למארק, מנותקים שנשארים שם לנצח. קובל שלחה אותה ל"קומת הבדיקות", מה שלגמרי נשמע כמו מתחם ניסויים.
הסברה ההגיונית היא שג'מה אכן נפגעה בתאונת דרכים ולומון הצליחה להציל את המוח שלה חלקית, אולי זו גם הסיבה שהיא כמו שהיא. "אני יודעת שאני מוזרה", כדבריה. אם זה אכן המקרה, עולות מספר שאלות. ראשית, את מי קרוביה וחבריה של ג'מה קברו? שנית, איך ג'מה, שככל הידוע לנו הייתה מרצה לספרות רוסית, בכלל נקלעה לשולחן הניתוחים של אנשי "לומון"? האם גם היא הייתה עובדת שלהם בלי שמארק ידע?
כך או כך, השקר נחשף עכשיו, וסופה של העונה הראשונה מכשיר המשך שונה בתכלית. מארק הנרעש, תמונתה של ג'מה בידו, זועק לאחותו שהיא חיה. אין יותר מדי דרכים לפרשן את זה - לא לה ולא לגרסתו החיצונית, שמתעוררת עכשיו. הוא חשב להתפטר מעבודתו בלומון, אך הידיעה שהפנימי שלו טוען כי רעייתו המנוחה בעצם חיה, ללא ספק תגרום לו לרצות להישאר שם.
השאלה היא איזו "לומון" הוא עתיד למצוא. הוא וחבריו שינו לגמרי את מאזן הכוחות, וגם חשפו את עצמם על הדרך. יש לשער של"לומון" יש אמצעים לאתחל מחדש את הזיכרון של המנותקים - ראינו לא מעט אופציות נוספות לשליטה במוחם של המנותקים כאשר דילן דפדף במחשב כדי להגיע לאופציית "השעות הנוספות", זו שאיפשרה את כל ההתרחשות הזו. אחרי מה שהם עשו, מחיקה של ההיסטוריה הזו אולי תהיה עדיפה מבחינת ההנהלה.
קושייה נוספת: האם להלנה יש בכלל סיבה לחזור לעבוד כפנימית אחרי הגאלה הזו? היא הרי עשתה את כל זה רק כדי לטרפד את החוק נגד הניתוק. להוכיח שגם מישהי מההנהלה הבכירה, ועוד בת למשפחת איגן, מסכימה לעבור את ההליך, ולכן אין בו שום בעיה. החבלה של גרסתה הפנימית ללא ספק תפגע במאמצים, אבל קשה למצוא סיבה ותועלת לכך שהלנה תחזור מרצונה אל המחלקות המנותקות.
באשר למארק - גם אם הזיכרון של הפנימי שלו יימחה, גרסתו החיצונית (ואחותה) יודעת עכשיו שג'מה ככל הנראה בחיים. הם בוודאי יעשו הכל כדי להבין מה צריך להיות הצעד הבא שלהם. אי אפשר יהיה לשבור את הכלים, מאחר שבכך תיחסם הגישה של מארק אל בטן החיה. כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה יותר מדי זמן לחכות לעונה השנייה.