וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אני לא מחרים את ישראל, כי רוב האנשים שפגשתי בתל אביב מתנגדים לממשלה"

עודכן לאחרונה: 15.6.2022 / 9:18

פארה וון הלחין כמה מן הצלילים השמימיים ביותר שנשמעו בקולנוע בשנים האחרונות, למשל לסרט "דיוקן של נערה עולה באש". השבוע הוא יתארח בפסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב, ובריאיון לקראת בואו הוא מסביר למה לא הלך בעקבות הביטול של ביג ת'יף

מתוך "דיוקן של נערה עולה באש"/קולנוע לב

אם זה היה תלוי באמריקה, חברתנו הטובה, אולי לא היינו רואים פה הופעות וגם לא אורחים בפסטיבלים - פרשת ביג ת'יף היא דוגמה אחרונה לכך. בצרפת, לעומת זאת, חרם תרבותי הוא דבר שקיים כמובן, אבל הרבה פחות דומיננטי מאשר אצל אחרים. פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות שמתקיים בתל אביב מרוויח מכך. השבוע מתארחים בו, בין היתר, הבמאית הצרפתייה המופלאה מיה הנסן-לאב, שריאיון איתה כבר פרסמנו בשבוע שעבר; והמלחין והיוצר הצרפתי המופלא גם כן ז'אן־בטיסט דה לאובייר, הידוע בשם הבמה פארה וון (Para One) שאנו שמחים לפרסם איתו ריאיון כעת.

נכון, מלחינים קולנועיים הם מלכתחילה לא כוכבי רוק, ובתוך העולם הנישתי ממילא הזה פארה וון אינו השם הכי מוכר, אבל מדובר במי שיצר כמה מן הצלילים השמימיים ביותר שנשמעו על המסך הגדול בשני העשורים האחרונים. הוא עשה זאת כשותפה הקבוע של סלין סיאמה, אחת הבמאיות הצרפתיות הבולטות בדורנו (בקיץ הקודם, בעיצומו של גל קורונה, היא התארחה באותו פסטיבל באמצעות שיחת וידיאו - גם היא לא מתעסקת בחרם).

פארה וון כתב לסיאמה את המוזיקה של "חבצלות מים", "חבורת בנות", "דיוקן של נערה עולה באש" ו"אימא קטנה" - סרטים שהתגלו כמופתיים גם הודות לטאץ' שלו. נוסף לכך, הוא כתב פסקולים לסרטים אחרים, הוציא מוזיקה מחוץ להקשרים קולנועיים, וגם ביים בעצמו. הפסטיבל יציג בהקרנת בכורה מקומית את סרטו הארוך הראשון, "ספקטר: שפיות שיגעון והמשפחה".

עוד בנושא:

ריאיון עם סלין סיאמה, במאית "דיוקן של נערה עולה באש"

ריאיון עם אדל האנל, כוכבת "דיוקן של נערה עולה באש"

ריאיון עם נעמי מרלן, כוכבת "דיוקן של נערה עולה באש"

המוזיקאי פארא וון, אורח פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב 2022. פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב 2022,
נשאר איתנו. פארה וון/פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב 2022

פארה וון הוא אשף מוזיקה אלקטרונית, והיצירה שלו אינסטרומנטלית, כמעט ללא מילים. גם כשיש מלל, כמו למשל ב"דיוקן של נערה עולה באש", מדובר במשפט אחד בלבד בלטינית, שרוב הקהל מן הסתם לא מבין. "אני אוהב אמנות שלא זקוקה להרבה טקסט", הוא אומר על כך בריאיון לוואלה! תרבות לקראת בואו לארץ. "אחד הכללים הראשונים שמלמדים בלימודי קולנוע זה - קודם כל, תחפשו את כל הדרכים הלא מילוליות להגיד משהו. מילים הן המוצא האחרון. כשאתה כותב מוזיקה, אתה נמצא בעמדה נוחה לעשות את זה, כי מוזיקה מעבירה את הרגשות ישר ללב, בלי שצריך לעבור דרך המוח. תמיד בחרתי את הפרויקטים שעבדתי בהם, ואף פעם לא עבדתי בפרויקט שבו המוזיקה נדרשה לפצות על משהו שלא היה קיים".

פארה וון נולד בשלהי שנות השבעים, ותמיד רצה לעסוק במוזיקה, אבל אחרי שסיים את התיכון, נרשם דווקא ללימודי קולנוע. "רציתי לעשות מוזיקה אלקטרונית והיפ-הופ, ולא ממש היה איפה ללמוד את זה בצרפת", הוא אומר. "במקום זה, התחלתי ללמוד טכנאות סאונד, וככה גיליתי את הקולנוע. כשגיליתי אותו, רציתי ללמוד עליו יותר, וכך נרשמתי לפמיס".

הפמיס, נבהיר, הוא בית הספר היוקרתי ביותר ללימודי קולנוע בצרפת, ומן היוקרתיים באירופה בכלל. הביקוש אליו עצום, ואחוזי הקבלה נמוכים. "לא גדלתי בפריז, אלא בפרובינציה, ולא היה לי מושג שזה כזה בית ספר מבוקש. מזל שכך, אחרת הייתי נלחץ ובטח שלא הייתי מתקבל", הוא אומר. "החברים שלי לספסל הלימודים הבינו שאני יודע לעשות מוזיקה, ופנו אליי שאלחין להם את הסרטים שלהם, ומשם והלאה החיים שלי התחילו להתגלגל בין מוזיקה וקולנוע. כתבתי מוזיקה לסרטים של אחרים וביימתי סרטים בעצמי שגם כתבתי להם את המוזיקה".

עוד בוואלה!

במאית "דיוקן של נערה עולה באש" מדמיינת עולם בלי גברים - וזה נפלא

לכתבה המלאה

איך להיות מוזיקאי עוזר לך להיות במאי טוב יותר, ולהפך?

"לדעתי, חשוב שלכל במאי או במאית תהיה אוזן מוזיקלית. זה עוזר בעריכה, בשליטה בקצב, בעבודה עם שחקנים ושחקניות. אם אין לך את זה - החיסרון ניכר. לסלין כמובן יש אוזן כזו.

"בכיוון ההפוך זה פחות מובהק, אבל זיקה לקולנוע עוזרת לך להבין איך לספר סיפור. יש הרבה ראפרים, למשל, שהגישה שלהם מאוד נרטיבית. בכל מקרה, לאמן תא אחד של המוח עוזר מאוד לתא אחר שלו".


לסלין ולך יש שיטת עבודה מסוימת, או שזה משתנה כל פעם?

"זה משתנה, אבל אני יכול להגיד לך שאני מעדיף לעבוד על סמך חומרים מצולמים, ולא על סמך התסריט. אם אתה כותב מוזיקה לפי התסריט, אתה מגיב לרעיונות תיאורטיים, ואז המוזיקה תיאורטית גם כן. כשאתה מגיב לפנים של שחקניות, למשל, קל יותר למצוא את הכיוון הנכון למה שאתה רוצה לפתח".

אתה מסכים איתי שיש איזשהו מסלול בעבודה המשותפת שלכם? המוזיקה לסרט הראשון של שניכם, "חבצלות מים", כל כך מדכאת שקשה לי להקשיב לה. ב"אימא קטנה", שיתוף הפעולה האחרון ביניכם, המוזיקה כבר פותחת את הלב.

"אני מסכים. ב'חבצלות מים' יש משהו עמוק וטרגי, וזה בא לידי ביטוי במוזיקה. היא גם משקפת את המצב שלי: זה היה הסרט הארוך הראשון שעבדתי עליו. הייתי ילד חסר ביטחון, והיה לי קשה מאוד לכתוב את הפסקול. עם הזמן, השתחררתי ונהייתי פתוח יותר. 'אימא קטנה' הוא סרט שעוסק בילדות, ולכן גם המוזיקה הרבה יותר אופטימית".

מיה הנסן-לאב, שמתארחת בפסטיבל גם כן, אף פעם לא משתמשת במוזיקה שנכתבה במיוחד לסרטים שלה, אלא רק במוזיקה קיימת, ויש גם במאים שנמנעים בכלל מלהשתמש במוזיקה בסרטים שלהם. מה דעתך על הגישות האלה?

"לכל סרט יש אישיות משלו, וכך גם לכל יוצר ויוצרת. לא תמיד צריך מוזיקה, אפילו לא בסרטים של סלין. ב'טומבוי" של סלין, למשל, כמעט ואין מוזיקה, והייתי שותף מלא להחלטה הזו. רובר ברסון הוא אחד הבמאים האהובים עליי, ובסרטים שלו כמעט ואין מוזיקה. גם אני רואה את עצמי בעתיד עושה סרט שאין בו מוזיקה".

כיף הרבה יותר לדבר על מוזיקה, אבל כמובן שאי אפשר להתחמק משאלות פוליטית, בעיקר לשבוע לאחר ביטול מוזיקלי שהגיע על רקע כזה. "לא היססתי לבוא, ולא עברה בי מחשבה לבטל", אומר על כך היוצר הצרפתי. "עם זאת, אני שומע חדשות, והיה לי ברור שלבוא לישראל זו החלטה שיש לה משמעות ומשקל. ביקרתי בתל אביב לפני עשור וחצי, ולמדתי מכך שיש בה הרבה אנשים שיש להם הרבה דברים מעניינים להגיד, גם על פוליטיקה. כל האנשים שפגשתי בתל אביב מתנגדים לפעולות של הממשלה, אז איך אפשר לבוא ולהגיד שאם אני מבקר בפסטיבל זה נותן לגיטימציה למה שהממשלה הישראלית עושה? מי שחושב כך, מסתכל על הדברים בצורה בינארית, אבל המציאות היא לא שחור ולבן".

נחזור למוזיקה. בשבוע שעבר הלכה לעולמה ג'ולי קרוז, הזמרת שהתפרסמה בזכות הפסקול של "טווין פיקס" של דיוויד לינץ', וראיתי שצייצת לזכרה.

"דיוויד לינץ' הוא השראה ענקית מבחינתי. הרבה פעמים אומרים לי 'המוזיקה שלך מזכירה מדי את 'טווין פיקס'", וזו מחאה ענקית מבחינתי. המוזיקה אצל לינץ' כל כך מיוחדת ואפקטיבית. שלושה תווים ממנה מספיקים כדי להכניס אותך ליקום של סרט או של סדרה".

נסיים בשאלה שאני תמיד שואל אורחים של פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות - איזה עצה תתן ליוצר או יוצרת בתחילת דרכן?

"שסבלנות היא אנדרייטד. אני ההוכחה לכך, כי חיכיתי כמעט שני עשורים עד שיצרתי את הסרט הארוך הראשון שלי. אנחנו חיים בעולם חסר סבלנות. הכל דוחף אותנו להוציא דברים החוצה - המדיה החברתית, תחושת התחרותיות, הרצון להיות כמו אחרים. גם אם אתם צעירים ומלאי אנרגיות, אפילו אם החבר שלכם כבר ביים סרט באורך מלא, אל תהיו לחוצים לעשות זאת גם כן. קחו את הזמן. בזמן אמת, התחושה היא שאנחנו מבזבזים את הזמן, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שהרווחנו אותו, שלמדנו ממנו. הסבלנות משתלמת".


"ספקטר: שפיות, שגעון והמשפחה" יוקרן היום (רביעי) ב-22:00 בסינמטק תל אביב.

פארה וון יקיים כיתת אמן בתל אביב מחר (חמישי) ב-15:30.

לכרטיסים ופרטים נוספים ראו האתר הרשמי של הפסטיבל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully