טלוויזיה

תסמונת שטוקהולם: כמו בני ערובה גם אנחנו נשבינו בקסמו של "קלארק"

סיפורו של הפושע השבדי האחראי על מה שנודע כ"תסמונת שטוקהולם", זכה לסדרה פרועה, פארודית ומוקצנת בנטפליקס. כזו שמאפשרת לו להיות מין גיבור-על בקומדיית פשע מסוחררת עם נגיעות רחבות של סרטי קומיקס

24/05/2022
טריילר לסדרה "קלארק" (נטפליקס)

האדרת הפושע היא תופעה שהייתה קיימת כבר משחר ההיסטוריה, אבל בשנות ה-60 של המאה הקודמת חלה עלייה משמעותית בגלוריפיקציה של עברייני צמרת. השילוב בין תרבויות הנגד השמאלניות שקמו לבין פריצת הדרך הטכנולוגית שהפכה את העולם לכפר גלובלי, יצר קוקטייל מעוות שבמסגרתו הפכו פושעים מסוכנים לגיבורי פופ. התנועה הבולטת ביותר באירופה הייתה סיעת הצבא האדום ("כנופיית באדר-מיינהוף"), שיצרה בסוף שנות ה-60 בגרמניה גלי הערצה בזכות הכריזמה של אנדריאס באדר וגודרון אנסלין, צעירים משולהבים שהובילו רבים אחרים להצטרף למעשי הטרור הרצחניים שלהם "בשם המהפכה".

במקביל, באותן שנים פעל בשבדיה פושע קטן בשם קלארק אולופסון. בניגוד לבאדר-מיינהוף הוא לא היה פסאודו-אידיאולוג, אלא סתם עבריין שגדל בסביבה קשה וטופח להיות פושע מטונף. הוא נכלא וברח פעמים רבות וב-1973, בעודו מבלה בין הסורגים, הוזעק מבית הסוהר היישר לסניף בנק במרכז שטוקהולם, על פי דרישת שותפו הוותיק לתא, שודד הבנק אריק אולסון. השניים התבצרו בכספת יחד עם ארבעה בני ערובה. ניסיונות החילוץ נמשכו חמישה ימים. ביום השישי, כשהפעולה החלה להראות סימני הצלחה, התברר שהשבויים, ובמיוחד צעירה בשם קריסטין אנמרק, אינם ממהרים לשתף פעולה עם המשטרה. לימים כונתה התופעה "תסמונת שטוקהולם" ושימשה בסיס רחב למטאפורה בתחומים חברתיים שונים.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה!

יורוטריפ: העונה השלישית של "אטלנטה" הרגישה כמו שיעורי בית

לכתבה המלאה
מהחומרים שמהם מרכיבים דמות גדולה מהחיים. ביל סקארסגארד, "קלארק"(צילום: Eric Broms / Netflix)

כשבוחנים את אישיותו ומראהו של אולופסון המבריק ויפה התואר, קל להבין מדוע הילך קסמים על הסובבים אותו. הוא היה סוציופת ונרקיסיסט שידע לקבל תמיד מה שרצה, אחד כזה שעשוי מהחומרים שמרכיבים דמות גדולה מהחיים. מצד שני, הוא בסך הכול שבדי, ופושעים שבדים מייצרים פחות הדים מקרימינלים אמריקאים או בריטים וגם יושבים בתאים נוחים יותר. למרות התופעה הפסיכולוגית שעליה חרט את שמו, דמותו נותרה מיתולוגית רק בתחומי המדינה הנורדית.

גם "קלארק", סדרה בת שישה פרקים שעלתה בנטפליקס בבימויו של יונאס אקרלונד, דוברת שבדית, אבל הפעם זו שבדית אחרת - פרועה, פארודית, מוקצנת. כאן קלארק אולופסון, המגולם על ידי ביל סקארסגארד, הוא סוג של גיבור-על. כמעט שאין לו ברירה אלא להיות כזה, משום שאקרלונד יצר עבורו את התפאורה המושלמת - קומדיית פשע מסוחררת עם נגיעות רחבות של סרטי קומיקס.

כמי שאינו חובב קומיקס, לא היה לי קל להיכנס ל"קלארק". בדקות הראשונות זה נראה טו מאץ', ואני מניח שזה באמת טו מאץ' עבור רבים, אבל אם צולחים את הפתיחה מתאהבים די מהר (תסמונת שטוקהולם או לא תסמונת שטוקהולם?). אחרי הכול, מה אנחנו צריכים יותר מבימוי אנרכיסטי, צבעים עזים, תלבושות סבנטיז מופרכות, עירום בוטה וקרינג'י ומשחק אדיר של הכוכב הראשי?

עוד בוואלה!

דיסני פלוס יושק ביוני בישראל - אלה התכנים שצפויים להגיע איתו

לכתבה המלאה
מפליגה עם הקסם למחוזות הכיף. איזבל גריל, "קלארק"(צילום: Eric Broms / Netflix)

קשה היה לצפות מאקרלונד, אחד מבמאי הקליפים הגדולים שכיכבו ב-MTV בשנות ה-80 וה-90, שיציית לקונבנציות. הוא יכול היה לעשות משהו וויקיפדי ויבש כמו הסרט "כנופיית באדר מיינהוף", המוערך יתר על המידה משום שהוא בסך הכול נצמד לנראטיב ההיסטורי, או ללכת לכיוון האווירתי והמפוספס של "הנחש" על הרוצח הסדרתי צ'רלס סובראג'. תחת זאת, הוא בחר לעשות את הדברים בפראות, כמו שהוא יודע. באמת, כמו שרק הוא יודע, כי לאף אחד אחר אין מושג על פי אילו תבניות הוא עובד, אבל התבשיל שהוא רקח פה הצליח, גם בזכות הסו-שף המוצלח שבחר.

ביל סקרסגארד, עוד נצר לפס הייצור של האב המוערך סטלאן סקרסגארד (ארבעה מששת צאצאיו הם שחקנים, אלכסנדר הוא המוכר שבהם), פרץ לתודעה כשגילם את פניווייז ברימייק של "זה" ב-2017. הרשעות שלו לובשת ב"קלארק" פנים אחרות, תרתי משמע. ניכר שהוא נהנה לגלם את אולופסון, עם הארשת שנעה בין ערמומית לדבילית, המבט הממזרי וגם החיוך מאוזן לאוזן שמעיד על כך שדבר מה עומד לקרות לאויביו אבל גם לאוהביו. סקרסגארד מצליח להעביר בשלמות את הדמות. איני יודע אם הוא מאוהב בעצמו במציאות, אבל ב"קלארק" בהחלט ניכר שכן. באחת הסצנות הוא אפילו מחופש לליצן, מה שמעלה את התחושה שאקרלונד ביקש להעניק הומאז' לדמות שבזכותה התפרסם גם מחוץ למולדתו.

עוד בוואלה!

אבידות ומציאות: הסדרות האלה מציגות נשים מעורערות כדי ליצור מציאות מעורערת

לכתבה המלאה
משחקי טום וג'רי. טומי לינדסטרום, "קלארק"(צילום: Eric Broms / Netflix)

באשר לתסמונת שטוקהולם, ניתן לשגות ולחשוב שהמטרה העיקרית של "קלארק" היא לסמן את אותה תופעה ולכרכר סביבה לאורך הסדרה. היא לא. למעשה, לולא הייתם צופים בפרומואים או קוראים את הביקורת הזאת טרם הצפייה, לא הייתם מבחינים בכך כלל. המסר של אקרלונד היה הרבה יותר שטחי - כל שהבמאי רצה לעשות הוא לקחת דמות מופרכת ולהפריך אותה עוד יותר. הוא לא נצמד לעובדות ואפילו גאה בכך, כשכל פרק נפתח בכיתוב "מבוסס על אמיתות ושקרים". המעטפת החיצונית אכן מספרת את הסיפור, אבל בפנים הוא יוצק פרשנות אלטרנטיבית משלו. זה עובד.

כל סדרה בת שישה פרקים יוצרת לעצמה עמדת מוצא מצוינת לצפיית בינג', אבל לא כולן מצליחות לשאוב פנימה את הצופים. בזכות הבימוי הלא שגרתי, המשחק של סקרסגארד ושחקני המשנה (במיוחד וילהלם בלומגרן כטומי לינדסטרום, השוטר שאיתו משחק קלארק ב"טום וג'רי") והקסם של השחקניות האנה ביורן (מריה) ואיזבל גריל (מאדו), "קלארק" מפליגה אל מחוזות הכיף. אם אתם חוששים ממחלת ים תישארו על החוף. אם אין לכם בעיה להיסחף, מהרו גם אתם ועלו לסיפון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully