בגל מחזות הזמר המיובאים ששוטף את תיאטראות ישראל, אפשר היה לזהות דווקא מחוץ לתיאטרון המסחרי. אחרי שקבוצה עצמאית העלתה לראשונה בישראל את "הדוויג והשארית העצבנית" האייקוני בעברית, בשבועות האחרונים עלתה במרכז ענב בתל אביב גרסה מעוברתת נוספת, הפעם לאופרת הרוק המצליחה "רנט" (מרכז ענב הוא גם האחראי להפקת ההצגה). יש כמה קווים משותפים לשתי היצירות, בראשם העיסוק באהבה להט"בית, ולמרות שמדובר בשתי יצירות תובעניות - הן צברו עם השנים מעמד אייקוני.
את "רנט" כתב כישרון העל ג'ונתן לארסון, שמת ערב הפרמיירה ולא זכה לראות את יצירת חייו הופכת לסנסצייה בברודוויי. המחזה - המתבסס על האופרה "לה בוהם" של פוצ'יני ומתכתב איתה - מציג חבורת בוהמיינים בניו יורק בתחילתן של שנות ה-90. חבורת האמנים הענייה נאבקת לשרוד בעיר עם שכר הדירה הגבוה, מתלבטת בין האקטיביזם והשאיפות האמנותיות לבין התמסחרות ופרנסה, ובעיקר מוכת יגון מול מגיפת האיידס שמפילה חללים רבים. המשפחה האלטרנטיבית הזאת כוללת זוגות מכל מיני סוגים, גם בין-גזעיים וגם לא הטרונורמטיביים.
אופרת הרוק זכתה להצלחה ענקית בברודוויי, ואף עובדה לסרט בתחילת המילניום. ככלות הכול, זאת תמונה של צעירים פריבילגים מקסימים, מוכשרים ואמוציונליים שמחפשים את דרכם בעיר הגדולה שהולכת ונכבשת על ידי עשירים - ולכן לא פלא שהיא מדברת היטב גם לצעירים תל אביבים בשנת 2022. לאורך השנים נעשו ניסיונות לייבא את המחזמר לישראל (זכורים לי במעומעם דיווחים על ליהוק של נינט טייב לתפקיד מימי לפני יותר מעשור), אך למעשה רק כעת הוא עולה כאן בפעם הראשונה בעברית, יותר מ-25 שנה מאז עלה לבמות, בבימוי אבישי בן גל ושחר פרץ (קבוצת החובבים הירושלמית פוקסקאצ'ר העלתה אותו בשפה האנגלית לפני כמה שנים).
לפני שניגש לדיון בגרסה העברית, נדגיש שמדובר לפני הכול במחזמר נפלא, מרגש, מתוחכם ונוגע ללב. הוא נוגע באומץ באובדן, בהתמכרות, בדימוי עצמי, בקורבנות הקפיטליזם ובפריבילגיה. הוא נטוע בזמן ובמקום ובה במידה הוא אוניברסלי ועל-זמני, ומעל לכל ממחיש את הציווי "קארפה דיים", חיה את היום כאילו הוא היום האחרון. כיאה ליצירה אייקונית, כל ביצוע של "רנט" מתקיים, אם כן, בשני רבדים: קודם כל, כמובן, כמופע בפני עצמו; ושנית - כמופע פולחן שהצופים ברובם יודעים מה הולך לקרות בו, מכירים את הנאמברים ושרים יחד עם הקאסט, ולכן הציפיות שלהם אחרות. ברמה הראשית, "רנט" העברי חביב אך רחוק מלהבריק; ברמת הפולחן, ובכן, זה כיף לא נורמלי.
ריח נעורים
זה המקום לציין שהגרסה המקומית החדשה כוללת שינויים מסוימים מגרסת המקור: קודם כל, הבחירה לתרגם את המופע הכריחה שינויים בטקסט, חלקם חינניים ("לבד שוב" במקום "Without You"), וחלקם מגושמים (כך למשל, בשיר הנושא, המילה הלועזית "רנט" מוחלפת במילה הלועזית לא פחות "פאק", או המילה "לאמנות" מחליפה את הביטוי "לה ווי בוהם", למרות השינוי במשמעות); שנית, באופן מעט תמוה, הבמאים החליטו שההצגה תתרחש בזמן קרוב יותר אלינו. אין לזה המון ביטויים בטקסט, והדבר מתבטא בעיקר בהחלפת מצלמת הקולנוע של הגיבור, מארק כהן, במצלמה של טלפון סלולרי, ובנוכחותם של ניידים גם בשאר ההצגה. אפשר להעריך את האומץ לגעת ולעדכן, אבל נדמה שאין לזה שום הצדקה משכנעת. ההצגה לא מרוויחה מכך דבר.
הכל מתרחש על הבמה הקטנה מאוד של מרכז ענב. קומפלקס של חללים שנבנה עליה מאפשר עוד מרחב להתרחשות. מוטיב הדחיסות אמנם הולם את שוק הדיור, שעל שמו נקרא המופע, אך המרחב המצומצם גם מקשה לנשום על הצגה שיש בה ריקודי רבי-משתתפים.
השחקנים עצמם - בדומה לדמויות שהם מגלמים - הם אמנים בתחילת דרכם, ואף אחד מהם אינו שם מוכר במיוחד. זה דווקא מלהיב: יש ב"רנט" אווירה של ראשוניות מרגשת, ריח נעורים של משהו שיכול לצמוח ולהתפתח, שמשתלב היטב עם נקודת הזמן העלילתית של הגיבורים. בולטים במיוחד שחף בלאש המצוין בתפקיד אנג'ל המתופפת הטרנסית והראל ליסמן כבן זוגה האנרכיסט טום קולינס, שניהם בהופעה מחויכת וכובשת. לצד זאת, הכוח של המופע הוא באנרגיה של הקאסט המשותף, והנאמברים המשותפים הם החזקים ביותר.
כך שגם אם היא לא מהפנטת, הגרסה העברית של "רנט" בכל זאת מעוררת התפעמות והנאה, והצפייה הקולקטיבית בה מזינה את התחושות האלה. לפעמים זה הרגיש שהקהל הוא שחקן נוסף ועיקרי בהצגה, דומיננטי לא פחות מהשחקנים שעל הבמה, לטוב ולרע.