קייזה וולהאנד נולדה בשוודיה ב-1771, אך הפכה לאגדה בשנת 1810 כשעברה לפינלנד, והקימה בעיר הלסינקי את המסעדה הראשונה במדינה. כיום היא נחשבת לאחת מהאמהות המייסדות של פינלנד המודרנית, ואחת הדמויות האהובות בתולדות המדינה, בעיקר על נשים צעירות. כ-20 אלף פיניות צעירות שכאלה הגיעו אמש לפארק היפה שנקרא על שמה - קייזהנימי פארק - כדי לצפות בהופעה חיה של ג'סטין ביבר.
לא במקרה קוראים לזה הופעה חיה. מעטים המקומות בהם אנחנו מרגישים חיים יותר מאשר כשמוזיקה (חיה) מנגנת ברקע, ואנשים מוכשרים מבצעים עבורנו את מיטב היצירה שלהם. האמת, זה מעבר לזה. כשהרמתי את הראש אל עבר הבמה הגדולה בפארק, לא ראיתי רק את ג'סטין ביבר, מי שממש לא מזמן ביטל 14 הופעות בגלל מחלה נדירה - חי מאי פעם - אלא גם ראיתי את החיים לצדי.
החיים מסביבי היו כולם מלאי חיים. הריח באוויר היה חי, אנושי בכל המובנים - ריח של בשר אדם לח. ריח של תשוקה. נכון, היו שם בעיקר נשים צעירות, אבל הגברים שאיתן נהנו לא פחות. בנים בנות ביחד, זה יפה ש - יש אומץ לפעמים להתערבב. זה לא היה קורה בלי מוזיקה ברקע. זה קורה עם ג'אז, קורה עם בלוז, קורה עם רוק - והאמינו או לא, זה קורה גם עם פופ פשוט וטוב.
כשג'סטין ביבר עלה על הבמה, בדיוק בשעה תשע בערב, השמיים של הלסינקי עדיין היו בהירים לחלוטין. הוא לבש גופיה ורודה ומכנסיים ורודים והרכיב משקפי שמש. זה לא היה מטעמי סטייל, פשוט הייתה לו שמש בעיניים. אחרי שני שירים, כשהוא הוריד את המשקפיים, ראינו שאפשר להירגע: לא נותר כל זכר לתסמונת רמזי-האנט שהובילה לשיתוק בחצי הימני של פניו.
ביבר הגיע להלסינקי עם שואו מינורי יותר מהצפוי. הבמה הייתה קטנה יחסית, המסכים היו צנועים - ולמרות קבוצת ריקוד גדולה מאחוריו, זה לא עמד בסטנדרט של מופעי פופ גדולים. החדשות הטובות: זה ממש לא המופע שעומד להגיע לישראל באוקטובר, שאמור לכלול במת ענק וספקטקל ויזואלי מופרע למדי, כולל מטוס שמגיח אל הבמה. הפינים יכולים רק לקנא.
אלא שגם בגרסה המינימליסטית שקיבל הקהל הפיני קשה לא להתרשם מהגרסה הנוכחית של ג'סטין ביבר ככוכב פופ מהוקצע. לעתים זה נראה כאילו הכל בא לו בקלות מדי. איך אפשר לשיר ולרקוד ככה בו זמנית? ייתכן שמישהו יכול להיות יותר מדי קר רוח על הבמה? חיכיתי לאיזה זיוף, איזה אלתור, משהו שיעורר איזו הזדהות אנושית - אבל זו לא הגיעה. הביטחון שלו הופך אותו לרובוטי כמעט.
זה בא לידי ביטוי בעיקר ברגעים בין השירים, בהם הוא מכניס כל מיני הטפות חיוביות למען שוויון ונגד גזענות, אלא שהכל מתוסרט וידוע מראש. אלמלא היה מכניס איזה "מה שלומכם הלסינקי?" נדוש, אפשר היה לטעות ולחשוב שהוא בכלל לא יודע באיזו מדינה הוא נמצא היום. את אותו נאום "מעורר השראה" הוא נתן כבר בכל ההופעות בסיבוב, והיה נחמד אם היה מכניס דווקא איזו זווית אישית, בטח אחרי שחשף בפני כל העולם מחלה קשה והספיק להחלים ממנה.
ואז משהו קרה. לרגע הבזיקו השמיים ורוח קרה ככפור, שעשתה את כל דרכה מרוסיה השכנה, נשבה מסביב לעשרות אלפי המעריצות הפיניות. זה לא הפריע לאף אחת, בטח לא לכוכב על הבמה שנראה ששום דבר לא יכול להוציא אותו מהאלמנט שלו. אלא שעם הרוח הנעימה הגיחו לפתע אל שמי הלילה (הבהירים, כזכור) גם להקה גדולה של אווזים.
קשה לצפות בלהקת אווזים מרהיבה עוף בסנכרון הרמוני מושלם מעל מדינה נורדית ולא לחשוב על נילס הולגרסון. הקונוטציה ברורה מדי. לפתע עשרות האלפים עצרו ומחאו כפיים בהתלהבות למולי ואווזי הבר. זה היה מוזר ומקסים. ביבר, שעד אותו רגע נראה גדול מהחיים עצמם, פתאום נראה כמו ילד קטן. הוא נשא עיניו אל המרומים והתרגש יחד עם המעריצות שלו. זה היה רגע לא מתוסרט. לפתע הוא לא היה הכוכב הגדול שהוא הפך להיות אלא הילד בן ה-13 שמחפש צופים ביוטיוב. כמה אנושי הוא נראה פתאום.
ביבר התלוצץ עם הקהל והסביר שאלה אווזים קנדים שעושים את דרכם בחזרה הביתה. "אני חושב שזה סימן", אמר, וזכה לתשואות מהקהל. הרמז היה ברור. תזכורת לדרך הארוכה שביבר עשה, גיאוגרפית ובעיקר מנטלית, כדי להביא את המוזיקה שלו לכל רחבי תבל בתקופה שבה שום דבר לא פשוט לתכנון. ביבר יצא לסיבוב הופעות שאפתני למדי, בטח בתקופה שבה הקורונה עדיין מכתיבה את המציאות במקומות מסוימים בעולם. בקרוב הוא ימשיך את הסיבוב הענק שלו בדרום אמריקה, אחר כך יגיע אלינו לשכונה - כולל ביקור נוסף ולא מובן מאליו בפארק הירקון. נהוג ללעוג על כך שזמרים מגיעים לישראל רק אחרי שהם סיימו את הקריירה, והנה אחד מהזמרים המצליחים בעולם מגיע אלינו בפעם השלישית והוא בסך הכל בן 28.
קל לבטל את המוזיקה של ג'סטין ביבר, זו קללה של כל ילד כוכב שהתבגר לו יחד עם הקהל שלו. ממולי מ"קרובים קרובים" שהפך למולי מ"ארץ נהדרת", דרך "לא תאמינו איך נראה היום הילד משמש" שהפך לאליעד ועד בילי אייליש. יש אנשים שהגיעו לשיא מוקדם, רק כדי לגלות עוד פסגות יצירה אחרי אותו שיא. ג'סטין ביבר היה הכוכב הכי גדול כבר כשהיה בן 13, זה רק הופך את ההתמקדות שלו במוזיקה היום להרבה יותר טבעית (מצדו) והרבה פחות מוערכת (מצד המבקרים).
עם משהו כמו רבע מיליארד דולר בבנק, ביבר לא באמת צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, אבל משהו עדיין מניע אותו - הרצון להיות הגדול מכולם. הרצון להיות זמר גדול, ולא רק "אליל נוער". רצף של שירי מייקל ג'קסון שנוגן ברקע לפני שעלה לבמה רמז אולי לסטנדרט (המוזיקלי, לא המוסרי) שהציב לעצמו ביבר. המרחק מ-MJ עוד רחוק, אבל לחלום תמיד מותר.
בתוך 24 השירים שמילאו כמעט שעתיים של מופע היו כמה רגעים של מוזיקה מפתיעה ביופיה. זה לא רק "Sorry" שגורם לגוף האנושי לזוז בצורה בלתי רצונית. על טעם ועל ריח אפשר וצריך להתווכח, אבל כשג'סטין מתיישב על כסא בקצה הקאטווק ונותן ביצוע אקוסטי מושלם ל-"Love Yourself" צריך להיות ציני במיוחד כדי לא להתרגש. כשהוא עולה להדרן ומתיישב על פסנתר כנף, ומבצע יחד עם הלהקה (המפתיעה בגרוביותה) עשר דקות של ג'אם סשן כיפי, הצלילים הפשוטים הולמים כפטישים. זה לא "טין פופ" וזה לא "דאנס פופ". זו מוזיקה. מוזיקה חיה. מוזיקה שתמיד תהיה הדבר האמיתי, בזמן שכל שאר תלאות היקום - המלחמות, יוקר המחיה, המוות - הם רק השתקפות של צלו של הטוהר המוזיקלי. איזה עונג.
הג'אם נמשך עמוק אל תוך "Peaches" הכיפי, שזוכה לפתע לאינטרו בסגנון גוספל. האפרסקים מג'ורג'יה והמריחואנה מקליפורניה הופכים לחלק מהתוכנית האלוהית של ג'סטין, שראה את "האור" במקור שלו. זה כל כך יפה וכל כך פאקד אפ בו זמנית. ניתן רק לקוות שמישהו בהפקה של ביבר יסביר לו לפני ההופעה בישראל שזה קצת פחות רלוונטי לדפוק הרצאה על ישו באמצע המופע. מעבר לזה, נראה שהוא מוכן לחלוטין לביקור השלישי שלו בארץ הקודש.
בקטנה
כיאה לביקור בהלסינקי, נזכרתי באחד מסיפורי "המומינים" שכתבה הסופרת הפינית הגאונה טובה יאנסן. בסיפור, מבקשת אמא של מומינטרול משאלה שבנה יפסיק להתגעגע לחברו הטוב ביותר, שיצא למסע ארוך. משאלתה מתגשמת - ותחושת הגעגועים הצורבת של הגיבור מתחלפת בציפייה אופטימית שמקלה על נפשו. נזכרתי בסיפור הזה כשראיתי זוג פליטים אוקראיני בשורה הראשונה בהופעה, במרחק של מטרים ספורים מג'סטין ביבר.
האישה הצעירה החזיקה לאורך כל המופע דף קטן ועליו ציור של דגלי ארצות הברית ואוקראינה. מעל דגל ארה"ב היה ציור של טנק, מעל דגל אוקראינה נכתב "הצילו". בין הדגלים צויר לב אדום גדול. את השלט הצנוע הכין אנדריי בן ה-6, בנם של בני הזוג, ולצדו נכתב "ג'סטין, זה בשבילך". ביבר (הקנדי בכלל) לא יכול לגרום לצבא ארה"ב להיכנס לאוקראינה, אבל זה בכלל לא משנה. את החיוך על הפנים של האמא האוקראינית אי אפשר היה להוריד לאורך כל המופע. הגעגועים למולדת הוחלפו לרגע בציפייה לבאות. כן, יש למוזיקה כוח כזה, גם במקומות הכי חשוכים של האנושיות. למשך שעתיים, אמא של אנדריי הקטן זכתה לפיסה של פאן טהור. איזה דבר מופלא זה מוזיקה, כבר אמרנו?
הכותב היה אורח של הפקת המופע של ג'סטין ביבר בישראל.