לפעמים נדמה שבכמה עמודים בתוך ספר נמצאת, כמו בקוד גנטי, התמצית שלו. דבר או שניים המלמד מיד על האופי והמהות שלו. המחשבה הזאת עלתה בראשי למקרא "הספר האדום", ספרו החדש והמרתק של אסף ענברי ("הביתה", "הטנק") שבמרכזו שלושה גיבורים - שלושת האדמו"רים של השמאל הישראלי: יצחק טבנקין, איש עין חרוד, מנהיגו הבלתי מעורער של הקיבוץ המאוחד; מאיר יערי, שיחד עם יעקב חזן הנהיג את אנשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי; וד"ר משה קליינבוים (סנה), שבגיל 39 כבר הפך לראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה - תפקיד מקביל למה שעושה היום שר הביטחון.
הנה בעמוד 72 מתואר ביקור של משלחת דיפלומטים רוסים בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה. לוקחים אותם לקיבוץ אפיקים ואחר כך לקיבוץ מרחביה, מקום מושבו של מאיר יערי. יערי, שלא היה מעודו ברוסיה ולא יודע רוסית, נושא בפניהם נאום נרגש בעברית. הוא אומר להם בין השאר: "חדר האוכל שלנו במרחביה, כמו חדר האוכל שבו אכלתם באפיקים, נבנה על ידי חברי הקיבוץ - ואלה אנשים שעד שהגיעו לארץ מעולם לא עבדו בידיים..."
קשה להחמיץ את ההתרגשות שבה ענברי, בן קיבוץ אפיקים, כותב את הדברים. באמצעות כמה מילים קצרות ולא דרך נאום חוצב להבות, הוא מיטיב לבטא את פשר ומהות המהפכה הציונית - אנשים שעד שהגיעו לארץ עסקו בעשרות מלאכות זעירות אבל מעולם לא בנו משהו בידיים. כל הסיפור על רגל אחת.
עשרה עמודים אחר כך, הוא כבר מתפנה לטפל בפן אחר של אותה מהפכה: הפלמ"ח, הכוח הצבאי המגויס של ההגנה, שהוקם ב-15 במאי 1941, נמצא תחת שליטת טבנקין ואנשי הקיבוץ המאוחד, והדבר הזה עולה ליערי על העצבים. המתח שנוצר בינו לבין טבנקין מצריך פגישה והשאלה היא רק היכן היא תתקיים - בעין חרוד או במרחביה, עשרה קילומטר משם. אם היא תיערך בעין חרוד, זה יפגע בכבודו של יערי, ואם היא תיערך במרחביה, זה יפגע בכבודו של טבנקין (נסו לנגן את הפסוק הזה בראש כמו שתלמידי ישיבה מגלגלים על לשונם קושיה תלמודית כאשר ה"אם" הוא ארוך ומסתלסל. מסתברא ואיפכא מסתברא).
את הפרינציפ אני חושב שהבנתם - המנהיגים הדגולים נגלים כאן ברגעים הנשגבים והבאמת מרגשים, אבל גם ברגעים שבהם הם נחשפים בפן הפחות מרשים (ואולי גם מאוד אנושי) שלהם. כלומר, המחבר מנסה לרמוז לנו: אני רוצה לתאר אותם במלוא עוצמתם וגדולתם אבל לפעמים גם במלוא עליבותם. ברגעים שבו המעשה הציוני הגדול והנשגב נדחק הצידה ונעלם, והם ניצבים שם בעיקר כאנשים שחרדים מאוד למעמדם ולכבודם. השילוב הזה, או הניגוד בין הנשגב מלא הפתוס עם היומיומי והקומי והאנושי, חוזר על עצמו במספר לא קטן של וריאציות.
כך למשל עומד ד"ר משה סנה, שהספר הזה באמת מחזיר לו במידה רבה את כבודו ואת מעמדו החשוב כאחד האנשים המשפיעים על עיצוב תפיסת הביטחון הישראלית (הוא פיקד בין השאר על תנועת המרי העברית שכללה במשך שנה וקצת את שלושת הארגונים - ההגנה, האצ"ל והלח"י) בפני חבורה של אנשי פלמ"ח שמכונסים בחורשה על יד קיבוץ משמר העמק ונואם בפניהם בלהט. הם במכנסי חאקי קצרים כיאה לצברים ישראלים צעירים ונחושים, והוא בחליפת שלושה חלקים, עם עניבה ורודה וחגורה שמושכת את המכנסיים למעלה ומשווה לו מראה מעט מגוחך וקומי. היהודי הגלותי במראהו (אבל גם נואם מבריק ואיש בעל יכולות פיקודיות מרשימות) מול הצברים המחוספסים.
והנה עוד מעמד מוזר ומלמד מהסוג הזה: בסוף מלחמת העולם השנייה נוסעים יערי וטבנקין ביחד לוורשה. יערי החרד לבריאותו שנפגעה בשוחות של מלחמת העולם הראשונה לבוש כמו שצריך, ואילו טבנקין מתהלך בקור הזה של ינואר וכל גופו רועד. בשלב מסוים הוא נעמד ומצביע על בניין שהפך לגל הריסות ואומר בקול חנוק: זה היה הבית שלי. מעמד מרגש לכל הדעות.
עמוד אחרי זה הם חוזרים מהמסע באנייה, ובנמל בחיפה ניצב הנהג הצמוד לצד מכונית הקרייזלר האמריקאית המפוארת של יערי - אותו מנהיג של השמאל הפרו סובייטי, האנטי קפיטליסטי והאנטי אמריקאי. כלומר, ענברי מצליח על ידי קריאה שקדנית בהמון מסמכים היסטוריים לצייר פורטרט שלא חומק גם מהסתירות המובנות שיש באישיות של שלושת המנהיגים שעומדים במרכז הספר שלו.
אבל מעבר לזה ניצבות הסוגיות הבאמת היסטוריות שעמדו בפני החברה הישראלית באותן השנים: מי תקבע את דמותה של החברה - ברית המועצות או ארצות הברית. ג'וזף סטלין או הנשיא אייזנהאואר. החלומות המשיחיים על גאולת האדם מול ההתפכחות הכואבת והמרה מהקומוניזם הסובייטי.
ענברי כותב על כל הדברים האלה בשילוב של להט רב עם לא מעט אירוניה ואפילו סרקזם דק, אבל ברור לחלוטין שהוא רוצה להחיות ולהשיב למרכז הדיון הציבורי את כל אותן דמויות מופת היסטוריות של השמאל הישראלי (ההגדרה "שמאל" היא מורכבת כמובן - כזכור יצחק טבנקין הפך בערוב ימיו לאחד המגינים הנלהבים של רעיון ארץ ישראל השלמה). הבעיה היא שמאז נדחק השמאל הישראלי לשולי התודעה הציבורית וכמעט נמחק ממפת הפוליטיקה הישראלית. משנתם של פוליטיקאים חדשים וצעירים דוגמת חבר הכנסת מיקי זוהר ("כוח כבוד וכסף") החליפה את הנאומים חוצבי הלהבות בני שלוש השעות של טבנקין או של יערי.
בכלל, נדמה שהתמצית הכי בהירה של הספר נמצאת בעטיפה שלו: נמצא שם חלק מהציור "ישראל - חלום ושברו", של האמן אברהם אופק, חניך תנועת השומר הצעיר, שעשוי במיטב המסורת של הריאליזם הסוציאליסטי. כדאי לשים לב בעיקר למה שנמצא בתחתית הציור: האורבורוס. אותו נחש מיתולוגי שבולע את זנבו. נדמה שאותו ציור משקף נאמנה את מה שקרה לשמאל הישראלי, שנבלע אולי ונעלם על ידי עצמו.
כך או כך, חלק גדול מתולדותיו המפוארים של אותו שמאל שבים וקמים לתחייה באמצעות הספר המצוין שכתב אסף ענברי.
"הספר האדום" / אסף ענברי. הוצאת ידיעות ספרים. 286 עמודים.