כאשר אישה צעירה בשם טוניה יוז נמצאת בצדי הדרך עם פציעות ראש קשות במה שנחשד כתאונת פגע וברח ומתה תוך זמן קצר בבית החולים, נפתחת תיבת פנדורה שאת השלכותיה אף אחד לא היה יכול לדמיין. טוניה, בת עשרים בלבד במותה, עבדה כחשפנית בעיר טולסה שבמדינת אוקלהומה. היא הותירה אחריה ילד בן שנתיים בשם מייקל ובעל מבוגר ממנה בשנים רבות בשם קלרנס. זאת פחות או יותר נקודת המוצא של סרט הדוקו-פשע החדש מבית נטפליקס "הנערה שבתמונה" (Girl in The Picture), שכבר הספיק לכבוש את פסגת דירוג הסרטים הכי נצפים בשירות, ונדמה שמותיר את כל מי שצפו בו מזועזעים עמוקות ורצים להמליץ עליו לאחרים כדי שיזדעזעו גם הם. הביקורת שלפניכם מכילה ספוילרים לסרט מבלי לחשוף את התשובה לשאלות הגדולות ביותר. מה שכן, אם עדיין לא צפיתם בו, אולי כדאי שתפסיקו לקרוא עכשיו.
טוניה הותירה אחריה לא רק בן ובעל, אלא גם הרבה חברות שעבדו איתה במועדון החשפנות שבו רקדו ונשארו שבורות ממותה הטרגי. כאשר הן מנסות לאתר את אמא של טוניה כדי להודיע לה שבתה נפטרה, מתגלה שטוניה יוז בכלל לא הייתה טוניה יוז, אלא שם של תינוקת שנפטרה לפני שנים רבות. אז מי היא הייתה באמת ולמה בעלה קלרנס, שמתנהג בצורה חשודה לאורך כל הדרך, לא סיפר על כך מעולם?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
סיפור חייה ומותה של 'טוניה' נמשך על פני יותר משלושה עשורים ומעורבים בו עשרות אנשים. החל מהחברות מאותו מועדון חשפנות, דרך סוכני FBI, אנשים שהכירו אותה בשמות שונים במהלך השנים, ובסופו של דבר גם קרובי משפחה של מי שהייתה באמת. הבמאית סקיי בורגמן ("נחטפה לנגד עיניהם") טווה את הסיפור המורכב הזה במלאכת מחשבת ובעיקר ברגישות שנראית לא מובנת מאליה. במיוחד ביחס לסיפור עצמו.
יפה שדווקא בנטפליקס, שהמילה בינג' היא שמה השני, בחרו להשאיר את הסיפור הזה כסרט ולא להפוך אותו לסדרת דוקו פשע. כזו בוודאי הייתה הופכת את הסיפור לרפטטיבי ועושה אובר דרמטיזציה באירועים קשים דיים. למרות (ואולי בגלל) שהוא מגולל את אחד הסיפורים הכי מופרעים שתשמעו בחייכם (וזה באחריות), "הנערה שבתמונה" מוגש לצופים בצורה כמעט קלאסית ומעונבת. הוא מורכב מראיונות עם גיבורי הפרשה, חומרי ארכיון, מעט שחזורים וזהו.
נחזור עוד קצת אחורה בזמן, אל שנות השמונים העליזות. אז תיכוניסטית בשם שרון מרשל בבית הספר בפורסט פארק, ג'ורג'יה, מספרת לחברותיה בהתרגשות על תוכניותיה להפוך למהנדסת אווירונאוטיקה בקולג' הכי יוקרתי באזור. התוכניות האלה נגדעות רק בהתערבותו של אביה המקריפ - וורן מרשל, שבשלב מסוים נעלם ביחד עם ביתו בלי להשאיר רמז על מקום הימצאם. כפי שניחשתם, שרון ו-וורן של שנות השמונים הם אותם טוניה וקלרנס של שנות התשעים. למעשה, במהלך השנים השניים החליפו עוד שמות רבים. השאלה היא למה? ממי הם בעצם ברחו והאם היה אפשר לעזור להם?
טוניה סיימה את חייה הקצרים באותו יום של אפריל 1990, אבל הותירה אחריה את מייקל, בנה שנמסר לרשויות הרווחה ומאוחר יותר למשפחת אומנה שרצתה לאמץ אותו. "הנערה שבתמונה" מספר גם את הסיפור שלו, ילד בן שנתיים שנחטף על ידי אביו ורשויות החוק חיפשו אחרי במשך תקופה ארוכה. ההסתעפות הזאת של הסיפור מזעזעת לא פחות, ואולי אף יותר, מאיתור זהותה האמיתית של טוניה. ביחד הם יצרים פסיפס של מציאות יותר סוטה ומעוותת מכפי שהיינו רוצים לחשוב שיכול להתרחש באמת. כאשר סוכן ה-FBI לשעבר ג'ו פיצפטריק, אדם שנראה שנחשף לאי אילו סיפורים מחרידים בקריירה שלו, מדבר על המקרה ניתן לראות בעיניו את עומק הזעזוע.
כבר מתחילתו ברור ש"הנערה שבתמונה" הוא לא סרט שיהיה בו סוף טוב. להפך, ככל שאנחנו נחשפים לפרטים נוספים בסיפור הזה, קשה לא לחוש בחילה עמוקה מהתהומות שאליהם הרוע האנושי מסוגל להגיע. דמותו של האיש שהזדהה בתחילה כקלרנס הופכת לנגד עינינו לנבל במימדים כמעט מארווליים, והעובדות לפעמים איומות מכדי להכיל אותן. מצד שני, הצופים כן מקבלים קתרזיס ותשובות מלאות לתעלומה שעמדה בבסיס הסרט, וחווים איזשהו קלוז'ר ביחד עם חבריה של 'טוניה יוז'/'שרון מרשל'. למעשה, בדומה לדוקו פשע "אל תתעסקו עם חתולים", גם כאן יש איזשהו עידוד שלנו הצופים, ובכלל של אזרחי העולם, להיות קצת יותר אקטיביים וקשובים לעולם סביבנו, ואולי ככה על הדרך לעשות איזשהו מעשה טוב.