שק עצום של ציפיות נישא על גבה של "בית הדרקון" כבר מראשיתה. בתור התחלה, כמובן, מדובר בסדרת הבת הראשונה של הסדרה הכי גדולה ומצליחה בתולדות HBO, כזו שתולים בה תקוות גדולות להפוך ללהיט גדול ולהרחיב את עולמה של "משחקי הכס", עם ההתרחשויות שקדמו לעלילתה. אך גם מעבר לכך, רצו הגורל והפרוגרמינג ו"בית הדרקון" מגיעה שבוע אחרי שהסתיים הפריקוול המהולל ביותר ביותר בתולדות הטלוויזיה, כזה שהקונצנזוס ההולך ומתבהר טוען כי הוא עולה אפילו על המקור.
"בית הדרקון" חוזרת אחורה בזמן ומתארת את האירועים שהובילו אל מה שנקרא "ריקוד הדרקונים", מלחמת ירושה שניטשה במשפחת טארגריאן וסחפה את הממלכה כולה, בכללם בתי הלורדים הגדולים שנאלצו לבחור צדדים. העלילה, כפי שמדגיש בפנינו כיתוב על המסך בתחילת הפרק הראשון, מתחילה 172 שנים לפני שדאינריס טארגריאן בכלל נולדה. ויסריז (פאדי קונסידיין, "זר", "זהות אבודה") הוא המלך הנוכחי של שבע הממלכות, בתו היחידה ראינירה (אמה דארסי, "האנה") היא נערה כבת 15, כל שאר אחיה נפלו או מתו בעריסה. המלכה שוב הרה והמלך מקווה שהפעם יהיה זה בן שישרוד, יורשו. אם זה לא יקרה, אחיו הצעיר וחמום המוח של ויסריז, דיימון (מאט סמית', "הכתר", "דוקטור הו"), יצפה לרשת את הכס.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
נאמנה לדרכו של ג'ורג' ר"ר מרטין - שמעורב מאוד בסדרה החדשה ונמנה עם יוצריה - "בית הדרקון" בונה את סיפורה בדקדוק רב. בעזרתו של מרטין רוקמים מנהלי הסדרה, ריאן קונדל ("המושבה") ומיגל ספוצ'ניק, מעשייה פוליטית מחושבת שאת פירותיה הסדרה מתחילה לקטוף ככל שהיא מתקדמת. זה חלק ממה שמרשים ב"בית הדרקון" - האופן שבו האסון מתקרב בגניבה לאורך שנים באמצעות מערכות יחסים שמתחילות בחוזקה ואז הולכות ונפרמות.
כבר מתחילתה הסדרה מציגה עולם מאוד פטריארכי. ויסריז זוכה במלוכה למרות שבתו של המלך הקודם לכאורה הייתה הבאה בתור, אבל נשים לא אמורות להיות שליטות בווסטרוז. ובתוך העולם המאוד גברי הזה, "בית הדרקון" מיטיבה להמחיש עד כמה מרים חייהן של הנשים, אפילו רמות המעלה שבהן. "מיטת הלידה היא שדה הקרב שלנו", אומרת המלכה ההרה לבתה ראינירה. מאוחר יותר בפרק הראשון, סצנת הלידה שלה, שמוצגת בעריכה צולבת עם טורניר רמחים בחצר הממלכה, הופכת להיות אחד הרגעים הכי מהפכי קרביים בכל ששת הפרקים שנשלחו לביקורת (מתוך עשרה שכוללת העונה).
רגעים מעין אלה, הרבה יותר קרובים ויום-יומיים מאשר חרבות וקרבות דרקונים, מספקים תיקון מסוים לחטאים הנצלניים של הסדרה האם, שאהבה יותר מדי להתענג על עירום נשי ואונס. מעבר לכך, הם מחילים על "בית הדרקון" אלגנטיות ומקדמים אותה אט אט אל קליימקס שבוודאי יגיע. סצנות כמו כניסה מאוחרת מכוונת של דמות למשתה, בחירה הצהרתית של צבעי שמלה והתנצחויות מילוליות, מספקות עניין בפני עצמן, ובה בעת הן גם סימנים מדודים שמבשרים את בוא הסערה.
ברם, האלגנטיות הזו מוקפת רוב הזמן במראות מוכרים ומרדימים. לרשותה של "בית הדרקון" עומד עולם שלם שכבר הוכשר לכבודה. אנחנו מכירים את שמותיהם של הבתים הגדולים שמושלכים כאן כלאחר יד - סטארק, לאניסטר, דונדריון, בארתיאון וכל היתר. אנחנו גם מכירים את דורן והבקעה, יודעים מה זה ספטה ומה הם השבעה. אבל "בית הדרקון" משחקת על מגרש הרבה פחות רחב ועם הרבה פחות אפשרויות. באופן אירוני משהו, הסדרה החדשה פורטת על תו אחד בלבד, דווקא זה שהסדרה הקודמת קרויה על שמו - קרבות הירושה על הכס. מכל הסיפורים הרבים ב"דם ואש", "בית הדרקון" בוחרת בזה שבבסיסו הוא שוב תככים פוליטיים ומאבקי כוח.
הסיבה לכך ברורה עד כאב: הסדרה משתוקקת שנרגיש כי היא נדבך נוסף במה שכל כך אהבנו בלהיט הענק ההוא. לפעמים היא עושה את זה בדרכים עדינות יחסית, כמו הצגת הפגיון העשוי פלדה ולריאנית שלימים כמעט ירצח את בראן סטארק, יתגלגל לידיה של אחותו אריה וישמיד את מלך הלילה; אך לא פעם היא משתמשת גם בכלים בוטים להחריד, כאלה שבפירוש נועדו לעשות לנו נעימי בבלוטות הנוסטלגיה.
כך, במקום לנסות לעגן לעצמה זהות חדשה, "בית הדרקון" מתרפקת במופגן על מה שהיה. כבר בדקות הפתיחה מאוזכר מפורשות שמה של דאינריס, כאמור, והפרק הראשון מסתיים עם עיבוד מקהלה לנעימת הפתיחה המוכרת של הסדרה ההיא. מהפרק השני והלאה, הנעימה הזו משמשת כרקע לפתיח החדש של "בית הדרקון" עצמה.
ההבדלים בין הפתיח היפהפה, המקורי והמשלהב של "משחקי הכס" לבין זה הכמעט-קלאוסטרופובי של "בית הדרקון", מייצגים את הסדרה החדשה כולה. אם הראשונה שלחה זרועות ודמויות אל כל קצוותיהן של שבע הממלכות, "בית הדרקון" מסתפקת רוב רובו של הזמן במבצר האדום שבעיר הבירה, מעלה מלך, ובסיפור על משפחה אחת בלבד. אמנם כזו עם מקבץ מרשים של דרקונים, אבל גם המפלצות האלה נראות יותר כמו להק של מטוסי קרב מאשר יצורים שאמור להיות לנו אכפת מהם, או כאלה שיש להם קשר ממשי לדמויות כשם שהיה עם אותה דאינריס.
בניגוד ל"משחקי הכס" הסדרה החדשה מבוססת על ספר שכולו הושלם, "אש ודם", כך שקונדל וספוצ'ניק יכולים להסתמך על סיפור קיים. אלא שהקונספט של חומרי המקור שונה במהותו. "אש ודם" הוא מעין ספר היסטוריה - די מייגע בפני עצמו - המגולל את דברי הימים של שושלת טארגריאן. ככזה הוא מתרכז במאקרו ולא במיקרו. העונה הראשונה חולשת על פני שנים של התרחשויות, וכל פרק מציג קפיצת זמן כלשהי. אין בספר רחשי לב של הדמויות אלא מבט-על ותיאור תכליתי של אירועים. על כן, בפועל על "בית הדרקון" מוטלת המשימה להפיח חיים בגיבוריה.
היא עושה את זה בהצלחה חלקית בלבד. גם אחרי יותר מחצי עונה קשה למצוא בה דמויות בלתי נשכחות שניכרו בסדרה המקורית כבר מתחילתה. אין כאן טיריון או אריה או אפילו נד או ג'ון. אין גם נבלים שכיף להריע להם במיוחד. היחיד שמתקרב לכך הוא דיימון, שילוב של הדמות הכי פחות צפויה (ובכל זאת קצת צפויה, כי כבר ראינו כמוה) ומשחק מעולה של סמית'. גם קפיצות הזמן לא מסייעות להזדהות. לא רק מפני שכמה מהשחקניות המרכזיות מתחלפות באמצע, אלא כי לפעמים הסדרה מדלגת על התפתחויות פסיכולוגיות חיוניות של הגיבורים. אחת הדמויות למשל מחליפה מחנה כליל בין פרק אחד למשנהו, בלי שבאמת נקבל לכך הסבר מניח את הדעת. הכל מביא לכך שהמכלול מעט משעמם ומפוהק.
בסיכומו של דבר, על אף הדמיון הבלתי נמנע, "בית הדרקון" היא ברייה שונה מ"משחקי הכס". היא הרבה פחות מרתקת ומסעירה, ונדרש לה הרבה יותר זמן לבנות את מגדל הקלפים. למרות זאת, קשה לא להרגיש ששווה לדבוק בה. הפוטנציאל ניכר בדיאלוגים השנונים, במשחק המצוין ובעשייה השופעת, השמות שמאחוריה הם כאלה שרוב הזמן אפשר לבטוח בהם, ועם כל פרק שעובר נראה שהמגדל הולך לקרוס והקלפים להיטרף.
כשחושבים על זה, אולי ההשוואות ל"משחקי הכס" ו"סמוך על סול" דווקא עושות חסד עם "בית הדרקון". בדומה להן, גם הסדרה החדשה ממריאה יחסית לאט, כמו דרקון שאך זה בקע. ובאותה מידה, אפשר שגם היא תוכל לנסוק אם תמשיך, ורק נדרש אורך רוח.
פרק חדש של "בית הדרקון" זמין מדי יום שני ביס, הוט וסלקום טיוי, בצמוד לשידור בארצות הברית.