הברידג'רטוניזציה של הדרמה ההיסטורית: למה "השפעה" מעצבן כל כך את מעריצי ג'יין אוסטן?

בעולם מושלם, לא היתה בכלל סיבה להשוות בין "ברידג'רטון", סדרת הלהיט של נטפליקס, לבין "השפעה", הסרט החדש מאותו בית יוצר. שניהם שייכים לקטגוריה המאוד רחבה 'דרמה רומנטית היסטורית', אבל בעוד המקור של "ברידג'רטון" היא סדרת ספרים סתמית שכל תוספת של דיאלוג או דמות יכולים רק לשפר את העלילה הבינונית שלה, "השפעה" מבוסס על יצירה קלאסית של אחת מהסופרות האהובות ביותר בהיסטוריה, ג'יין אוסטן.

אז למה בכל זאת להתחיל לדבר על הסרט בדיבור על הסדרה? כי סימני ההצלחה המסחררת של "ברידג'רטון" ניכרים בבחירות שנעשו ב"השפעה" - ולא בקטע טוב. הקריצות הקטנות לתקופה המודרנית ששולבו ב"ברידג'רטון" אולי התקבלו כמו חידוש מרענן וטוויסט על ז'אנר מוכר (לא שהם הראשונים שעשו את זה), אבל כשבעיבוד החדש ל"השפעה" משלבים טכניקות מודרניות בתוך עולם שמתיימר להתקיים בתקופה היסטורית, לא רק שזה לא עובד, זה אפילו ממש מביך. למשל, גם ב"השפעה" יש "blind casting", שזה מונח מכובד ושיקרי לכך ששולבו אנשים "of color", כלומר לא לבנים, בתפקידים שונים, עם הסבר קלוש מאוד ("ברידג'רטון") או ללא הסבר כלל ("השפעה") לכך שזה נוגד את המציאות, וזו למעשה מחיקת ההיסטוריה בתחפושת של נאורות ו-"wokeness".

למרות שהוא לא מפורסם או פופולרי כמו "גאווה ודעה קדומה", המלך של כל הדרמות הרומנטיות, הספר "השפעה" הוא אחד מהאהובים ביותר של ג'יין אוסטן, ולא נעשו לו כל כך הרבה גרסאות על המסך. הפעם האחרונה היתה בשנת 2007, כשה-BBC עשו עיבוד מרטיט בכיכובה של סאלי הוקינס ("צורת המים"). לכן כשהתפרסמה הכוונה של נטפליקס להפיק סרט, מעריצי הספר היו נרגשים ולא יכלו לחכות. ואז, לפני כחודש, שחררה נטפליקס את הטריילר - ונפלה עטרת ראשם.

תוך שעות ספורות סיכם האינטרנט שהעיבוד הזה עומד להיות משהו "שמי שאוהב את ג'יין אוסטן, שיעשה לעצמו טובה ולא יצפה". וכשעלה הסרט עצמו והתברר שכל החששות שלהם היו מוצדקים, רצו חובבי הספרות למקלדות לפרסם פוסטים ארוכים שמפרטים כל מה שהם שונאים בו, לנתח את המגרעות שלו בסרטוני יוטיוב ולהצהיר שזהו "הגרסה הגרועה ביותר לספר של ג'יין אוסטן אי פעם". למרות שהוא זוכה להצלחה בדירוג הסרטים הנצפים של נטפליקס, כמויות השנאה כלפי הסרט מדהימות.

וזה לא שהסרט רע, אבל אין ספק שכדי ליהנות ממנו צריך להניח בצד כל מחשבה על המקור, ואם אפשר, לוותר מראש על ההשוואה. צופים וצופות שלא מכירים את הספר או את עולמה של ג'יין אוסטן, יכולים לראות בו קומדיה רומנטית חמודה, עם גיבורה שנונה שאפשר להזדהות איתה. יש בו חלקים טובים יותר ופחות, ואבל בתור עיבוד לקלאסיקה, ניכר שבחרו לקחת את העלילה ולוותר לגמרי על המהות. אפשר ליהנות, זה פשוט מצריך לבוא בלי שום ידע מוקדם על הסיפור.

נתחיל מזה שממש לא מדובר בעיבוד הגרוע ביותר לאוסטן, לא כשקיימים בעולם סרטי הולמרק ששילבו את עלילת "גאווה ודעה קדומה" עם עולם תחרויות אילוף כלבים. אבל לסרט הזה יש בעיה גדולה ומהותית, שכל הקסם של דקוטה ג'ונסון (בתפקיד אן אליוט) ושאר חברי הקאסט לא יוכל להציל - העובדה שבניסיון להפוך אותו ל"מעודכן", היוצרים פשוט שינו את שני הגורמים המהותיים שהם לב ליבו של הספר: האופי של הגיבורה, והתמה העיקרית של כמיהה לאהבה אבודה.

הספר "השפעה" מביא לנו גיבורה מסוג נדיר - גיבורה פאסיבית, נוחה להשפעה, שלמרות זאת מעוררת בנו הזדהות וחיבה. אן אליוט היא בחורה פשוטה למראה (דקוטה ג'ונסון הרבה יותר מדי יפה לתפקיד) שמוקפת בבני משפחה גאוותנים שמתעסקים בעיקר במראה חיצוני והרדיפה אחרי המעמד החברתי שלהם, והיא נאלצת להיות "האחראית", זו שמצפים ממנה לנהל את הבית, לעזור לטפל בילדים של אחותה, ובאופן כללי למנוע כל משבר, כשתוך כדי היא נחשבת לבת העלובה ביותר ללא תקווה. וזאת מכיוון שבנוסף לכך שהיא לא יפהפיה, היא גם עמוק לתוך שנות ה-20 שלה ועדיין לא נשואה. כמובן שאיש לא יודע שבעבר תכננה אן להתחתן עם גבר שאהבה, אבל הושפעה (כמו בשם הספר, כן?) על ידי אנשים בעלי השפעה (זה קטע חשוב, כן?) בחייה לסרב לו, כי לא היה לו כסף ומעמד. מאז חלפו שמונה שנים שבהן אן לא הפסיקה לרגע לחשוב ולרצות את הגבר ההוא, שבינתיים עשה חיל בצי המלכותי והפך לעשיר, והנה פתאום הוא חוזר לחייה, והיא יכולה רק להביט בו מהצד בלב שבור.

כבר בשלב הטריילר היה ברור שיוצרי הסרט לא הבינו בכלל על מה הספר, וחשבו שאן לא מספיק מעניינת כמו שהיא. כל החלק הפאסיבי והנוח-להשפעה (השפעה!) באישיות שלה נמחק, כי מעל לכל, יוצרי הסרט רצו לייצר גיבורה נשית שתתאים לרגישויות של הנשים המודרניות, אחת שהיא אייקון של מגניבות וביטחון עצמי, אחת שיודעת את עוצמתה בעולם ותמיד יש עליה תשובה שנונה וחיוך אירוני. אתם יודעים, לייק א בוס. האופי המאופק והכאב העצום אך הפנימי של אן לא התאים לקונספט ההעצמה הנשית הזאת שהם ניסו לייצר. האמת היא שהתהליך שאן עוברת בסיפור המקורי כדי למצוא את הקול שלה ולעמוד על רצונותיה שלה, מרתק יותר ופמיניסטי יותר מכל האישיות הסינתטית שיצרו לה עבור הסרט.

אז אן בסרט מפגינה התנהגות נשית שלא מתאימה לא למקור ובעיקר לא לתקופה שבה מתרחשת העלילה. גם פה וגם בברידג'רטון, נותנים לגיבורות הנשיות - כמו לאנשים לא לבנים - חירויות שהם בחיים לא היו מקבלות במציאות של אז, האותנטיות מוקרבת לטובת מצג של נאורות.

וכך הפכה אן האינטרוורטית לסוג של בריג'יט ג'ונס חדשה - הרווקה המקצועית, שנונה ומשועשעת, שכל הזמן עושה לעצמה בושות, שותה יין מהבוקר עד הלילה, ואופס! פתאום היא מוצאת את עצמה ידידה של האקס שלה! מי מאיתנו לא יכולה להזדהות עם הסיפור המודרני הזה.

הסרט מלא ביטים קומיים שלקוחים מעולם הקומדיות הרומנטיות. הוא מלווה בקריינות, פריט חובה מאוס בכל סרט נוער או מתבגרים; אן מביכה את עצמה כל הזמן בפליטות פה או מעשים טיפשיים, מועדת ונופלת, שופכת על עצמה רוטב, ועוד שלל פדיחות מקסימות שקיווינו שיעלמו מהעולם עם אלי מקביל אבל מסרבות למות. כבר אמרנו שהיא שותה יין כאילו היא אחת מעקרות הבית האמיתיות של באת'? ובנוסף לקריינות, היא כל הזמן שוברת את הקיר הרביעי ומדברת ישירות אלינו, לצופים, גם תוך כדי שיחה עם דמויות אחרות, כאילו היא פליבג בכבודה ובעצמה (היא רחוקה מכך).

כאמור, הספר מדבר על כמיהה שקטה. אן נושאות את שברון הלב שלה בדממה, אף פעם לא לגמרי יודעת מה חושב וונטוורת', הגבר שבו היא מאוהבת. אבל בסרט היא מתקשרת את הרגשות שלה כל הזמן, משתפת אותנו בכל מחשבה שעולה לה, וגרוע מכל - עם וונטוורת' עצמו, ממנו היא דורשת לא להתחמק מלדבר על מה שקרה ביניהם. זה דבר שכל כך נוגד את מהות הסיפור המקורי, עד שלא פלא שאנשים שאוהבים אותו כועסים.

העתיד של הדרמה ההיסטורית לפי נטפליקס נראה עגום. כמה מודרני אפשר להיות לפני שכבר אין שום קשר לתקופה שהיצירה מתיימרת להתרחש בה? האם אנחנו מקדמים שוויון, או מנסים למחוק את העבר הטראומטי והנוראי של ניצול, עבדות ודיכוי? באנגליה בתקופתה של ג'יין אוסטן לא היה מתקבל על הדעת שאישה שחורה היא בעלת תואר אצולה או השפעה כלשהי, ונישואין בין גזעיים היו לא חוקיים. גברים ונשים בחברה בכלל לא יכלו לבלות לבד ביחד ללא מלווה, ושיחות אינטימיות כפי שקיבלנו בסרט הזה לא היו יכולות להתקיים במעין קלילות שכזאת, אלא אם כן הזוג מסתכן בהרס מוחלט של שמם הטוב (אלמנט שדווקא נשמר ב"ברידג'רטון").

כל השמלות היפות ומרכבות הסוסים בעולם לא יכולים לחפות על העובדה ש"השפעה" של נטפליקס הוא סיפור אהבה מודרני לחלוטין. ובשביל מה אנחנו בכלל צופים בסרטים היסטוריים אם לא בשביל לקבל חלון לעבר? למקום וזמן שונים, לתפיסות שכבר עברו מהעולם, או כמראה לכברת הדרך שעוד יש לנו ללכת? אם נטפליקס מתכוונים לעשות "ברידג'רטון" מכל דבר, אם במקום כל הרגשות העצורים והאהבה שאינה נאמרת - שהיא לב ליבם של הספרים של אוסטן - הדמויות פשוט ידסקסו ביניהן את מערכת היחסים, אז שיפתחו כבר טינדר וזהו.