ישנם די והותר סיבות ברורות להתאהב ב"עבור כל האנושות" של אפל טיוי פלוס. רובן ככולן תוארו כאן בפירוט בביקורת על שתי העונות הראשונות של הדרמה האפית. אלא שישנה אחת נוספת, ונדמה שהיא בולטת יותר מכל בעונה השלישית של הסדרה (שהפרק העשירי והאחרון שלה שודר ביום שישי האחרון). לצד רצף שאלות "המה אם" שלה, "עבור כל האנושות" לא מפסיקה לתהות איך גדולה אנושית משפיעה עלינו. האם, כפי שאנחנו נוטים לחשוב, היא הופכת אותנו לצנועים יותר, מקרבת בינינו, נוסכת השראה להיות טובים יותר, או שמא זה רק כיסוי? האם בסופו של יום הטבע האנושי חזק מכל התעלות רגעית ולא מייצגת?
השאלה הזאת חשובה מפני ש"עבור כל האנושות" היא קודם כל סדרה על אנושיות. לצד כל ההישגים הטכניים המרשימים שלה, לצד כל החוכמה והז'רגון החללי, היא סך החוזקות והחולשות של גיבוריה. היכולת להיות בו זמנית סמלים ענקיים, וגם בני אדם פגומים שנכנעים לא פעם ליצרים הבסיסיים ביותר שלהם. זו גם תחילת הבעיה של העונה הנוכחית: האיכות של העונות הראשונות נבנתה על דמויות שהצליחו לשאת באופן אמין את שני הקטבים הקיצוניים האלה. הן היו גדולות מהחיים וגם קטנוניות לא פחות מאיתנו. אלא שקפיצות הזמן המובנות של הסדרה הובילו אותה לחילופי דורות, ואלו לא תמיד עשו לה טוב.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כבר בסיום העונה השלישית ידענו ש"עבור כל האנושות" תעביר את הפוקוס שלה אל מירוץ החלל שלה למאדים. אלא שבחירה תסריטאית חכמה הצליחה להפוך אותו למעניין אפילו יותר. במקום המירוץ הדו-ראשי של שתי המעצמות הגדולות שאליו הורגלנו עד כה, היא מוסיפה צלע חדשה: "הליוס", חברה פרטית שמבקשת לנצח את המוסדות הוותיקים עם טכנולוגיה פורצת דרך ולהציב את הרגל האנושית הראשונה על הכוכב האדום. הקלפים נטרפים עוד יותר כשאת החללית של הליוס נבחר להוביל לא אחר מאשר אד בולדווין (ג'ואל קינמן), שהפסיד את הקרב על הובלת המשימה של נאס"א לדניאל פול (קריס מרשל). הפרדת הכוחות הזו מייצרת הרבה מאוד עניין, וגם את אחד הפרקים הטובים בסדרה - שמתעד את התוצאות של המירוץ הצמוד הזה.
המאבק על ההגעה למאדים ולאחר מכן על המשאבים החבויים בתוכו, מוציאה מ"עבור כל האנושות" את כל הטוב שכבר הכרנו: רגעים פיוטיים של יופי מרחיב לב, לצד דרמות מורטות עצבים ורגעים שוברי לב - בחלל וגם בכדור הארץ. היא מוסיפה את הממד היזמי לבחינה האנושית הבלתי פוסקת שלה, ומעלה לא מעט מחשבות על תאגידים אמיתיים לחלוטין והשאיפות שלהם לרשום היסטוריה בכל מחיר - אנושי או כספי. בכלל, מעל העונה מרחפת כל הזמן השאלה אם מאדים הוא מטרה להרחיב את האופק האנושי או רק הוכחה לעליונות של המנצחים בעיני עצמם - הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. בעיקר לנוכח העובדה שהנשיאה החדשה היא לא אחרת מאשר אן ווילסון (ג'ודי בלפור), עוד גיבורת נאס"א בדימוס.
הבעיה היא שהפעם, בניגוד לעבר, הנושאים בנטל מרגישים הרבה פחות ראויים. כבר בעונה הקודמת העלילה על הרומן הסודי בין קארן בולדווין (שנטל ואנסטן) ודני סטיבנס (קייסי ו' ג'ונסון) הייתה אחד המופרכות והחלשות בסדרה. כמה חבל שבמרוצת השנים דני הפך דווקא לאסטרונאוט, ועוד כזה שאד - ללא ספק בהשראת ייסורי המצפון על אביו של הצעיר - מחליט לקחת אותו עמו כיד ימינו אל מאדים. בכדור הארץ נותר אחיו הצעיר של דני, ג'ימי (דיוויד צ'נדלר), שהטרגדיה של הוריו הפכה אותו למן שילוב של אנטיפת ואנרכיסט.
שום דבר בצמד האחים הזה לא מצליח לשכנע שהם נצר לגורדו (מייקל דורנן) וטרייסי סטיבנס (שרה ג'ונס). בוודאי לא בפן האסתטי, אבל חשוב הרבה יותר - גם בבחינת האופי. אם הסדרה ביקשה לשחק על הפער הזה כדי להדגיש את פער הדורות, היא כורה בכך בור לעצמה. לא רק שדני לא מצליח לשכנע לרגע באיכויותיו כאיש מקצוע, גם הבחירות שלו, הטנטרומים והתגובות לאירועים סביבו, נטולי אמינות ומעוררים סלידה. דמות שאין כלפיה גרם של הערכה, וכך גם לדילמות או לרקע שלה. ואם דני הוא דוש, אז אחיו הוא מן נעבעך משמים שלא באמת ברור למה הסדרה בוחרת לבזבז עליו זמן מסך. הסיום הדרמטי שלה אמנם קשור בו בדרך מסוימת, אבל יכול היה בהחלט להתבצע בלעדיו.
אלה לא רק שני האחים. גם קלי בולדווין (סינטי וו), בתו המאומצת של אד ואסטרונאוטית (אלא מה) בזכות עצמה, לא מצליחה לעמוד בסטנדרטים שהעמיד אביה. לזכותה ייאמר שגם עלילה טלנובלית משהו לא מסייעת לה, אבל גם כדמות בפני עצמה היא נטולת שאר רוח או כריזמה. מנגד, מייסד הליוס, דב אייסה (אדי גאטג'י), שכביכול אמור לגלם סוג של נבל הייטק - נעדר גם הוא את העוצמה הנדרשת לייצר טביעת רגל מרשימה משל עצמו בסדרה. אין בו מן האילון מאסקיות ומנגד גם לא את הרשעות המארק צוקרברגית, שמסתירה רוע מתחת למעטפת משמימה. נבל פרווה מהסוג שלא פוגע בסדרה, אבל בוודאי לא עוזר לה להתעלות מעל החלקים הפחות טובים בה.
גם בעונה השלישית "עבור כל האנושות" חורגת לא אחת מתחום השעה לפרק, אלא שהפעם פרקי הזמן האלה צורמים מעט יותר, בגלל סיפורי משנה פחות הדוקים או דמויות שהעיסוק בהן ארוך הרבה יותר מדי מהנדרש. לזכותה ייאמר שעל כל פספוס כזה, ישנה התפתחות מסעירה על הכוכב האדום, או דרמה פוליטית על רקע השינויים החברתיים העולמיים (עם טיפול מסקרן מאוד בנושאי נשים בתפקידי מפתח וקהילת הלהט"ב). זה מרגיש כאילו "עבור כל האנושות" לוחצת על הגז ואז עוזבת, מכניסה אותנו למסלול מרגש ואז משאירה אותנו על טייס אוטומטי יתר על המידה.
ובכל זאת, בעונה שרחוקה משלמות, עם בחירת דמויות וסיפורי משנה שהייתה יכולה להיות טובה הרבה יותר, "עבור כל האנושות" ממשיכה להיות אחת הסדרות המרשימות ומעוררות ההשראה על המסך שלנו. העיסוק הבלתי פוסק שלה בהיסטוריה שמשפיעה על היסטוריה מייצר תרחישים מפתיעים, מסקרנים ומעוררי מחשבה. המעטפת הוויזואלית ממשיכה להיות מרשימה גם בסטנדרטים קולנועיים, עם צילום ובימוי יוצאים מן הכלל - כולל פרק סיום שמגיע לעוצמות רגש שהן אולי בגדר שיא בסדרה כולה. נדמה שהעונה הזו דורשת סבלנות עוד יותר מקודמותיה, אבל יודעת לתגמל את מי שמוכנים ללכת איתה גם ברגעים הרבה פחות נוצצים.