מה ששלוש שנים יכולות לעשות. בפעם האחרונה ש"דברים מוזרים" הפציעה בחיינו, נטפליקס הייתה המלכה הבלתי מעורערת של עולם הבידור. מושא הערצתם של משקיעים שהתמכרו לצמיחה הבלתי פוסקת במנויים, מודל בינג' שקבע עובדות בשטח והכריח את כולם להתיישר מאחוריו, ותפיסת עולם שלפיה אין דבר כזה יותר מדי - לא בכמות התוכן, לא באורכו, בטח לא בתקציבים שמושקעים בו.
עם שובה של העונה הרביעית בסופ"ש האחרון, כל אלה נראים כמו היסטוריה רחוקה. לא רק שנטפליקס קרובה מאוד לאבד את הבכורה שלה כשירות הסטרימינג הגדול והמצליח ביותר, היא מתמודדת כיום עם משבר מכונן של ממש. הצופים מאסו בערימות של תוכן ירוד ובמחירים מאמירים ומתחילים לנטוש, המשקיעים התפכחו בבת אחת מאשליית הצמיחה במנויים, והחברה שליגלגה על המודלים המסורתיים שוקלת כיום ברצינות מנוי מוזל מבוסס פרסום, ושלא נדע מצרות - גם תכנים שמגיעים בפורמט שבועי.
בתוך המבול הזה של חדשות רעות, פיטורים וניתוחים קודרים, הרבה מאוד תקוות וכסף של נטפליקס נתלו באחת מסדרות הלהיט הגדולות ביותר שיצאו תחת ידיה של נטפליקס. העונה הרביעית נוצרה עדיין בימי התהילה הגדולים של ענקית הסטרימינג, אלו שבהם המילה "לא" נאמרה במקרים נדירות במיוחד. הנה נתון אחד שיספר הרבה על "דברים מוזרים 4" גם אם לא תדעו עליה שום דבר נוסף. עונת הבכורה של הסדרה - זו שבה נדרש להציג את הדמויות, הרקע שלהן ולייצר את החיבור שהופך אותן לחבורה נערצת ברחבי העולם - כללה שמונה פרקים באורך כולל של 405 דקות. העונה הנוכחית כוללת שבעה פרקים באורך כולל של 545 דקות. גידול של 35% לסדרה שכבר הציגה כ-10 שעות טלוויזיה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לזכותה של "דברים מוזרים" ייאמר שהיא אכן הגדילה את רוחב היריעה משמעותית. אילבן (מילי בובי בראון) עברה עם וויל (נואה שנאפ) וג'ויס (ווינונה ריידר) לקליפורניה בעקבות המאורעות הדרמטיים בקניון, שבמהלכם גם איבדה את כוחותיה. חבריה (ובראשם מייק, עמו היא מנהלת מערכת יחסים מרחוק) נותרו בהוקינס, ומעבר למסך הברזל שוכן לו הסוד הידוע ביותר בעולם - הופר (דיוויד הרבור) שנחשב למת, אבל כלוא בשבי הסובייטי. במהלך העונה חלקים מהחבורה יגיעו עד יוטה, בעוד עלילה מסתורית אחרת תתרחש בבונקר בנבאדה. הרבה מאוד לספר, וזה עוד לפני שמציגים לעולם מפלצת חדשה ומפחידה במיוחד - שד מהעולם ההפוך שרודף את תת המודע של קורבנותיו עד לרציחתם האכזרית.
סוד ההצלחה של "דברים מוזרים" הוא היכולת שלה להגדיל עולם שהלך והפך קטן. במציאות שבה הטכנולוגיה הופכת אותנו זמינים וקרובים מתמיד, היא החזירה את הזמן לאחור וחגגה את היופי שבניתוק. רק אנחנו, החברים והאופניים אל מול הלא נודע. אף שעיקר עלילות עונותיה הראשונות התרחשו בהוקינס, גם מרחק כמה קילומטרים בין החברים נראה כמו תהום עצומה שצריך לצלוח. הנבל החדש בעונה הזו מנצל בחוכמה את ההשלכות של החופש הזה. העונה הרביעית עוסקת הרבה בטראומה, בזיכרונות מודחקים שצפים ועולים ובהתמודדות איתם. לנוכח הזוועות שגיבוריה נאלצו לעבור בעונות הקודמות, זו התפתחות כמעט מתבקשת - והיא משרתת גם את אלמנט הניתוק. הפירוק של החבורה לפרטים חושף עד כמה השייכות הזו סייעה להם להתגבר על מכשולים שפתאום נראים בלתי עבירים.
מנגד, נקודת החולשה של הסדרה הייתה מאז ומתמיד האנשים שעברו את גיל ההתבגרות. להוציא את הופר, קשה להצביע על דמות בוגרת נוספת שהצליחה להעשיר את העלילה. וכשעונה מתארכת לפרקים של שעה עד שעה ו-40, החולשות האלה הופכות בולטות הרבה יותר. ווינונה ריידר, למשל, הייתה השחקנית החלשה בקאסט כבר בעונה הראשונה, אבל הצורך לבלות דקות ארוכות איתה ועם מורי (ברט גלמן) במסע מופרך אל ברית המועצות - גורמות להכל להיות הרבה יותר קשה. מילא הבעות הפנים שנעות כל הזמן בין הלם לבלבול, אבל בשמונת הפרקים הללו היא מספיקה לשלם כופר לאדם רוסי שמעולם לא פגשה, להטיס מטוס, להסתנן לכלא רוסי סודי ושמור - וזה באמת רק על קצה המזלג.
בכלל, הגיחה לרוסיה בסוג של הומאז' לנבלים הגדולים של סרטי האייטיז (שתראו מה זה, חזרו להיות כאלה גם ב-2022), לא עושה לסדרה טוב. במקום ללכוד את רוח האייטיז שהעונות הראשונות זיקקו בצורה כל כך מרגשת, היא מתחברת למאפיינים הרעים של העשור ההוא: הגזמות, טעם מפוקפק והפיכה של דמויות לסוג של קריקטורות. הסיפור עם עלילת השבי של הופר באותה מעצמה סובייטית אכזרית הוא דוגמה טובה. מלבד מבטאים שוברי שיניים נוראים וחסרי אמינות של מרבית דוברי הרוסית, היא רפטטיבית ובעיקר מתישה. הופר מעונה, מתבוסס בתחושת האשמה על יקיריו שנותרו מאחור, מעונה שוב - וכך הלאה. זהו הדין גם לגבי השוטרים שחוקרים את מעשי הרצח בהוקינס, ונראים כמו מי שלא היו מתקבלים גם למשמרות הזה"ב.
הפעם לחולשות הבוגרים מצטרפת גם עלילה מיותרת לחלוטין של שחקני נבחרת הכדורסל בתיכון הוקינס, שרודפים את החנונים החביבים עלינו במסע מצ'ואיסטי שאפשר היה לסלוח אם היה סתם מטופש, אבל הוא פשוט משעמם. אז הנה, גם מתבגרים מיותרים אפשר לקבל. אבל אם נשים את החלק הזה בצד, כש"דברים מוזרים" מתמקדת בדברים שהיא טובה בהם, היא חוזרת להזכיר את הסיבות שבגללן הפכה להצלחה. העלילה בהוקינס מותחת ומצמררת, ואף עולה מדרגה בעיסוק הספציפי בטראומה של מקס (סיידי סינק). החיבור והכישרון של החבורה הזאת ממשיך לעבוד כשהיא יחד. היא אולי לא חמודה כמו בעבר, אבל היא כן מצחיקה, נוגעת ללב. יש בה קסם שנובע מהחיבור של הפרטים השונים בתוכה.
אלא שבתוך הגודל העצום הזה של סצנות ומיקומים ומפלצות, היא מאבדת את הייחודיות של גיבוריה. חלקם, כמו וויל (נואה שנאפ) כמעט נמוגים לגמרי, אחרים כמו מייק (פין וולפהרד) או לוקאס (קיילב מק'לאפלין) פשוט נראים חד ממדיים. כאילו נגזר עליהם לגלם צל של הדמות שהיו פעם. זה חבל בעיקר כי "דברים מוזרים" הייתה בראש ובראשונה סיפור על חברות, ועל הפרטים השונים שהופכים חבורה למי שהיא. המפלצות, המדענים הרשעים, המבוגרים המוזרים - כל אלה היו המעטפת. עכשיו היחסים התהפכו.
וישנה גם מילי בובי בראון, הכישרון הגדול ביותר שיצא מהסדרה הזאת, שמפיחה באילבן שוב את אותו שילוב מנצח של דג מחוץ למים, אומץ וטוב לב. גם העלילה שלה לא חפה מחזרתיות מיותרת, אבל לפחות שם נראה שהאחים דאפר נותרו מחוברים לדמות ולמסע שלה. אילבן היא היחידה מבין חברי החבורה המקורית שמתפתחת בעונה הזו במסגרת חיפוש עצמי דקדקני, ולא רק מקדמת את העלילה. בשיאו של הפרק הנועל, היא גם חלק מאחד הטוויסטים הכי מרשימים שידעה הסדרה.
בשורה התחתונה "דברים מוזרים" מרגישה נטולת איזון. קצת כמו פין וולפהרד, היא מתנהלת כמו ענקית עם בגדים צרים. המעברים בין העלילות המרובות שלה מגושמים, ולפרקים ממש פוגעים במומנטום. היא מוסיפה הרבה דמויות חדשות שמעט מאוד מהן מצדיקות את מקומן. ובעיקר, נדמה שהיא נופלת קורבן לעובדה שהיא צריכה להרשים. היא לא יכולה להסתפק בהטרלה אחת של דסטין את סטיב, היא צריכה חמש. היא לא תעצור בהכאה אחת של הופר, כשאפשר להציג עשר. היא לא תתמקד בשתי מפלצות, כשאפשר להוסיף גם עטלפים אוכלי בשר ועכבישי ענק. ובהפוך על הפוך, דווקא הגודל הזה פתאום הופך אותה לקטנה יותר. היא כוללת הרבה דקות מתות, היא כוללת הרבה דמויות בינוניות, ההרפתקה שלה כבר לא מדביקה למושב כמו שהייתה בעבר.
כל זה נאמר עוד לפני הפינאלה: שני פרקים נוספים שיגיעו ביולי באורך כולל של ארבע שעות. יש סיבה לכך שהסדרות הטובות ביותר בטלוויזיה, אלו שזוכות שוב ושוב להיכלל בצמרת הרשימות, עברו רק במקרים נדירים את טווח השעה לפרק. חלק גדול מאיכות של סדרה נמדד ביכולת של יוצריה למנן את מה שחשוב וחיוני. סיפור רע לא יהפוך לטוב יותר אם רק ניתן לו עוד זמן, וסיפור טוב ממילא לא צריך אותו.
אחד מהחטאים הגדולים של נטפליקס היה היעדר המגבלות המוחלט על יוצרים בזמן המסך. זו מחלה שמשתוללת היום ברחבי הטלוויזיה, עם סדרה אחר סדרה שמציגות אורכים עצומים ללא הצדקה. ייתכן שארבע השעות האחרונות של "דברים מוזרים" יהיו מופת טלוויזיוני יוצא דופן. הסיכוי הזה קיים תיאורטית. אבל תיאורטית, ייתכן שישנו גם עולם הפוך ממש מתחתינו עם מפלצות שמבקשות לחדור לעולמנו. לא בטוח שהסבירות של התיאוריה השנייה גדולה מהראשונה.