כיבוש החלל תמיד היה נושא שריתק את הוליווד. בשנת 2020 נטפליקס לבדה סיפקה שתי סדרות שעוסקות בכך מזוויות שונות: "הרחק" בכיכובה של הילרי סוונק, על צוות האסטרונאוטים הראשון שיוצא למאדים ועל החיים והמשפחות שהותירו על הקרקע, ו"חיל החלל", על הפוליטיקה המטורללת והנפיצה שעומדת מאחורי כוח צבאי שהוקם כדי לשלוט בחלל החיצון. "עבור כל האנושות" ("For All Mankind"), שעלתה בנובמבר 2019 כחלק מיבול הביכורים בהשקת שירות הסטרימינג אפל טיוי פלוס (כולל בישראל עם תרגום מצוין לעברית), עוסקת בדיוק באותם נושאים, ועושה זאת הרבה יותר טוב משתיהן.
"עבור כל האנושות" מתארת מציאות חלופית שבה הרוסים הקדימו את האמריקנים לחלל ב-1969, מה שמשנה לחלוטין את המרוץ לחלל בשנים ובעשורים שלאחר מכן. הרושם הראשוני הגדול ביותר של הסדרה הוא אורך פרקיה. כמעט כל אחד מהם מקפיד לעבור את השעה. מילא אם מספר הדקות היה מוגבל לפרקים הראשונים שמכשירים את הקרקע לבאות, אבל זה נמשך כך גם לאורך כל העונה השנייה, שהסתיימה ביום שישי האחרון, מה שמבהיר כי מדובר בבחירה מודעת ומכוונת של יוצריה - רונלד ד' מור ("באטלסטאר גלקטיקה"), מאט וולפרט והישראלי לשעבר בן נדיבי (שני האחרונים נמנו על כותבי "פארגו" ו"אקדמיית המטרייה").
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הבחירה הזו מרגישה כחלק מהאתוס של "עבור כל האנושות". לטוב ולרע, וכמתבקש משמה, היא מקנה תכופות תחושה כבדת ראש, מסיבית, לעתים איטית ואולד סקול כאילו נוצרה בתקופה שעלילתה מתארת. כמו בדרך כלל ביצירות על אסטרונאוטים העשויים ללא חת, ובוודאי שביצירות על הנסיונות של ארצות הברית להוביל את העולם קדימה, לא פעם היא פומפוזית. ברם, וזה חלק מהיופי והפיוט הקוסמי של "עבור כל האנושות", הסדרה מתעלת את האסטרונאוטים שמאכלסים אותה: מצד אחד משתרכים לאיטם בחליפת חלל מסורבלת באפס כבידה, מצד שני עושים זאת בריחוף המדמה להם קלילות של בלרינה.
ככל שהיא מתקדמת, כך מתברר עד כמה הסדרה מיטיבה להביט על הדברים מנקודות מבט שונות, להיות דבר אחד ובמקביל דבר אחר. זה כך במאקרו: למרות שהיא לוקחת את הזמן, שתי העונות שלה, והשלישית המצויה בשלבי הפקה כרגע (מתוך שבע מתוכננות, אם משאלתם של היוצרים תתגשם על ידי אפל) חולשות על עשורים שלמים. וזה נכון גם במיקרו: למשל, בשלב מסוים במהלך הסדרה נערך דיון בין שתי דמויות על גורלה של הכלבה לייקה, היצור הראשון מכדור הארץ שהגיע אל החלל החיצון. דמות אחת סבורה שהגבורה שנקשרה בשמה מדויקת, שהכלבה הבינה כי היא חלק ממשהו גדול. הדמות השנייה טוענת שהכלבה הוקרבה על מזבח של משהו שלא היה לה מושג מה הוא, אלא רק ביקשה לרצות את מאמנה.
כסדרה שפורסת מציאות אלטרנטיבית משכנעת, היכולת לבחון את הדברים בקשת של פרספקטיבות היא חלק מהווייתה של "עבור כל האנושות". נקודת המוצא שלה משנה כמובן את מהלך המלחמה הקרה ואת הפוליטיקה האמריקנית והסובייטית, אך לא רק. משק כנפי אפקט הפרפר מתנגש במשק כנפי ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותה - גם בדברים מובנים מאליהם וגם באופנים קטנים, מעניינים ומעוררי מחשבה שמזכירים את המציאות שלנו ומעירים עליה.
לדוגמה, טד קנדי הביס את ניקסון בבחירות של 1972, ואז בעצמו הובס על ידי רייגן ב-1976. שילוב מוקדם של נשים בתוכנית החלל, כתגובה לשוויון של ברית המועצות, עזר לקדם את התיקון לשוויון זכויות. מלחמת וייטנאם נגמרה מוקדם יותר כדי להקצות משאבים לתוכנית החלל. ג'ון לנון לא נרצח ב-1980. הנסיך צ'ארלס מתחתן דווקא עם קמילה (כך שדיאנה כנראה תשרוד את שנת 1997). וכן הלאה.
כל מרכיביה הגדולים והקטנים של "עבור כל האנושות" מוצגים באמצעות אפקטים ושחזורים תקופתיים מרהיבים. החלל, הירח, המכשור, הוואקום. אישים אמיתיים כמו רונלד רייגן וג'וני קרסון מגויסים באמצעות דיפ פייק למה שבסיכומו של דבר הוא תפקיד משנה של ממש - גם אם זה נעשה רק מבעד למסכי טלוויזיה ושיחות טלפון. אבל מה שעושה את "עבור כל האנושות" הוא הצורה שבה היא רותמת את גיבוריה לטובת הסיפור הגדול, בקשר בלתי נפרד שמקרין עליה עצמה. בניואנסים היא מתארת איך האנושות, על פגמיה ושאפתנותה, ניתקת מהקרקע ושועטת אל החלל, מביאה לשם את אותם מטענים נפיצים, תרתי משמע, ואת ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית. כמו אותם אמיצים שיצאו אל הריק השחור והגדול, כך גם הסדרה חוקרת טריטוריות חדשות, מעוררות השראה וחרדה בה בעת, הן בשמיים והן על הארץ.
הקאסט של הסדרה מונה את ג'ואל קינמן ("פחמן משודרג", "דה קילינג"), מייקל דורמן ("פטריוט" הנפלאה של אמזון), שרה ג'ונס ("נידונים"), שנטל ואנסנטן ("הבנים"), ג'ודי בלפור ("קוורי"), סוניה וולגר ("אבודים"), רן שמידט ("האמריקנים", "אימפריית הטיילת") כריס באואר ("הסמויה", "הצמד") ורבים אחרים. והכוונה היא אכן לרבים אחרים. בשיאה מלהטטת "עבור כל האנושות" עם אנסמבל של כ-14 איש, וגם נוספים בתפקידי משנה. אסטרונאוטים ואסטרונאוטיות, אנשי ונשות צוות הקרקע, בני ובנות משפחה, מהם דמויות בדיוניות ומהם אמיתיות - שכמובן חייהן שונים לאור הקמט במציאות שמתארת הסדרה.
מרשים לראות עם כל פרק שעובר - ובעיקר בסופה המסעיר של העונה השנייה - איך הסדרה מטפחת ואז קושרת בכישרון את המגוון הגדול של קווי עלילה ודמויות. לכולן מספקת "עבור כל האנושות" רקע ואופי יציבים שמניעים את ספינת החלל הענקית הזו קדימה ולמעלה, משתמשת בהן כפסיפס לסיפור שהיא מספרת. אמביציה, חוכמה ותעוזה נמהלות בטראומות, טרגדיות ושברונות לב, והכל מרכיב את סיפורו של הקיום האנושי.
התיאור הזה בוודאי נשמע רחב ונטול ספציפיות, פשוט כי הכתבה נועדה להמליץ על הסדרה למי שטרם צפה בה מבלי להיכנס לפרטים מספיילרים. אולם כמו בנפילה ממעלה האטמוספירה אל האדמה, הפרטים יתבהרו ככל שתתקרבו. המתכונת של "עבור כל האנושות" מניבה כמה מהקטעים המרגשים והמשלהבים בטלוויזיה כיום, בפרט החל מחלקה האחרון של העונה הראשונה. דקות של רגש חשוף וחיטוט בפצעים סודקי לב שממררים מולן בבכי, או מוחאים כפיים בהתלהבות ברגע של התעלות, או שוכחים לנשום לנוכח רגעי אקשן מסמרי שיער.
גם אם מוטב היה לפרקים להיות קצרים ברבע שעה, וגם אם יש פה ושם קו עלילה מאולץ, וגם אם השחקנים הרבה יותר מדי יפים אפילו בסטנדרטים של הטלוויזיה האמריקנית - כמעט בכל פרק יש רגעים נפלאים שמחפים בקלות על ההסתייגויות. בעזרתם ובעזרת גיבוריה, "עבור כל האנושות" מתארת בחישוב ובדקדוק מדהימים כיצד מהלך ההיסטוריה משפיע על בני האדם, וכיצד בני האדם משנים את מהלך ההיסטוריה.