חתונה ממבט ראשון: התסכול של בן מובן, אבל אין שום סיבה שיאשים בו את מעין. רק את עצמו

הנופש המשותף והאחרון של הזוגות לפנינו, רגע לפני שייפרדו איש איש לדרכו ויתבשלו סביב ההחלטה הגורלית - האם לקחת קמפיין למטבחים או לספות. הפרק הזה אנו מלווים את מ"מ, קטיה וליאור ומעין ובן, כולם נחושים בדעתם לריב וכולם מצליחים במידות משתנות, שיעור מעורר השראה על כוחו של רצון. עוד אנו פוגשים את סבתא לאה וחכמתה עתיקת היומין, דרכה נגלה מדוע כדאי להקשיב למסרים שמוצפנים בכלי כסף.


"לא למדנו מהטעויות, רק תיקנו אותן": ליעד דון מדבר על המשברים, הפרידה וחיי הרווקות

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

בוקר נורמטיבי נוסף נפתח אצל משה בצילום של מאי הישנה, שעתידה לגלות יום אחד את כל המסמכים התיעודיים הללו, באורך של שלוש שעות וחצי במצטבר, לצד קווצות שיער ראשה השמורות בצנצנת. לשם שינוי אסיים כאן את תמת הקריפאות, כי אני מתרשמת שכוונותיו של משה טובות. חוץ מזה, אם מאי נהנית מכל השטויות שלו, מי אנחנו שנלין. ואתם יודעים כמה אני אוהבת להלין. לדברי משה הוא קצת מאוהבי, וציניות בצד - איזו מתיקות. חבל שמאי לא שומעת.

ימים ספורים לפני ההחלטות הם נוסעים לסופ"ש משותף במלון מפנק, או בשפת ההפקה, "הזדמנות אחרונה לריב מול מצלמות". בדרך לשם משה, שעבר לאחרונה טרנספורמציה לכדי יגאל שילון בימי הזוהר, מטריל שוב את מאי. הפעם הוא עושה במסווה של משחק ארץ-עיר, משחק מעצבן גם ללא תוספות. מאי זורמת איתו על ההטרלות וזו זכותה, אבל מה פשענו אנחנו הצופים, שמשודרת לנו כל הסאגה המיותרת הזו? עורכי "חתונמי", אני מבקשת: "אנתחתא קומית" איננה כזו אם היא עולה על העצבים.

משה מציק למאי כשמשעמם לו, אבל אי אפשר להזין נסיעה שלמה בבדיחות, והוא מפעיל את ברירת המחדל השנייה שלו - הילול ה"תהליך", על יופיו וקשייו, יאדה יאדה יאדה. גם מאי מפשפשת באחורי מוחה, ושולפת משם חשש מתנאי המחייה באכסניה שמחכה להם, אף על פי שכלל לא מחכה להם אכסניה. לדעת משה מאי מעכירה את האווירה, והוא צועק עליה ליהנות מהנוף על מנת לשפר אותה.

מכעיסה אותו "כפיות הטובה" של מאי, ולא ברור למה, כי הלינה היא על חשבון ההפקה וזו לא טובה בשום צורה, אלא בחירה הפקתית שנועדה לשרת את צרכיה. לפעמים נדמה שמשה נמצא בכזו הודיה (אוי, אנשים שנמצאים בהודיה) על הטוב שקיבל, שהוא שוכח שאיש לא נמצא כאן ממניעים אלטרואיסטים, גם לא המקעקעת שנפלה קורבן לקונדס. כולם שם כי קשת 12 מצאה בהם שימוש לשימון מכונת הרייטינג.

על כל פנים, לא הייתי לוקחת את הריב של משה ומאי יותר מדי ברצינות. למעשה, עוד באותו רגע, לא נראה לי שמישהו מהם לקח את עצמו ברצינות כל כך. מה שקרה הוא זה: בשביל תל אביבים, נסיעה לים המלח נחווית כמו טיסה לניו יורק - רק בלי הניו יורק שבקצה. שלא במודע, נראה שמאי ומשה חיפשו על מה לריב ולו רק כדי להפיג את השעמום הנורא הזה, והצליחו לייצר ריב יש מאין ממש בהצלחה.

בבית המלון הבלתי אכסנייתי בעליל, מבקש משה סליחה ממאי על הריב שהמציאו יחד. הם מגיעים להבנה שהעיקר הוא שיש להם זה את זו, אבל בריכה בחדר לא תזיק. "איזה כיף שלא צריך להתערבב עם פשוטי העם", מתבדחת מאי. "אני הכי אוהב להתערבב עם פשוטי העם", אומר משה, שתמיד מסתחבק עם הפרחחים בכיכר רבין.

עונה שלמה שמענו את ליאור וקטיה מדברים על מדהימות הקשר שלהם, אבל תגידו, איפה בעצם הקשר עצמו? מישהו ראה אותו? לפעמים נדמה לי שהקשר של קטיה וליאור עשוי רק מציטוטי אהבה שליאור העתיק מגרפיקות שנשלחו בווטסאפ המשפחתי.

בניסיונם הנוכחי להבין את סוד הנפלאות שלהם, אומרת קטיה, "אני האדם הכי אותנטי שיש, אני לא עושה דרמה". להזכירכם, בפרק הקודם התהפכה על ליאור כי העז לא להביע שאט נפש מוחלט משלושת הימים שלהם בנפרד. זה לא שקטיה לא דרמטית, אלא שליאור פירפר אחריה ברמה שלא הותירה לה מקום להתאכזב.

ובכל זאת, אחרי חודש וחצי יחד מתחילה לצאת ממנה הדרמה - ודווקא ברגעים הלא צפויים. נגיד, כשהיא חושבת על נחשים, בעודה במכונית סגורה ונוסעת. לליאור אין מושג אם יש בצפון נחשים או לא, הוא מניח שכן, כי הם חלק מעסקת החבילה הזאת של טבע, אבל מניח גם שהסיכוי לפגוש בהם נמוך. אולי נחש לא יכיש אותה בטיול הזה, אבל קטיה דווקא יורקת על ליאור ארס על ליאור ובכמויות, כאילו הוא בכבודו ובעצמו אשם בקיומם של זוחלים ופרוקי רגליים. מה, דרמה? אני? מה פתאום.

ואז, באמצע הדרך - דרמה אמיתית: ליאור כמעט שמסיע אותם אל האבדון, ונתקע עם המכונית כשחלקה באוויר, על סף תהום. דווקא על זה קטיה מגיבה, "לא אשמתך מאמי", אם כי זו די אשמתו, אבל קור הרוח המרשים באמת הוא של ליאור שנכנס לרכב לצורך החילוץ. כשהוא מסכן את חייו קטיה כבר חוזרת להשמיע הערות נרגזות. נדמה לי שככה מתבטאים אצלה כל הרגשות השליליים, כי מרוב קוליות למראית-עין, היא לא יכולה להביע סתם פחד. זה תמיד מלווה באיזה זעם, ובאין אדם אחר בסביבה, הזעם הזה מתביית על ליאור.

למזלה הוא לא עושה עניין ממצבי הרוח שלה, בטח לא עכשיו, לאחר ששרדו את האימה. שתדעו לכם, אין כמו סכנת חיים קלה מעת לעת לחיזוק הזוגיות והתשוקה. האנדרנלין, האקשן, התזכורת לסופיותם של החיים - הכל מתלכד לכדי מזמוז סוער, ואם ניתן לכיילו במלון איכותי, מה טוב. בשעה טובה הם מגיעים אל הנחלה, וליאור יכול להמשיך להתלהב מהאישה שקיבל באמזון, מהנדס גנטית את הבת העתידית שלהם. "ילדים אנחנו לא בוחרים", הוא מרגיע, "אחד את השנייה כן". אני אהבתי את ליאור של התאונה.

לאחר שמיאנה למצוא אהבה אצל בן, מעין מתחילה לתת עבודה בכיוון ההורות המשותפת עם מתן והנספח. "כשהבנתי שהבעיה אצלו ולא אצלי - וואו איזו הקלה", מדבר מתן על גיא בגוף שלישי, כאילו היה בעצמו הילד שנסחב איתם לפיקניק.

עד כה הייתי בטוחה שמעין ומתן השלימו עם גורלם והפרישו סוף סוף את המבולבלים מהתמונה, אבל הפלא ופלא - מהפך. לפי גיא, יש חיבור "אמאל'ה", מתן הוא הגבר המושלם בשבילו והוא מאושר. תגידו, מה פספסנו? אולי מין, כי עוד מסתבר שהם ישנים כל הלילה כפיות, ואין שום הסבר שישכנע אותי שניתן לישון בתנוחה הזו מבלי לגלוש למשכב.

מעין נאחזת בהם כדי לשכנע את עצמה שהזוגיות שלה ושל בן עברה את אותו התהליך, אבל סצנה אחר כך מזמרת במכונית, "מה שווה כל סיפור האהבה הזה", שולחת לבן רמזים במידה 44. פלייליסט האהבה מותיר עליו רושם כה רב שהוא נרדם לשנ"צ עולמים, וטוב שכך, כי הוא יזדקק לכוחות האלה בהגיעו לסבתא לאה.

אם יש ליהוקים מוצלחים בעונה הזו, הם ללא ספק של הסבתות. שדכו לי בין סבתא של קטיה לסבתא של בן, שלחו אותן לטיול מסביב לעולם או לאפות לחם מחמצת, לא אכפת לי - רק תנו לי לצפות בקסם הזה על פני עונה שלמה. איזה שפע של נחרצות, עזות מצח וסוואג ששייך רק לנשים מגיל שמונים וצפונה.

כזאת היא סבתא לאה, שהתאהבה במעין עוד בערב החתונה ומקבלת אותה כאילו עברו יחד יסודי, תיכון, טירונות, מלחמת עולם ושני גלגולי נשמות. הכרוניקה ידועה מראש: שוב בת משפחה לוחצת, שוב מעין תופסת טרמפ על הגל, שוב בן רק נבהל ומתרחק. אבל סבתא לאה לא רואה בעיניים, והיא משליכה על מעין ארטילריה כבדה בדמות תכשיטי כסף, מי יודע מה הם עברו ובאילו חורים הוצפנו על מנת לשרוד מלחמות ולהגיע ליעדם - בזרועותיה של כלת ריאליטי.

הסיוט הגדול ביותר של בן מתגשם לנגד עיניו, ומעין מודעת לזה, אבל למתנות לא יפה לסרב ובמיוחד אם הן וינטג'. חוץ מזה, כיף לה. סבתא לאה מרימה, מה שאי אפשר לומר על בן ופרצופו החמוץ שנשלחו לפרפר במטבח עם עוגיות כדי להשאיר אותן לבד.

סבתא לאה מזהה שעת כושר, ומתחילה לרחרח סביב טיב היחסים. "את מחכה ומחכה וזה לא מגיע", היא מדובבת את מעין, כי אין זמן לבזבז וגם לא ביציות. "את רוצה שבן יאהב אותך? אל תראי לו שאת אוהבת אותו. אפילו שאת נשרפת מבפנים". נשימתה של מעין נעתקת. מרחפת עליה אימה מיתית כקולה של נבואה עתיקת יומין.

בחזרה משם מבקר בן את מעין על ההתקרבות המהירה בינה לבין סבתא, כאילו שהיה לה פה סיי. הוא טוען לאי שפיות זמנית אצל סבתא לאה בעת שמסרה את תכשיטיה, אבל מפספס בענק. לאה חדה יותר ממנו וממעין ביחד, וזה בדיוק מה שמפחיד בה. היא מהסבתות האלה שבמבט אחד מפשיטות אותך מנטלית, וקוראות את הנשמה שלך בסריקה אחת בזמן שאת עדיין לומדת את האל"ף בי"ת.

אבל בן בטוח שהוא המבוגר האחראי בסיטואציה, ומזכיר שחשוב "לנהל סיכונים", מדבר על יחסי אנוש במושגים מעולם ההשקעות. אם להיכנס רגע גם לנעליו שבן, הוא צודק - הכל בתוכנית הזאת מוגזם ומהיר מדי. זה הפורמט. בן כנראה חתם עליו - שימו לב - בלי לנהל סיכונים, והתסכול שלו לגיטימי. מה שלא לגיטימי הוא להאשים את מעין בתסכול הזה. כפי שליאור לא שתל נחשים בצפון, כך גם מעין לא קבעה את חוקי "חתונמי".

לאור המשבר הזה חוזרים הטריגר וזוגתו אל דני, ובן, כרגיל, מחבק את מעין בניגוד מוחלט לאמירות הקשות שמוטחות בה. בעולמות התקשורת המקרבת נהוג לעודד מגע אוהב דווקא בזמן מחלוקת, אבל משהו מרגיש פה פשוט לא נכון. החיבוק לא באמת מבטא קרבה, אלא ממסך את הריחוק שנמצא מתחתיו, שזה בעצם די ההפך.

אם עוד פעם אחת אשמע את בן, דקארט בן זמננו, "שם סימני שאלה" על דברים, אני אדפוק לעצמי סימן קריאה בראש. לדבריו, קשה לו שבכל פעם שמדברים עליו, מעין מושכת את השיחה אליה - אבל אני לא מבינה ממש על מה הוא מדבר. היש פרק שבו לא זכה בן להשמיע את הפחדים שלו? למעשה, אחרי הפרק הזה אני לא בטוחה שאי פעם שמעתי נושא שיחה אחר מלבד הפחדים של בן.

"מה קרה מאמי?", הוא שואל אותה בדרך חזרה משם. לא ברור האם זו העריכה או האנשים, אבל לדמויות "חתונמי" יש נטייה להטיח זה בפני זו אמיתות קשות ואחר כך להתנהג כאילו לא קרה כלום, עיינו ערך לימור, פרשת השירותים. "אני יודע שאני מורכב ושאת צריכה להתמודד עם שיט", הוא מרכך אותה, ומעין מתנדבת מיד להתמודד עם המורכבות הזו, מותירה מאחור את עצת הזהב של סבתא לאה.

נשגב מבינתי מדוע מעין עדיין מגויסת כל כך להכיל את בן. בזוגיות, כל אחד מקריב משהו ומקבל משהו, אבל מה מעין כבר קיבלה מבן מלבד סטוק עצום של סימני שאלה? אפילו צ'ורוס לא נאפו שם מאז החתונה. הם סוגרים "ערב מושלם" בעוד אידיליה מדומה, ותודה לאל, בשבת ההחלטות. מי ייתן ויימתחו פחות ממערכת היחסים הזו.