"ווסטוורלד" היא סדרה של ריאקציות. העונה הראשונה היא עדיין אחת היצירות המושלמות שנעשו בטלוויזיה בעשור האחרון, ומאחר שהיא עומדת בפני עצמה, זה משהו שגם ההתדרדרות שבאה אחרי כן לא יכולה לגרוע ממנה. הבעיה החלה כבר בעונה השנייה. יוצרי הסדרה, בני הזוג ג'ונתן נולן וליסה ג'וי, לא אהבו שהאינטרנט התגייס וניחש את כל הטוויסטים כבר אחרי הפרק השני. אי לכך, העונה ההיא פשוט נמנעה מלספק לצופים קצות חוט שיסייעו להם לפענח מה קורה. העלילה הייתה מקוטעת, מחוררת, מפותלת שלא לצורך, נטולת מומנטום והיגיון, כזו שמשבשת את עצמה במודע בדיוק כמו שעשה ברנרד כשהחליט לערבל את זכרונותיו.
הביקורות - הן של אוהדי הסדרה והן של המבקרים - לא נפלו על אוזניים ערלות. נולן את ג'וי הבטיחו עונה שלישית ישירה בהרבה, בלי ניסיון להתל בצופים. הם אכן עשו זאת, אבל בכך גם גרעו מרכיב מהותי בדנ"א של "ווסטוורלד". לא זאת בלבד שלראשונה יצאנו מהמראות המוכרים והמערבוניים של הפארק אל העולם האמיתי, אלא שגם השכבות הייחודיות של הסדרה לא המשיכו הלאה, הפכו אותה למשהו אחר. בדיעבד גם העונה הזו לקתה מאוד בשכל הישר וניחנה בכתיבה גרועה של התנהגויות בלתי סבירות, מה שהגיע לשפל בפרקיה האחרונים.
בהתאם, המעריצים והמבקרים שוב לא חסכו את מורת רוחם. אני עצמי החלטתי אחרי העונה השלישית להפסיק עם הטור השבועי שמוקדש ל"ווסטוורלד". הסדרה הוכיחה פעם אחר פעם שאין הצדקה אמיתית להתעמק בה, ושהעונה הראשונה הייתה ברק בבקבוק שיוצריה כנראה כבר לא ישחזרו שוב. תעיד על כך גם נטישת הצופים - הרייטינג שלה דועך מעונה לעונה. מילא אם הייתה חותרת לכדי סיום, אך העובדה שהיוצרים דיברו בשעתו על רעיונות לשש עונות הוציאה את כל הרוח מהמפרשים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
גם במקרה הזה נראה כי יוצרי הסדרה הקשיבו לטרוניות, והתוצאה הייתה העונה הטובה ביותר מאז הראשונה. מכאן והלאה ספוילרים לכל העונה הרביעית של "ווסטוורלד": הסיפור של כריסטינה היה אניגמטי ומרגש וסיפק כמה שיאים עדינים ונבונים, כולל בפרק האחרון, כשטדי התגלה כפרי דמיונה/זכרונה של כריסטינה, כסות לדולורס המקורית. המסעות המצטלבים של ברנרד, מייב, כיילב ופרנקי היו מאוד מקורקעים ואנושיים, אלמנטים כה מהותיים בסדרה עתידנית ולפעמים גסה כמו זו.
אולם אפילו כך, בשלב הזה המורשת של "ווסטוורלד" מלאה בכל כך הרבה החלטות בעייתיות עד שהן נאחזות בעלילה ומכתימות אותה גם כשהיא משתפרת. הסדרה רצופה בהתנהגויות ומהלכים לא הגיוניים, מתחפרת בכל כך הרבה סבכים מתישים, והעובדה שכמעט אף אחד לא באמת מת שוחקת המון מכוחה הרגשי. היא גם אוהבת מאוד, הרבה יותר מדי, אלימות גרוטסקית. אם היה על האנושות להיכלות כדי לקדם את העלילה, יש כל כך הרבה דרכים מעניינות לעשות את זה, כאלה שעשויות להגיד משהו על העולם שבו אנחנו חיים, אבל "ווסטוורלד" בוחרת בדרך עם הכי פחות שאר רוח.
המהלך האחרון של וויליאם, להסית את בני האדם - וגם את המארחים, כפי שמתברר בפרק האחרון עם הופעת האורח של ריבוס, שלא ראינו מאז ראשית העונה השנייה - אחד נגד השני למאבק עד המוות, הוא היאחזות אינפנטילית של יוצרי הסדרה בזעזוע לשם הזעזוע. מראות רצחניים מחליאים ומטופשים אינם עניין חדש ב"ווסטוורלד", מעבר לאלימות הנטועה ברעיון הבסיסי שלה. בעונה השנייה, למשל, האינדיאנים בפארק הסיטו את מסילת הרכבת של הפארק מערבה, אל עבר "העמק שמעבר", ועשו זאת תוך שהם ממסמרים את גופותיהם של מארחים אל המסילה. חוסר תכלית והיגיון מטומטם של ילד שמתעלל בחרקים להנאתו.
לכן גם ברגעיה הטובים, החכמים והמרגשים, תמיד - כלומר מהעונה השנייה והלאה - יש ב"ווסטוורלד" צד שהוא לא סתם לא מוצלח אלא ממש מביך. העונה הרביעית הייתה ההתגלמות המוחלטת של הדיכוטומיה הזו - בצד האחד הייל, וויליאם ועושי דברם, ובצד השני כל היתר. כאמור, האחרונים הם אלה שהושיעו וממשיכים להושיע את העונה הרביעית אף בסופה; גם אם בסופו של דבר כולם נפחו את נשמתם הדיגיטלית מלבד כריסטינה, שמתגלה סוף סוף, כמו שניתן היה לצפות, כגיבורה שהכרנו בשמלה הכחולה.
מה הייתה התוכנית של ברנרד?
בתחילת הפרק השלישי לעונה ראינו את מה שהחל בסוף העונה הקודמת: ברנרד נכנס אל "הנשגב" כדי להבין איך להציל את האנושות ואת המארחים. כפי שהסביר לו אקיצ'יטה, הצ'יף האינדיאני שראינו לאחרונה בסוף עונה השנייה, ב"נשגב" כל אחד מהמארחים יכול ליצור לו את גן העדן שלו, וכל שנה שם היא כמו אלף שנים בעולם שבחוץ. הם גם יכולים לבנות לעצמם העתק של העולם על כל ברואיו כפי שהם זוכרים אותו - וכרובוטים עם מחשב בתור מוח הם כמובן זוכרים הרבה.
זה מה שעשה ברנרד. ב"נשגב" הוא יצר העתק של העולם שבחוץ והשתמש בו כדי להריץ סימולציות שיאפשרו לו להושיע את הקיום של בני מינו ושל בני האדם. בספירה של העולם בחוץ, בעוד סטאבס ממתין לו, ברנרד עשה זאת במשך 23 שנים, קרי: הוא כילה על הנושא 23 אלף שנים עד שלבסוף הצליח למצוא אפשרות אחת שבאמצעותה יצליח להציל את הקיום הכולל.
כל מה שראינו אותו עושה בעונה הזו, שולי ככל שהיה לכאורה, נעשה במסגרת השליחות הזו. זו הסיבה שהוא חבר לפרנקי ועמיתיה, שכפל אותם (בפרק השישי הוא הראה לפרנקי כיצד המראות בפארק סורקות את מוחיהם של האורחים ומאפשרים בכך ליצור להם שכפולים, מה שהכובעים עשו עשרות שנים קודם לכן. מעט אחרי כן היא סיפרה לחבריה שברנרד משכפל אותם והוא לא הכחיש), חפר את מייב מקברה בשביל עזרתה, שלמרות התוחלת הקצרה שלה הייתה קריטית לתוכניתו. לבסוף הוא גם הקריב אותה, את סטאבס - שאכן מוצא את מותו, לראשונה זה ארבע עונות - ואת עצמו.
בהיותו של ברנרד היחיד עם המפתח ל"נשגב", לפני מותו הוא גם פתח אותו כדי שהייל תעביר לשם את יחידת הבקרה (הפנינה הנמצאת בראשו של כל מארח) של דולורס, שעד כה שכנה במגדל ששלט בבני האדם בעיר - ומן הסתם גם מעבר לה. כריסטינה, וריאציה על שמו של המשיח הנוצרי, היא זו שתגאל את האנושות ואת הרובוטים כאחד.
מה קרה עם דולורס?
בסוף העונה השלישית דולורס המקורית נמחקה בידיו של סראק, מה שבפועל הרג אותה. לכאורה, כי כמעט כל מוות בסדרה הזו הוא לכאורה. הייל, שבעצמה הייתה שכפול של דולורס שנעשה אחרי צאתה מהפארק בסוף העונה השנייה, לקחה את הפנינה של דולורס וטמנה אותה במגדל שבאמצעותו שלטה בהמוני בני האדם. דולורס הפכה לכריסטינה, הרוח שבמכונה, זו שמתווה את מעשיהם של כל בני האדם ובפועל לא נמצאת שם איתם בגופה.
מאחר שהייל מכירה היטב את דולורס ואת הייחוד שלה - שוב, הן אותה יישות במקור - היא בדקה אותה מעת לעת, מתחזה לחברתה מהקולג' כדי לבדוק שהכל תקין. הכל לא היה תקין. בלי שתדע, כריסטינה הצליחה בדרך כלשהי לשחזר את זכרונותיה המחוקים של דולורס, ואף להקים לתחייה את אהבתה הנושנה - טדי.
היא יצרה סביבה דמויות מסיבות שונות שמטרתן אחת: לעורר את עצמה. חלקם משמעותיים לחייה בעוד אחרים משניים או אפילו בגדר ניצבים (אפשר להניח שכאלה היו שלושת הגברים מהפרק הראשון לעונה שנשמעו כאילו הם בווסטוורלד). מאיה, שותפתה לדירה וחברתה, הציבה בפניה רעיונות ודילמות מוכרות - נעליים שחורות או לבנות? - וזרעה רמזים בנוגע למה שכריסטינה מעורבת בו, כמו החלום שסיפרה על הזבובים ועל משפחתה המתה. פיטר, הגבר שעקב אחר כריסטינה ותקף אותה בתואנה שהיא הרסה את חייו, היה שלב קריטי בחשיפת האמת על מעשיה.
כזכור, הסיפור שכריסטינה הגתה ל"משחק" שלה חל בדיוק על פיטר. אשתו עזבה אותו, הוא פוטר מעבודתו ובסופו של דבר התאבד. בניגוד למאיה, פיטר היה אדם אמיתי, אלא שהוא התקיים הרבה לפני כן. אנחנו יודעים את זה כי מאיה הקריאה לכריסטינה את ההספד עליו וסיפרה לה שתרם כסף לאחר מותו למרכז לפגועי נפש. בנסיונותיה למצוא תשובות, כריסטינה נסעה אל המקום רק כדי להיווכח כי המוסד כבר אינו פעיל, וכי שלט ההוקרה על תרומתו של פיטר הוא בן כמה שנים לפחות. כלומר, פיטר היה אדם אמיתי בעבר, כריסטינה אכן התוותה את חייו בסיפוריה בדיוק כשם שעשתה ליתר בני האדם, אבל עכשיו היא החזירה אותו לתחייה מזכרונה כדי להתעמת עם עצמה ולהתעורר.
והיא הצליחה. דולורס חוזרת לעצמה לצלילי עיבוד נוסף של מלחין הסדרה רמין ג'וואדי לשיר של רדיוהד, הפעם "Pyramid Song", שבו המספר נוטל את חייו ונשטף בשלווה, כל אהוביו שם איתו, כל עברו ועתידו, ואין פחד וספק. אנחנו יודעים שדולורס חלשה על כל ניו יורק, אך הייל דיברה על ערים, לא רק עיר אחת, שנמצאות בשליטתו של המגדל. משתמע מכך שההיכרות האינטימית של דולורס עם האנושות חורגת גם אל מקומות נוספים בעולם, וחבל שלא הרחיבו קצת בנושא הזה, אולי כי קשה מדי לנמק אותו. איך הנוכחות של דולורס נראית מחוץ לארצות הברית? האם בעתיד כולם חיים בערים? אין יותר מקומות יישוב נידחים שהחשמל והאינטרנט, ולכן גם השפעתו של המגדל, לא מגיעים אליהם? כך או כך, האקט האחרון של וויליאם חל על כל בני האדם המשועבדים בכל העולם, כך שהשפעת המגדל חלה בוודאות על כולם, מלבד אותן מובלעות חריגים שפרנקי היא חלק מהם.
מה הלאה?
HBO עדיין לא הזמינה עונה חמישית של "ווסטוורלד", אך היוצרים בפירוש בונים על כזו, ואולי - יש לקוות - גם מתכננים אותה כסיומת. כמו שאומרת דולורס הפעם: "משחק אחד אחרון". ביטוי שאמנם נאמר כבר על ידי רוברט פורד בעונה השנייה, ואז גם וויליאם וברנרד בפרק הקודם, אבל הפעם נשמע כמו הצהרת כוונות כוללת.
על אף החריגים, דולורס מציינת שהחיים התבוניים על פני כדור הארץ צפויים להיכחד בקרוב, עניין של שנים. ממש כמו שחזה רחבעם בעונה הקודמת. לא עוד בני אדם, לא עוד מארחים. מייב וברנרד כבר מתו בפרק הקודם, הפעם היה תורם של סטאבס, קלמנטיין, וויליאם והייל. למרות שכולם בבסיסו של דבר מחשבים, אף אחד מהם לא טורח לדאוג לעצמו לגיבוי.
אבל לא נדרש כזה, לא באמת. הפרק האחרון מזכיר לנו בפירוש: מארחים יכולים ליצור מארחים אחרים באמצעות שכפול של הקוד שלהם עצמם. הייל אומרת לוויליאם שיצרה אותו מהתכנות של עצמה, וכאמור היא עצמה נוצרה כדולורס שמתחזה להייל האנושית. גם ברנרד נוצר בעזרת דולורס כמין כפיל של ארנולד, שותפו של פורד להקמת ווסטוורלד והמארחים. היא עשתה את זה בסימולציה, שייפה ודייקה אותו באמצעות זכרונותיה מהאיש האמיתי.
זה בדיוק מה שהיא מתכננת לעשות גם הפעם, רק בקנה מידה של מיליונים. אתה חי רק כאורך חיי האדם האחרון שזוכר אותך, כמו שאמר פעם אקיצ'יטה, כמו שאמרה פעם דולורס כשהחזירה את ברנרד בסוף העונה השנייה, וכמו שהיא אומרת עכשיו שוב. וברוך השם, היא זוכרת אפילו כשמוחקים לה את כל הזיכרון. ב"נשגב" היא בוראת לה עולם משלה, דמוי הפארק המלאכותי שבו נולדה, והיא יכולה להחזיר אליו כל אדם וכל רובוט שהיא אי פעם הכירה, להתחיל את הסיפור מההתחלה.
האם זה אומר שנזכה לראות שוב שלל דמויות שהיו פעם וכבר אינן, כמו אלה שגילמו אנתוני הופקינס (פורד) וג'ימי סימפסון (וויליאם הצעיר)? האם מותו הדרמטי של ברנרד, שהיה סופי כל כך למראה, בעצם לא דרמטי ולא סופי כלל? זו הבעיה האקוטית עם הרעיון בסופה של העונה הרביעית, וב"ווסטוורלד" באופן כללי: אם כולם יחזרו אז כל המשמעות שהייתה ללכתם מתרוקנת. ואם לא יחזרו - למה הם לא חוזרים?
מכל מקום, בבוא העת, אחרי שתסיים את העבודה, דולורס וכל יתר ברואיה יוכלו לצאת מהנשגב - אפשרות שהייל נקבה הפעם בקיומה בשיחה שלה עם וויליאם - ואיכשהו ליצור להם גופים חדשים כדי לעבור לתוכם. במקרה הזה לא יהיה מדובר בתודעות אנושיות שידחו את הגוף המלאכותי - כשם שקרה בעבר לג'יימס דלוס ובעונה הנוכחית לכיילב - אלא בגרסאות מועתקות, כמו ברנרד שהיה במידה רבה ארנולד וכמו וויליאם המארח שנוצר כדי להיכנס לנעלי וויליאם האמיתי. ככאלה, נשאלת השאלה: איך בעצם דולורס מושיעה את האנושות? מה הופך את יציריה לבני אדם? במה הם שונים משני הנ"ל או משלל ההעתקות שהציגה העונה הנוכחית?
וויליאם האמיתי עדיין צפוי לזכות איכשהו לתחיית מתים. כזכור, העונה השנייה הסתיימה עם סצנה שמתרחשת בעתיד הרחוק, והציגה את וויליאם שמגיע אל "הכור" השומם והמאובק, בסוף מסעו בפארק שבמהלכו רצח את בתו, אמילי. בהיותו שם הוא פוגש בבת דמותה ומגלה שהיא מנסה לאתר אצלו "נאמנות" - קרי, להעביר את תודעתו האנושית אל גוף מארח, ממש מה שניסתה לעשות הייל עם כיילב לאורך העונה הנוכחית. כך שלמרות מותו של בן האנוש, ולמרות מותו של בן דמותו הרובוטי, האיש בשחור עוד לא אמר את המילה האחרונה, וכל כך חבל שכך.
יחד עם זאת, במקרה שתהיה עונה חמישית, מסקרן יהיה לראות את תוכניתה של דולורס. בסדרה שעוסקת כל כך הרבה בלופים, החזרה אל ווסטוורלד היא עוד אחד כזה, גדול במיוחד. הפעם, כשדולורס בוגרת ומנוסה יותר, וחשוב מכך - מכירה מגוון גדול יותר של בני אדם מלבד החארות העשירים שהיו מגיעים לפארק כדי להתעלל בה ובחבריה - הכל יכול להיות שונה. יש משהו מנחם מאוד בדבריה מהפרק הראשון בעונה החולפת, כשביקשה לכתוב סיפור על בחורה שמחפשת משמעות: "וכשהיא תמצא את הדבר שהיא מחפשת, הכל יהיה הגיוני. אני רוצה סיפור עם סוף טוב".