לא רק העטיפה גאונית: מי שמיהר להספיד את ביונסה יצטרך לחכות קצת

הסימפולים והציטוטים אמנם נדושים, אבל כמעט בכל שיר באלבום החדש והמועדוני שלה, "Renaissance", קווין בי מוכיחה איזו זמרת אדירה היא. בינתיים, נציגת הדור שאחריה, ליזו - שהפכה בבת אחת מזמרת נידחת לכוכבת-על - מגלה באלבום החדש שלה את מחיר ההצלחה. ביקורת

אבי גולדברגר
02/08/2022
בווידאו: ביונסה שוברת את שיא הזכיות לזמרת עם 28 פרסי הגראמי (באדיבות: CBS/RECORDING ACADEMY)

בריאיון שהעניק לפני כשבועיים אלטון ג'ון למגזין הבריטי Music Week, הזמר הוותיק העלה לכותרות את הבעיה המרכזית שביצירת אלבומים בשנת 2022. "מצעד המכירות מלא באמנים כמוני, אבבא וקווין", הסביר אלטון. "מדי פעם מגיח מישהו חריג כמו סם פנדר או הארי סטיילס, אבל בדרך כלל אלבום חדש נכנס למצעד למקום 3 ושבוע אחרי זה הוא כבר במקום 80 ומשהו. זה מדכא, מפני שיש המון אלבומים טובים שראויים להיות במצעד, אבל הם לא שם בגלל אנשים כמוני".

אלטון לא הגזים ואת הדוגמאות אנחנו חיים מדי שבוע. לשם המחשה, ארבעה ימים אחרי קיום הריאיון, פורסם מצעד מכירות האלבומים לאותו שבוע, שם "Special", אלבומה המדובר החדש של הזמרת האמריקאית ליזו, נכנס הישר למקום השישי. שבעה ימים אחר-כך, האלבום צנח למקום 37 במצעד, כשאוספים של בר-מיננים כמו הביטלס, בוב מארלי ואלביס פרסלי המשיכו לשמור על מיקומים גבוהים, הרבה מעליה.

לאווירה הזאת חוזרת השבוע מי שנחשבת לזמרת הגדולה ביותר של שנות ה-2000, ביונסה, שהוציאה את האלבום "Renaissance". כל אחד מששת אלבומיה הקודמים של ביונסה הפכו לקלאסיקות ולהצלחות מסחריות יוצאות דופן - ההיפך המוחלט ממה שאלטון תיאר לגבי אלבומים בעידן הנוכחי. מהרגע שיצא אלבום הסולו הראשון שלה, "Dangerously In Love" בקיץ של לפני 19 שנים, ועד שיצא "Lemonade" לפני 6 שנים, ביונסה לא עזבה את מצעדי המכירות. 720 שבועות, שהם כמעט 14 שנים, שהיא תמיד הייתה בצ'ארט.

עיצוב גאוני. עטיפת האלבום(צילום: Carlijn Jacobs, Parkwood Entertainment)

ההצלחה הזאת הייתה ביטוי יוצא דופן לזמרת שנתפסה בהתחלה בכלל כעוד זמרת פופ. היחס הראשוני לביונסה, יוצאת להקת הבנות דסטניז צ'יילד, היה כאל אחת שאולי תיתן פייט לכוכבות אחרות של אותו הזמן, כמו בריטני ספירס או כריסטינה אגילרה - אבל לא יותר מזה.

אבל מהר מאוד התברר איפה היא ואיפה הן. בניגוד לכוכבות הפופ שביססו את מעמדן בקרב בני הנוער, ביונסה כיוונה לקהל הרבה יותר רחב מבחינת גילאים. היא יצרה פופ, אבל אלגנטי. כזה עם השפעות של סול, דיסקו ואר-אנד-בי. היא שרה על אהבה, אבל גם על פמיניזם ועל אמריקה ועל פוליטיקה. הקול שלה הוא אחד המרשימים במנעד שלהם והמראה שלה מהפנט. במקביל, ביונסה חברה לכל מי שנכון במוזיקה ומחוץ למוזיקה. היא הפכה לפרצוף ולפני ההצלחה של החברה האפרו-אמריקאית בתקופת השלטון של ברק אובמה, ומעין מקבילה אליו, רק במוזיקה.

רק שבניגוד לתחום הנשיאות, שם הכהונה שלך מוגבלת בזמן, בעולם האומנות אין לך את הפריווילגיה הזאת. הזמן הוא בעיקר פונקציה אכזרית.

החששות התבדו

האלבום הקודם, "Lemonade", יצא ב-2016, ארבעה חודשים לפני בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות. "לימונדה" הפך להיות לאלבום המוערך ביותר של ביונסה, מפני שהוא עשה פנה מהווייה של כוכבת פופ לכיוונים הרבה יותר מופשטים מבחינה אומנותית. כבר אין להיטי פופ, וכן יש יצירות ארוכות, עם סאונד ניסיוני ודי קודר. כל אלו לוו בטקסטים שהתחברו מצוין עם האג'נדות החברתיות בהן החזיקו חלקים גדולים מהחברה האפרו-אמריקאית והדמוקרטית-ליברלית בזמן שלטונו של טראמפ. הבלאק לייבס מטרס, המי-טו, מעמד האישה - הכל נחזה ב"לימונדה" בצורה נבואית. ביונסה הצליחה ליצור את פסקול המחאה.

דווקא בעידן הסוער שאמריקה חוותה בזמן שלטון טראמפ - ביונסה כאילו בחרה להתרחק מהאש ולצנן את הפעילות שלה, והתמקדה בכיוונים קצת אחרים. בשש השנים האחרונות היא אמנם הוציאה שני אלבומים, אבל זה היה מינורי: אלבום אחד, עם ג'יי זי, היה סוג של איחוי הבעיות עם בן זוגה; השני היה פסקול לגרסה החדשה של "מלך האריות", שזכה לשבחים.

החשש שהשנים שעברו מאז אלבום הסולו "האמיתי" הקודם אולי חיסלו את הקריירה של ביונסה התבדו עוד לפני שיצא "Renaissance". הסינגל הראשון, "Break My Soul" שיצא לפני חודש, הצליח לקרוע את המצעדים, מה שהמחיש שהקאמבק של קווין B הוא רציני, ושאין כאן שום משבר. השיר, שמושפע מקטעי ההאוס של תחילת הניינטיז ועוסק בגישה המשתנה של צעירים לעולם העבודה המודרני, הפך במהרה לעוד קלאסיקה מבית היוצר שלה.

עכשיו מגיע האלבום השלם, שכולל 16 שירים ונמשך קצת יותר משעה. על העטיפה השחורה נראית ביונסה, לבושה במעט בגדים, ישובה על סוס מזכוכית, כסוג של ליידי גודייבה. זאת אחת העטיפות הגאוניות שנראו בזמן האחרון. כזאת שנחרטת בראש - וגם כזאת שבתמונה אחת מצליחה להעביר לגמרי את רוח האלבום.

הוייב של "רנסנס" הוא כמו ביונסה בתמונה. מינימליסטי. הסאונד קודר, מועדוני, כמו השחור שלה. סוס הזכוכית הוא כמו המוזיקה. משהו לא טבעי. שנוצר על ידי אדם ומכונה ויוצא מאוד נוצץ.

עוד בוואלה!

אחרי חמש שנים של היעדרות, אדל הבעירה את לונדון במופע מושלם

לכתבה המלאה

השירים באלבום הם די כמו "Break My Soul" בצליל, כלומר: עם מעט שכבות, מכונות תופים קלאסיות, צלילים אלקטרונים של מועדונים והשירה העוצמתית של ביונסה, שפחות או יותר בכל שיר מזכירה איזה ווקאליסטית אדירה היא.

אמנם, זה אלבום קצת מבלבל. בהתחלה הוא מרגיש כמו אלתור, אבל ככל שמקשיבים לו יותר מבינים שחשבו כאן ממש על כל פרט ופרט.

לא הכל מושלם ב"רנסנס". הסימפולים והרפרנסים, למשל, לוקחים את ביונסה קצת לאחור. השימוש, לדוגמה, ב"I'm Too Sexy" של רייט סייד פרד בקטע "Alien Superstar" אמנם יפה, אבל הוא גם חיקוי לאותו שימוש בדיוק שטיילור סוויפט עשתה בקטע הזה בלהיטה "Look What You Made Me Do" מ-2017. במקביל, הסימפול של "מילקשייק" של קליס ב"Energy" כבר זכה לביקורת מצדה של הזמרת. השימוש ב"I Feel Love" של דונה סאמר בקטע הסוגר "Summer Renaissance" אמנם עשוי בצורה מושלמת, אבל הוא קצת נדוש.

בניגוד אליהם, יש לא מעט קטעים שממש שווה להתעמק בהם, בעיקר בחלק השני של האלבום. בין המומלצים יש את "America Has a Problem" האפלולי, שנשמע אולד-סקול ראפ בחלקים; "Pure/Honey" המונוטוני והמדויק עשוי להפוך להמנון להט"בי אדיר; וגם "Move" ששלף את גרייס ג'ונס האגדית לדואט הוא אחד הרגעים הכי מלאי כבוד של השנה.

גם בחלק הראשון של האלבום יש כמה יציאות. בקטע הפותח "I'm That Girl" ביונסה מצליחה להעביר אותנו בתוך מנהרת רגשות משתנים ומבלבלים, תוך שהיא מצליחה לדחוף את הקללה Motherfucker לא פחות מ-19 פעמים בשיר. עוד קטע בולט, שכנראה יהפוך ללהיט הבא מהאלבום, הוא "Cuff It", שחריג קצת בנוף האלבום. יש לו רוח דיסקואית, סבנטיזית. זה שיר קלאסי, סטייל "About Damn Time" של ליזו, שנמצא כרגע במקום הראשון בארצות הברית. האם שני השירים האלו מבשרים על קאמבק צפוי לדיסקו מלפני 50 שנה? בהחלט יש מצב.

"רנסנס" הוא לא אלבום קל לעיכול, אבל אלו שמיהרו להספיד את ביונסה יצטרכו להמתין קצת. אנחנו כבר באוגוסט ו"רנסנס" הוא ללא ספק אחד האלבומים הבולטים של השנה. נראה גם שהוא ישמע פגז בהופעה חיה, שזה, בעידן הנוכחי, מה שהכי חשוב.

ובינתיים, ליזו בצומת דרכים

הזמרת ליזו שייכת לגל זמרות אפרו-אמריקאיות שהן השלב הבא באבולוציה אחרי ביונסה: מבצעות שמשלבות פופ, סול וראפ, רק בצורה הרבה יותר גסה וגולמית. חוץ מליזו, הזמרות הבולטות בגל הזה הן דוג'ה קאט, קארדי בי ומייגן דה סטליון. ביונסה אף לקחה חסות על הקריירה של האחרונה, כשהפכה את קטע הפריצה שלה "Savage" לדואט, שהביא אותו עד למקום הראשון בארצות הברית. כל זמרות הגל הזה חייבות לא מעט מההצלחה שלהן לאפליקציית טיק-טוק, שהופכת כמעט כל קטע שלהן ללהיט ויראלי (טיק-טוק, אגב, זה מגרש שביונסה לגמרי זרה לו. והיא הצטרפה לאפליקציה רק בדצמבר האחרון, כנראה כדי לשווק את "רנסנס").

ליזו, שהוציאה החודש את אלבומה הרביעי "Special", היא כנראה הכוכבת הגדולה הראשונה שפרצה דרך הטיק-טוק, אבל בניגוד לדימוי של האפליקציה, היא לא כוכבת בת 20 וטיפה שהרגע הופיעה משום מקום. היא נולדה בדטרויט לפני 34 שנים תחת השם מליסה ג'פרסון וכבר למעלה מעשור שהיא מוציאה קטעי סול-פופ-ראפ, אף שבהתחלה היא לא נחלה הצלחה.

בשנת 2019, כשהטיק-טוק ממש פרץ בארצות הברית, שני קטעים ישנים שלה מ-2016 - "Truth Hearts" ו-"Good As Hell" הפכו לאתגרים היסטריים באפליקציה. מאנונימיות מוחלטת, ליזו הפכה בין לילה לכוכבת ענק עם חוזה שמן בוורנר ברדרס, להיטים של מקום ראשון באמריקה ודואטים עם אריאנה גרנדה.

אבל להצלחה יש גם מחיר. האלבום החדש של ליזו הוא הראשון שהיא יוצרת כשהיא כבר לא חלק מהאנדרגראונד. כשכל קטע שלך הופך ללהיט עצום, המקום שלך בעולם משתנה. את ליזו, שהפכה ממישהי די מנודה לדארלינג החדשה של אמריקה, זה די מבלבל.

ליזו יוצרת באותם המחוזות שהיא פעלה בהן בעבר, אבל עם הפקה מושקעת ועשירה, היא פתאום נשמעת אחרת, באופן די מערער. היא יוצרת המנוני פופ וזורקת מילים גסות, כמו פעם. זה מגניב, רק שבקונסטלציה הנוכחית קטעים כמו "The Sign" ו-"2 B Loved" נשמעים יותר כמו שירים של קייטי פרי שאיבדה שליטה על הפה שלה, מאשר קטעים חצופים ומגניבים. סוג של פאוור-פופ עם קללות.

ליזו כבר הסתבכה עם זה, כשבעקבות מחאה ציבורית היא נאלצה להקליט מחדש את הקטע השלישי באלבום, "Grrrls" שמספל את הביסטי בויז. הסיבה הייתה שהשיר כלל את המילה "Spaz", שמשמשת כסלנג לבהלה, אבל גם, בין השאר, כסלנג למחלת ניוון שרירים. אבירי הפוליטיקלי קורקט יצאו על ליזו, שמיהרה להתנצל ולשנות.

זאת בעיה, כי לאורך כל הדרך הקסם של ליזו הוא זה שהיא מביאה שירים עם מלודיה מתוקה, שמלווה בזה שאין רסן על הפה שלה. היא מסוגלת לכתוב שיר אהבה נעים ושובה שנקרא "I Love You Bitch" או המנון Fאנקי מתוק שנקרא "Everybody's Gay". וזה ממש היא. רק היא. הבעיה היא שבמצב הנוכחי אלו יכולים להפוך ללהיטים ויראליים גדולים, אבל בגלל מגבלות השפה הבוטה הם יתקשו לעשות את הקרוסאובר לרדיו המיינסטרימי האמריקני, שעדיין נחוץ כדי להפוך שיר ללהיט אמיתי, כפי שבטח אנשי הכסף שמאחוריה מצפים ממנה.

מכיוון שליזו היא מכונת להיטים מטורפת בימים אלו, לראייה הקטע "About Damn Time" מהאלבום, ליזו דאגה בכל זאת שחמישה מהשירים באלבום לא יופיעו עם הסימון של Explicit, כלומר: ללא שפה מגונה. כנראה כדי לאפשר לעוד כמה קטעים להצליח.

אין ספק שליזו נמצאת בצומת דרכים והיא צריכה לשאול את עצמה אם היא רוצה לשחק את המשחק, או לא. כרגע זה מרגיש שהיא רגל פה, רגל שם. השיר הסוגר של האלבום, "Coldplay", שהוא מחווה ללהקת הרוק הבריטית, די מספר את הסיפור. קולדפליי הם סוג של ההפך הקונספטואלי ממה שמצופה מזמרת מסוגה של ליזו לשמוע. לה זה לא מפריע לצטט מלהיטם "Yellow" ולהודות שהיא שרה ורוקדת אותם בלילה. ליזו אמנם נשמעת פגיעה בשיר, אבל לא ברור אם מדובר כאן בחנופה מוגזמת למיינסטרים, או ברצון להראות שהיא לא משחקת לפי החוקים ויכולה להתחבר גם למשהו שהוא לכאורה לא קול. הכל מאוד מבלבל, אבל בגלל זה גם מרתק.

  • ביונסה
  • ליזו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully