צופית גרנט לא מפחדת משדות מוקשים. אולי מעולם פעם לא פחדה. זה לא דבר מובן מאליו לאנשי תקשורת בעידן הנוכחי, או בכלל. יש לה את התעוזה לבוא ולדבר על נושאים נפיצים ורדיקליים, כאילו זאת הייתה שיחה קז'ואלית על מזג האוויר. זאת עמדה שחייבים להעריך.
אבל אומץ לא הופך שדות מוקשים לפחות מסוכנים. כדי לא להתפוצץ צריך לנהוג באחריות מירבית, ובמקרה התקשורתי: לתת הקשר, להבחין בין עיקר וטפל, לתת סימנים ולהיזהר מללכת לאיבוד. ובפרק הפותח של עונת "צופית גרנט ללא גבולות" (רשת 13), שעסק בצדדים השונים של התנועה המשיחית ששואפת להקים את בית המקדש השלישי על הר הבית בכל מחיר, המגישה הלכה לאיבוד, נתנה במה כמעט לא מרוסנת גם לעמדות גזעניות מתוך "הכלה", פספסה כמעט לגמרי את שאר צדדי השיחה, ויצאה עם מסקנה בעייתית כשלעצמה.
כמה בעיות עיקריות יש עם העלייה הטלוויזיונית של גרנט להר הבית. הראשונה היא עומק השיחה: אי אפשר להיכנס לנושא כל כך נפיץ רק תוך ציון העובדה שזהו אחד הנושאים הנפיצים ביותר שישנם. "צופית גרנט ללא גבולות" באה "לשמוע", אבל לא מצליחה לתת לצופים שום קונטקסט היסטורי, חברתי ותרבותי מעבר לכמה משפטי פתיחה להצגת הדמויות - וגם היא ברמת הטייטל, המכובס כשלעצמו בהרבה מהפעמים, ולא הרבה מעבר לכך. לכן, השיחה נשארת ברמת הסיסמאות הלא באמת מאותגרות, ומשחקת לידי אלו שמוכרים פנטזיה שמסווה השלכות מזעזעות, במקרה הטוב, וגזענים גלויים ובוטים במקרה הרע.
השטחיות הזאת מאפיינת את התסריט כולו, שנבנה למעשה במעמד צד אחד, או לכל הפחות 50 גוונים של צד אחד. הפלסטינים קיימים רק כהפחדה, להוציא אדם אחד שעל פניו נראה שהצטרף באופן מקרי וספונטני לאחת השיחות. הרוב הדומם, הישראלי הממוצע, שאדיש לסטטוס קוו בהר הבית, אין לו צורך במקדש שלישי ולא מבין למה הוא צריך למות במלחמת קודש של פנאטים - הוא בכלל לא צד לשיחה, וגרנט מייצגת אותו רק בקושי. גם כשגרנט מארגנת עימות או מחפשת מתנגדים - זאת שיחה בין גוונים של דתיים וחרדים.
אבל מה שבעיקר צרם בפרק של "צופית גרנט ללא גבולות" הוא, ובכן, גבולות ההכלה. מתוך רצון לשמוע ולהכיל היא הציגה גישה מלטפת ורכה גם לעמדות מחליאות וגזעניות, ובמקרים נדירים העירה בעדינות מפליגה, כמעט מתרפסת, שיש אולי גם צד שני (ומובן מאליו) לדברים. אבל בסוף הפרק גרנט הזדעקה. את העימות בין דב הלברטל וארנון סגל - שניהם אגב מתמודדים בזמן שידור הפרק בפריימריז של "הציונות הדתית", מה שכמובן לא הוזכר - גרנט כבר לא הייתה יכולה להכיל. דווקא הוויכוח הזה היה בשבילה "אלים" מדי. בזה מתגלם הפרדוקס המביך של התוכנית כולה: שיישרף העולם ותתחיל מלחמת גוג ומגוג, העיקר שנוכל לשוחח על כך באווירה טובה ומכבדת, וכמובן בנימוס.