כבר יותר מעשר שנים שצופית גרנט מביאה אל המסך סיפורים שישראל המרכזית, השבעה, זאת שמודאגת משאלות כמו לאיזו מדינה אפשר לטוס מבלי לחזור לבידוד, נוטה להתעלם מהם. גרנט אינה נציגה מובהקת של אותה ישראל מוחלשת (ישראל השנייה האמיתית, לא זאת שד"ר אבישי בן חיים מרבה להשתמש בה) אבל מבין אנשי התקשורת הפועלים בערוצים המרכזיים, נדמה שאותה היא מעניינת הכי הרבה.
"אבודים" הסדרה התיעודית המצליחה שיצרה עם דוד דרעי, לקחה סיפורים אנושיים 'קטנים' על תיקי אימוץ, ילדים שנולדו מחוץ לנישואים, משפחות שהתפרקו ועוד, ויצרה מהם דרמות סוחפות שגם טובי התסריטאים היו מתקשים לכתוב. הצופים נהרו והתוכנית הפכה לאחד העוגנים הקבועים של רשת ולאחר מכן ערוץ 13 (שכידוע מתקשה למצוא עוגנים מצליחים). עכשיו גרנט חוזרת עם "צופית גרנט ללא גבולות", סדרה תיעודית חדשה שבה היא נפגשת אנשים בעלי אג'נדות קיצוניות ומתלווה אליהם במשך מספר ימים.
קיצוניות, שלא לומר אקסצנטריות, מעולם לא היו זרות לגרנט. הצופים הצעירים אולי חושבים שהדבר הכי קיצוני שעשתה היה להיכנס למערכת יחסים עם בעלה הטרי, שולי רנד, ועדיין-לא-גרושתו מיכל רנד, ועל הדרך "ליהנות" מאין ספור אייטמים צהובים במדורי הרכילות. אך המבוגרים בינינו עוד זוכרים אותה פוגשת אנשי טיפוסים מוזרים של ממש בתוכנית הבוקר שלה "מילקשייק", שבה גם התנסתה בשלל פעילויות מיוחדות, בין היתר שתיית כוס שתן (שלה כמובן).
בפרק הראשון של "ללא גבולות" צופית גרנט בחרה להתלוות לאחד האנשים הכי קיצוניים, ויש לומר גם הגזעניים בישראל - מייסד ארגון להב"ה, בנצי גופשטיין. לא אכחיש, עצם הצפייה באדם כמו גופשטיין, מי ששונא אותי באופן אישי כהומו (ועוד הומו שמאלן), גורמת לי לא רק לזעם בלתי נשלט אלא גם לדחף עז להעביר ערוץ. איך מתמודדים? בחרתי בגישת "דע את האויב", בתקווה שאולי שעה שלמה עם גופשטיין תצליח ללמד אותי דברים חדשים על האיש ועל האידאולוגיה שמאחוריו.
רגע לפני שאגיע למונולוגים הארוכים של השנאה שהוא הפיץ בתוכנית כמעט ללא מפריע, שווה להתייחס לאריזה שניתנה ל"ללא גבולות". גרנט נמצאת במערכת התוכנית, שם, משל הייתה ג'יימס בונד, היא נשלחת בשיחת טלפון של דמות בשם "רונית" לצאת למשימה ולגלות עוד פרטים על גופשטיין. הניסיון לתת לתוכנית מסגרת עלילתית כלשהי מרגיש בעיקר מגוחך, למרות שגרנט היא לא רק עיתונאית אלא גם שחקנית (ואף מוכשרת מאוד), הסיטואציה הזאת זועקת מלאכותיות ופוגמת באמון של הצופים.
למה צופית יצאה להיפגש עם גופשטיין? כי היא חשבה שתוכנית כזאת תביא רייטינג יפה, גם הצופה ה'פשוט' מבין שלשם כך התכנסנו. הכל בסדר. אגב, הקטע הזה שבו תוכניות תעודה ותחקירים מנסות להוסיף מימד מבוים הוא רעה חולה שהולכת ומתפשטת, במקרה הזה כדאי לציין את סצנות חדר הבקרה המגוכחות שמופיעות מדי פרק של "יצאת צדיק" ורק פוגמות במוצר שמהנה למדי בלעדיהן.
ובחזרה לטרלול הגזעני של גופשטיין. לא הייתי צריך לחכות להפסקת הפרסומת בשביל לגלות שבמקרה של ארגון להב"ה, מאחורי גזענות ושנאה מסתתרות, ובכן, עוד גזענות ושנאה (והרבה). גופשטיין הוא דובר רהוט שלא נוטה להתבלבל בדבריו, את תפיסת עולמו הוא שאב בעיקר מחברו הרב כהנא (שכפי שאנחנו רואים אף ניהל את טקס החופה שלו ושל אשתו) ועיקרה פשוט ופשטני - מדינת ישראל שייכת אך ורק לעם היהודי, והערבים שחיים בה הם גם פולשים וגם בני אדם פחותים.
לזכותו של בנצי (ואין לו הרבה כאלה לטעמי), הוא לא מסוג האנשים שרק מדברים אלא גם מיישמים את הגזענות שלו בכל רגע, למשל בביקור משותף שלו ושל גרנט בקריית ארבע, אז האחרונה פונה אל בעל חנות פלסטיני ומבקשת לשמוע את דעתו לגבי הסכסוך. גופשטיין מזדעזע מכך שגרנט בכלל רואה בפלסטיני פרטנר לשיחה, מבחינתו לא מדבר באדם ששווה לו. לא רק השליטה על ארץ ישראל מטרידה את גופשטיין - השנאה שלו לערבים היא עמוקה ותהומית. שנאה שהוא רוחש לכל מי ששונה ממנו, גם אם הוא כאמור שמאלני או להט"ב (למרות שהאחרונים זוכים לחצי נקודת קרדיט כי לפחות נולדו יהודים).
עיקר ה"פעילות" של ארגון להב"ה היא בסוגיות הכי נפיצות במדינת ישראל - הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, זכויות להט"ב ומערכות יחסים בין לאומים שונים. אם כך, ברור למה בחרו ברשת 13 לפתוח את העונה דווקא עם הפרק על גופשטיין. אך למעשה מדובר בפספוס גדול, לאורך כל הפרק, ולא משנה כמה גרנט מנסה, היא לא מצליחה לחשוף שום עומק בדמותו. מלבד הצצה לחייו האישיים, אנחנו לא מגלים דבר חדש על המניעים שלו.
רגע יוצא דופן מגיע דווקא בסצנה שבה גרנט נוסעת איתו ועם אשתו ענת לאכול אצל ילדיהם שגרים באחת ההתנחלויות באזור. אז, ממש לזמן קצר, אנחנו רואים קצת יותר סובלנות מצד הגופשטיינים. זה קורה כאשר אחד הילדים משמיע דעות מכילות ומקבלות כלפי זכויות להט"בים. במפתיע, גופשטיין מוכן לשמוע את הדעה הזאת גם אם הוא לא מסכים לה, מצד שני - את החופש להתבטא הוא נותן רק לבנו, בשר מבשרו ויהודי "טהור".
בכלל, כאשר גרנט מתלווה לענת גופשטיין, לא רק אשתו-של אלא גם פעילה משמעותית בארגון ומי שאחראית על המבצע "להצלת" בחורות יהודיות שנמצאות בקשרים עם ערבים, הפרק נהיה מעניין יותר. שוב, לא בגלל שאנחנו מצליחים ללמוד כאן משהו חדש על האנשים שמאחורי הארגון, אלא כי יש כאן הצצה לתופעה שאנחנו לא נחשפים אליה בדרך - אנשי שוליים, נערות שהממסד בישראל ויתר עליהן, ומוצאות עצמן לא פעם במעגל הזנות והסמים. זה קורע לב, קשה ומכעיס, אבל לסוגיות של דת ולאום אין שום קשר לתופעה. גרנט תופסת כאן את המושכות ולרגע אנחנו מרגישים כאילו חזרנו שוב לפרק ממש טוב של "אבודים", אך כאן הסצנה מסתיימת בלי שנחשפנו לעומק לאחד הסיפורים האלה. פספוס.
ה"יום בחיי" הזה שמעניקה גרנט לגופשטיין הוא מסוג התכנים שרק יחזקו כל אדם בעמדתו. תומכיו של גופשטיין (אלה שיכתבו כאן טקסטים גזעניים בתגובות) זוכים לשמוע כאן עוד מאותם מניפסטים מלאי שנאה. הם גם יראו כאן איך הוא משמש כ"מבוגר אחראי" אל מול פעילים צעירים ובוטים ממנו (מיותר לציין שאלה אותם צעירים שאותם הוא מקפיד לאסוף אליו והופך לחיילים). מי שמתנגדים לו ייווכחו לראות שהאיש אכן שונא את כל מי ששונה ממנו, ואפילו יופתעו לראות עד כמה הארגון שהוא מנהל פועל כתנועה ממוסדת ולגיטימית. בסופו של הפרק גרנט וגופשטיין לא נפרדים כידידים - בטקס שריפת דגלי פלסטין שהוא מבצע בגן סאקר היא נשברת, לא מוכנה אפילו להעמיד פנים של שיתוף פעולה וממשיכה בדרכה.
לא הייתי זקוק לתגובתה לסצנת שריפת הדגלים כדי לדעת איפה גרנט עומדת מבחינה מוסרית. אך יחד עם זאת, שווה לשאול האם שעה עם ארגון להב"ה בפריים טיים של ערוץ מרכזי לא מחזקת את קבוצת השוליים הזאת. גרנט, שכבר הוכיחה בעבר שאינה נמנעת מעימותים, הגיעה לגופשטיין רכה מדי, משפטים בנאליים כמו: "כשאת יושבת איתם אחד על אחד הם נינוחים ונעימים" או התיאוריה שהיא משמיעה באוזני גופשטיין - שלפיה בגלל שאיבד את אביו בגיל צעיר, הרב כהנא שימש עבורו כאב של ממש - מרגישים כאן כמו צמר גפן מתוק שנזרק אל תוך מיכל בנזין. מה שבטוח, למרות השינוי שחל בחייה האישיים ובחיים של כולנו, "ללא גבולות" מציגה לנו בדיוק את אותה צופית גרנט שהכרנו, לטוב וגם לרע.