טלוויזיה

יופי ושיממון בטוקיו, התאבדות הודעות הטקסט וחייל-העל המפתיע: סקירת סדרות חדשות

הנערה שגרמה לבן זוגה להתאבד הפכה לסדרה שבמקרה הטוב הייתה צריכה להיות סרט, הבמאי שחזר אל מקורותיו הטלוויזיוניים בסדרת פשע עמוסה מדי ולא מספיק מעניינת, ומשחק המחשב שהפך לאחלה סדרה כנגד כל הסיכויים. זה מה שחשבנו על "הנערה מפליינוויל", "טוקיו וייס" ו"היילו"

26/04/2022
טריילר של הסדרה Halo (פראמאונט פלוס)

Tokyo Vice

העולם התחתון של יפן והמתרחש בו מצית את הדמיון התרבותי כבר לא מעט שנים. החיבור בין האסתטיקה של העיר הגדולה עם שלטי הענק אורות הניאון, והברוטליות של המתרחש ברחובותיה - הם גם היסודות של "טוקיו וייס". הבמאי מייקל מאן ("היט", "המוהיקני האחרון") ידוע ביצירות שובות עין ומלאות בוויזואליה מסקרנת, אבל את התהילה הגדולה שלו הוא קצר דווקא בטלוויזיה. בשנות השמונים הוא יצר את "מיאמי וייס", שתיארה את המתח שבין אנשי החוק והפושעים במיאמי. ארבעה עשורים מאוחר יותר הוא לוקח את המתכון הזה לטוקיו.

"טוקיו וייס", הסדרה של HBO מקס (שכרגע לא נרכשה לשידור בישראל), מבוססת על ספר באותו שם של העיתונאי האמריקני ג'ייק אדלסטין, שמגוללת את קורותיו בשנות ה-90 (בגילומו של אנסל אלגורט, "סיפור הפרברים"), אז הצטרף לשורותיו של העיתון הגדול ביותר ביפן ואחד הגדולים בעולם. בניסיון נואש להוכיח את עצמו בסביבה לא אוהדת לזרים, הוא נלקח תחת חסותו של בלש ותיק (קו ואטאנאבה, "הסמוראי האחרון") שמספק לו את כרטיס הכניסה לחקר העולם האפל והמסוכן של היאקוזה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה!

פתיחת העונה השישית של "סמוך על סול" מספקת רמז עבה על גורלה של קים

לכתבה המלאה
אף בילד-אפ לא מספיק מוצלח. "טוקיו וייס"(צילום: HBO Max)

"טוקיו וייס" לוקחת את הזמן ומפתחת שכבות, מקומות ורבדים. היא מכניסה אותנו לתוך עולם העיתונות המורכב של יפן, אל הפוליטיקה המשטרתית, אל האינטריגות בעולם התחתון, אל חיי לילה ופשע. כל אלה מייצרים עוד ועוד דמויות וקווי עלילה: נערות ליווי במועדון לילה יוקרתי שמחפשות את הדרך לברוח ולהמציא את עצמן מחדש, ראשי משפחות פשע, דרגים נמוכים שנמצאים בשטח, שוטרים בכירים, שוטרים זוטרים, עיתונאים בכירים וזוטרים. זה המון מידע לעונה אחת, וזאת גם התחושה שנובעת ממנה. יפה ומרהיבה ככל שתהיה, "טוקיו וייס" פשוט לא מצליחה להתניע, והכבדות הזו שנוצרת מכמות המידע שהיא זורקת עלינו מתחילה להתיש.

למרות ריבוי הדמויות והסיפורים האלה, אף אחד מהם לא מצליח להיות מוצלח מספיק כדי להחזיק את כל הבילד-אפ הזה עד שיגיע לרגע שהוא מתגמל אותנו. אדלסטין עצמו הוא דמות עיתונאי שנראתה כבר אינספור פעמים: החוקר שאינו בוחל באמצעים ויעשה הכל כדי להגיע לסיפור. הפושעים, העיתונאים במערכת, הדמויות השונות בחיי הלילה של טוקיו - כולן משחקות בדיוק לתבנית שלשמה נוצרו: הבלש הקשוח עם הקוד המוסרי, הנערה הפתיינית שמנסה לעשות טוב, הנבל המחושב שפועל בהדרגתיות.

ארבעה פרקים (מחצית מהעונה) הספיקו לי כדי להבין שלא באמת מעניין אותי לדעת איך כל זה ייגמר. ייתכן שצופים סבלניים יותר יבואו על שכרם, שכן הביקורות על הסדרה מציינות שחלקה השני טוב יותר. אלא שכאן נכנסת לתמונה הקלישאה הכי נכונה על תעשיית הטלוויזיה הנוכחית: סדרה שלא מצליחה לייצר עניין במשך ארבע שעות מסך, תתקשה מאוד למצוא קהל שיהיה סבלני מספיק לחכות עד שתגיע כבר לפואנטה.

עוד בוואלה!

האנחנו שאנחנו: סוף העונה הראשונה של "ניתוק" (Severance) הותיר אותנו בלי נשימה

לכתבה המלאה

The Girl from Plainville

כמו בחיים, גם בטלוויזיה הפער בין הציפיות לבין החוויות בפועל עלול להיות גדול במיוחד. אנחנו מניחים הנחות על סמך תיאור עלילה, טריילרים ואווירה כללית, שמתגלות - לטוב ולרע - כשונות לחלוטין על המסך. "The Girl from Plainville" לא שייכת לקטגוריה של היצירות האלה. המיני-סדרה של הולו (שטרם נרכשה לשידור בישראל) היא בדיוק מה שהיא נדמית על פניה - ובמקרה שלה הציפיות האלה לא היו טובות במיוחד.

המיני-סדרה מגוללת את המקרה המפורסם של "התאבדות הודעות הטקסט", בו הורשעה מישל קארטר (אל פאנינג, "קתרינה") בכך שסדרת הודעות ששלחה לחבר שלה, קונרד רוי, עודדה אותו ליטול את נפשו. הסיפור עורר הדים רבים כשנחשף בכתבה עם שם זהה במגזין "אסקווייר" ב-2017. ברוח ז'אנר הפשע האמיתי, נראה היה כמעט מתבקש שיצירת דוקו תתחקה אחר פרטים נוספים בתוך הפרשה, אבל "הנערה מפליינוויל" היא דרמה מתוסרטת - וככזו, היא בעיקר מגוללת את מה שכבר ידוע על המקרה.

כבר במבט ראשון הסיפור הזה נראה קטן מדי לפורמט של סדרה. כדי להצדיק את זמן המסך המשמעותי הזה, העלילה מנסה לקפוץ בין חקירת המקרה והמשפט, לבין התקופה שבה קארטר ורוי הכירו והזוגיות המורכבת שנוצרה ביניהם. מצד אחד נער מנוכר שמתקשה למצוא מבנה חברתי שאליו הוא יכול להשתייך, ומנגד נערה שפופולריות ותשומת לב הם המניעים המובילים של מרבית מעשיה. הוריו של רוי, חבריה של קארטר, חוקרים, עורכי דין - כולם נכנסים כאן לקלחת גדולה שנועדה לייצר תחושה של התרחשות מרובת רבדים.

עוד בוואלה!

"עמק נוצץ" ו"ברוכים הבאים לפלץ'": שתי סדרות שלא מתרוממות מעבר לרעיון הבסיסי שלהן

לכתבה המלאה
לא מצליחה להצדיק את קיומה. אל פאנינג, "הנערה מפליינוויל"(צילום: צילום מסך, הולו)

לזכותה של הסדרה ייאמר שהיא משוחקת היטב, כשמעל כולם ניצבת שוב פאנינג (אם פספסתם אותה ב"קתרינה", זאת ההזדמנות להשלים). היא מצליחה להפיח בקארטר מניפולטיביות אמינה ובעיקר מטרידה, של זיקית שמתאימה את עצמה לכל דובר וסיטואציה. למעשה, בתוך כל הדמויות האלה שהיא לובשת על עצמה, נדמה שקארטר עצמה לא קיימת. בלעדיהן היא קליפה ריקה. יש בכך כדי לרמוז הרבה על הדברים שהובילו אותה להשפיע כך על בן זוגה הדכאוני.

אלא שמעבר לדמות הזו, "הנערה מפליינוויל" לא מצליחה להצדיק את קיומה, ובוודאי שלא את אורכה. החלק שעוסק בחקירה הוא טכני ומשעמם, ואילו החלק שמגולל את היחסים בין קארטר לרוי הוא המחזה של ההודעות שנוצרו ביניהם. במקום שנראה אותן עולות על המסך, השניים מדברים זה אל זו באופן שבו קולותיהם הדמיוניים נשמעו מבעד לטקסטים הכתובים. הבחירה הזאת מכבידה על הסדרה בפני עצמה, שכן היא מוסיפה עליה שכבות מיותרות: ריקודים, שתיקות ארוכות, ניתוחים ארוכים של פרטים שוליים. הזוגיות הזו לא מצליחה לגדול לסיפור שמצית את הלבבות. בעיקר משום שלא הייתה שם באמת זוגיות כזו. זאת הייתה התנגשות בין שני קצוות שהובילו לטרגדיה.

אילו הסדרה הייתה מצליחה לחדור אל תוך נפשם ומוחם של גיבוריה, ייתכן שהייתה מצליחה לייצר את העוגן שיישא אותה קדימה אל כל הדרך. אלא שמה שהיא מראה לנו בפרק הראשון, נותר כך לכל אורכה. קונרד דכאוני ומבולבל, מישל מכורה לתשומת לב ומחפשת אותה בכל הזדמנות. ומכיוון ששום דבר כאן לא מפתיע, מרגש או מסעיר, התחושה היא של זחילה ארוכה אל סוף ידוע מראש. משהו שיכול היה להיות יעיל הרבה יותר כסרט תיעודי בן שעתיים. וחמור מכך, אין בה תחושת תגמול: היא לא באמת מצליחה לספק תשובות לשאלות שהמקרה הקשה מעלה.

עוד בוואלה!

"ברידג'רטון" 2 משתדלת מאוד לפצות על מה שאיבדה, וזו הבעיה הגדולה שלה

לכתבה המלאה

Halo

באופן צפוי למדי מיצירה שמבוססת על משחק מחשב (אולי הז'אנר התרבותי המקולל מכולם, נסו להיזכר ביצירה כזו שהצליחה), השיח על "Halo" - סדרת המד"ב של פרמאונט פלוס המבוססת על אחד מהמשחקים המעוטרים והאהובים בעולם - לא חיובי, בלשון המעטה. מעריצי המשחק זועמים על כך שהוא לא מייצג נאמנה את העלילה, המבקרים רואים בו עוד עיבוד גנרי וחלול, אלא שבמקרה הזה דווקא יש סיבה לאופטימיות. בעיקר אם אתם מגיעים אל הסדרה נקיים מידיעה על מה מתרחש במשחק המקורי, ואתם חובבים של יצירות מד"ב.

בלא מעט מובנים "Halo" מזכירה את אחת מיצירות המד"ב המוצלחות של השנים האחרונות - "המרחב" (טוב נו, לפחות עונותיה הראשונות. האחרונות היו פחות מוצלחות). היא מתרחשת במאה ה-26, ובמרכזה עומד מאבק בין פיקוד החלל של האומות המאוחדות (סוג של או"ם בחלל) לבין ברית בין חייזרים לוחמים, הנחושים למחות את המין האנושי. כדי להילחם באויב החוצני, מייצרת האנושות חיילי על: לוחמים שהונדסו גנטית והושמו בתוך חליפה עצומה ומשוכללת, ומכונים "ספרטנים". המפורסם שבהם הוא מאסטר צ'יף ג'ון (פבלו שרייבר), שמשימה בכוכב לכת נידח פותחת בפניו צוהר ליכולותיו וגם לעברו המסתורי.

עוד בוואלה!

לאבד את איב: בהדרגה ובנחישות בגדה "להרוג את איב" בכל מה שעשה אותה מעולה

לכתבה המלאה
מתפתחת תוך כדי האקשן. "Halo"(צילום: פרמאונט פלוס)

מה שגורם ל-"Halo" לעבוד, מלבד הויזואליה המרהיבה, הוא שהיא מתפתחת תוך כדי הרבה מאוד אקשן ועניין. היא לא מבזבזת זמן בפרולוג ארוך על איך הגענו עד הלום, אלא מאפשרת להכל לצוף באופן טבעי דרך סיפורו של ג'ון. התוצאה היא סוג של שילוב בין סרטי ג'ייסון בורן וההיקף המרשים של "המרחב". כל משחקי הכוח, הפוליטיקה והאינטרסים מקיפים את ג'ון בניסיון למשוך אותו לכיוון שישרת גורמים שונים. בכך הוא הופך להיות סוג של פיון במשחק גדול, שהכוחות בו מתגלים תוך כדי תנועה. כמו החוויה של הצפייה בסדרה עצמה.

אף ש-"Halo" אינה יצירה עוצרת נשימה או יוצאת דופן, היא יעילה מאוד במה שהיא עושה וסצנות האקשן בה מעוררות התפעלות ומהנות. היא בונה עולם מרשים בלי להתיש, ומשחקת עם המסתורין שאופף את הגיבור שלה באופן שמשאיר את העלילה מותחת ומעניינת מפרק לפרק. הסוד הגדול, שעל שמו קרויה גם הסדרה, הולך ומתהווה באופן שמייצר אופק גם בראייה של עונות נוספות. כלומר, יש תחושה של ידיים יציבות על ההגה וחזון ברור של המסלול בו הסדרה צועדת. אלה לא דברים מובנים מאליהם בכל ז'אנר, בוודאי לא כזה. ומכיוון שסדרות מד"ב טובות באמת הן מצרך די נדיר, אם אתם מחובבי הז'אנר - שווה בהחלט לתת ל-"Halo" את ההזדמנות להוכיח את עצמה, בתקווה שגוף מקומי ירכוש אותה לשידור בישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully