אפשר להגדיר את השואו הענק של נועה קירל בפארק כ"מופע כוסברה". חלק מהאנשים, בוודאי המעריצים הרבים שמילאו את גבעת המופעים, יהללו אותה כאחת ההופעות הכי מדהימות שאי פעם נראו בתל אביב, בטח של אמן ישראלי. אחרים יגידו שזה פיכס. האמת, כמו בהרבה מהמקרים המקוטבים הללו, נמצאת באמצע. אז כן, נורא מתחשק לפרגן מכל הלב לנציגת ישראל לאירוויזיון 2023 שהרימה מופע מרשים ויזואלית ברמת ליגת האלופות, עם סאונד מופלא, תאורה מטורפת, עיבודים מרשימים והפקה שלא מביישת אף מופע בינלאומי - ועדיין, זה פשוט יהיה חטא לאמת להגיד שהמופע הזה טוב כפי שיכול היה להיות.
בכל הנוגע ל"אפקט הוואו", נועה קירל הצליחה לקבל הרבה נקודות עוד לפני שעלתה לבמה. הרבה מהטריקים והשטיקים אמנם נצפו בעבר במופעי פופ אחרים בחו"ל, אז מה? זה פופ. אף אחד לא מצפה ממנה להמציא מחדש את עולם ההופעות, אלא למצוא את אזור הנוחות שלה בתוך העולם הזה. במובן הזה, מול 30 אלף צופים בהופעה הגדולה הראשונה בקריירה שלה - נועה קירל, רק בת 21, יכולה לסמן ניצחון גדול על כל ההייטרים בעצם העובדה שההופעה הזאת עבדה בצורה חלקה, בלי אף תקלה.
אלא שהופעת מוזיקה, גם פופ, לא יכולה להסתפק רק בשואו ענק. וכאן צריך רגע לעצור ולראות את רשימת השירים שנועה ביצעה אמש בפארק, לצד ארבעה נאמברים שבוצעו בכלל על ידי האורחים שלה, ולשאול: האם ה"רפרטואר" הזה בכלל מצדיק הופעה כזאת גדולה ומושקעת? במילה אחת: לא. בשתי מילים: ממש לא. זה בולט בעיקר בשירים של נועה באנגלית, שכביכול אמורים להפוך אותה לכוכבת בינלאומית, אך בפועל נשמעים כאילו הופלצו מתוך מחולל שירי פופ בינוניים וגנריים. לא במקרה השירים האלה בעיקר גרמו לפיהוקים בקהל. גם האירוח של הזמרת האמריקנית גייל כמין ניסיון להציג את קירל כסופרסטאר בינלאומית שחולקת במה בנונשלנט עם זמרת מחו"ל (פטנט שרשום בישראל על שם אביב גפן) הרגיש בעיקר כמו הזדמנות מוזרה להציג את המוגבלות הקולית של קירל לצד זמרת מוכשרת יותר.
קשה לבוא בטענות לנועה קירל (רק בת 21, כבר אמרנו?) על כך שהיא לא מספיק משופשפת על הבמות הגדולות, אבל כן ניתן לתהות האם זה מהלך נכון לקריירה לדלג על הופעות במקומות קטנים ובינוניים וישר לקפוץ לעולם הנדיר הזה של פארק הירקון. מעטים הישראלים שהופיעו בישראל מול כמות קהל כזאת: להקת כוורת, שלום חנוך, עומר אדם, אייל גולן ועוד כמה יחידי סגולה הצליחו למשוך כמות כזאת של אנשים להופעה שלהם - אבל הם עשו את זה אחרי שהם חרכו במות קטנות יותר. נועה, סופרסטארית בכל קנה מידה, האישה הישראלית הראשונה שפותחת קופה בפארק הירקון, עדיין נראית קטנה וחשופה על הבמה הענקית. זה לא בגלל שחסר לה כישרון, אלא בעיקר בגלל שחסר לה ניסיון.
זה בולט בעיקר כשהיא מעלה לבמה אורחים, כאלה שלא היו חולמים אפילו על להופיע בפארק הירקון אלמלא קיבלו הזמנה מההדליינרית. סטפן לגר, אושר כהן ושחר סאול זכו להיות על הבמה הזאת לכמה רגעים רק בזכות נועה קירל. הם זכו גם לשיר שירי סולו שלהם בזמן שהיא הלכה להחליף אאוטפיט. זה היה יכול להיות חמוד בהופעה אינטימית בבארבי, אבל כשזורקים לבמה אמנים (ועוד אנונימיים יחסית) מול קהל של 30 אלף איש - חלקם שילמו 400 או 700 שקל בשביל התענוג - זה קצת מוזר. יצוין שהקהל פרגן לאורחים לא פחות מאשר לנועה - ובעיקר לאילן פלד שהצטרף לנאמבר הסיום וגנב את ההצגה עם חליפת "דוז פואה" שהטריפה את הקהל.
אין מחיר לניסיון, ולנועה אין ניסיון בפארק הירקון כמו שאין לה ניסיון ביד אליהו, בבארבי, בצוותא או בתיאטרון תמונע. הקהל שלה מכיר אותה בעיקר דרך מסכים. הוא נתן לה לייקים באינסטוש, צפה בה רוקדת בטיקטוק וקנה זוג משקפיים או נעליים בגלל שהיא פרסמה איזה מותג. זה לא אותו דבר כמו לבוא ולהופיע עם המוזיקה שלך מול קהל ולבנות את עצמך כאמנית מבצעת. להציג שירים חדשים, לשמוע את התגובות, להיכשל, להצליח. לעשות פיין טיונינג על הסגנון שלך. העיקר, לנסות. כמה זה חשוב לנסות בעסק הזה. התוצאה היא הופעה עם הרבה שירים בינוניים ומטה, ואני עדין מאוד פה, שמבוצעים ברובוטיות וללא רגש על ידי מישהי שנופלת כרגע יותר למשבצת של פרזנטורית של שירים מאשר זמרת, כזאת שלא מפסיקה לתת חסויות למותגים אפילו בזמן השירה.
קירל כמעט שלא דיברה עם הקהל, והמעט שאמרה הרגיש מתוסרט וידוע מראש - ולבטח לא נשמע מהלב. אפילו ההתרגשות הגדולה של להופיע מול 30 אלף איש נחסכה מהקהל. במהלך השיר "יש בי אהבה" היא הזילה דמעה, אבל אפילו זו הרגישה מתוכננת מראש. לזכותה של קירל ההגשה שלה הייתה מדויקת לחלוטין. היא שרה בלי פלייבק ולא זייפה אפילו פעם אחת - אבל דווקא הקשר שלה עם הקהל הרגיש מזויף. קל לזהות זיוף כשרואים אותו. כשאלפים החלו לנטוש בזריזות את אזור הגולדן רינג (העצום בגודלו באופן פלילי כמעט) עוד לפני שלב הלהיטים של הערב, אפשר היה להבין שמדובר בעיקר באנשים שבאו לעשות וי על ההופעה המדוברת של הקיץ, ולא יותר. במובן הזה, נראה ששני הצדדים ניצלו אחד את השני וקיבלו את מה שרצו.
על כל אלה צריך להוסיף את העובדה שבהפקת המופע כנראה לא הבינו מי קהל היעד שכל כך רוצה לראות את נועה - ואלה בעיקר ילדים וילדות. המטרה אולי הייתה למתג את נועה קירל בתור ביונסה הישראלית, אבל עדיין בקהל ניתן היה לראות אלפי ילדים, חלקם נישאים על כתפי הוריהם. זו הייתה תמונה מקסימה, שהובילה לכך שהאווירה בדשא הייתה קצת של מופע של יובל המבולבל שהתחיל משום מה בתשע בערב. יום אחרי שנ"ק אחר, ניק קייב, עצר את המופע שלו בראשון לציון כדי לדבר עם נער בשם עידן בקהל - ואז הקדיש לו את השיר "O Children" - קשה היה שלא להתבאס על קירל שפשוט לא התייחסה למסה העצומה של הילדים שכל כך התלהבו לראות אותה סוף סוף מחוץ ליוטיוב. לא צריך להיות אמן במה ברמה של ניק קייב בשביל זה, מספיק ללכת לכל הופעה של חנן בן ארי ולראות את הקשר שהוא יוצר (ונוצר) עם הקהל הצעיר בהופעות שלו.
בחירת סדר השירים גם הדיפה ריח עז של חוסר ניסיון, כשכל הלהיטים הגדולים של קירל (למעט פאוץ' שפתח את המופע, ובדיעבד גם היה שיאו) נדחסו לסוף המופע. אחרי 70 דקות של הופעה ושלוש תלבושות שונות, קירל העלתה הילוך עם "מיליון דולר" - אחד מהנאמברים המרשימים של הערב, שלווה בלהקת ריקוד שלא הייתה מביישת את ג'סטין ביבר או דואה ליפה. המומנטום המשיך עם מחרוזת של "בא לי אותך", "אמבולנס", "חצי משוגע" ואז הגיע לשיא עם "יהלומים" - אחד מלהיטי הפופ היותר טובים של השנים האחרונות בארץ.
ואז, אחרי עשר דקות של באנגר אחרי באנגר, נועה ירדה מהבמה והשאירה את הבמה לסט תקלוט של איתי גאלו שאף אחד לא ביקש. חלק מהקהל עמד בחוסר נוחות, רבים ניצלו את האתנחתא המיותרת להפסקת שירותים, או פשוט החליטו לחתוך הביתה. לא ברור איך לא היה אף אחד בצוות הגדול שמקיף את נועה שיזהיר אותה שזה רעיון רע. קירל חזרה לסוג של הדרן באורך תשע דקות, בהן דחסה ארבעה שירים. "פעמון", "שלושה בנות", "Dale Promo" ובוודאי "טרילילי טרללה" (גילוי נאות: הבחירה שלי לשיר השנה דאשתקד) היו ראויים ליותר, בטח כששירים הרבה פחות מרימים קיבלו ביצועים מלאים ומייגעים לאורך הערב.
"פארק הירקון, תודה על ערב בלתי נשכח, אני אוהבת אתכם", אמרה קירל בלי טיפה של פמיליריות וירדה מהבמה. כאילו הייתה זמרת מנאשוויל שהגיעה להתארח בתל אביב לכמה לילות ונאלצה לשנן את שם המתקן בו היא מופיעה. רבים המתינו שהיא תחזור, אבל כיאה למיתוג הסופרסטארית שלה, היא כבר כנראה עשתה את דרכה ברכב מלווה בשיירת אופנועים משטרתית אל מחוץ לשטח הפארק, בזמן שהלהקה עדיין ניגנה על הבמה מול הקהל ששילם מאות שקלים כדי לחוות אותה.
מגיעות לנועה קירל המון מחמאות על הדרך הארוכה שעשתה. צריך להוריד את הכובע בפניה על ההתמדה והעבודה הקשה. במובן הזה, מדובר במודל לחיקוי והשראה שטוב שיש לילדי ישראל (ואני כותב את זה בלי טיפה של ציניות בתור אבא לשתי מעריצות צעירות של קירל). צריך לתת לה את כל ההנחות שמגיעות לה בדין על כל ציוני הדרך שעשתה עד גיל 21. הגיל הצעיר, הכריזמה, הגירל-פאווריות המובנית - הכל לזכותה - ומיותר לציין שוב שיש לה כישרון גדול. אולי גדול יותר ממה שאנחנו מבינים. יש לה גרוב אותנטי, קסם אישי ופוטנציאל שירה לא מבוטל. חלק מהדברים האלה באו לידי ביטוי במופע אמש, אבל דווקא מפנתרה כמו קירל ציפינו להופעה הרבה יותר "מוזרה" והרבה פחות "רגילה". המרחק בין "רגילה" ל"משעממת" מאוד קטן, מי כמו נועה יודעת את זה.
עכשיו הגיע הזמן לשאול גם מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה, כי הפופ המאוד סתמי שמתבטא ברוב שיריה לא הולך להרשים אף אחד באמריקה. ולמען הסר ספק: מי שחושב שהדוז פואה יזרמו מבריטניה לכיוון ירושלים רק בגלל החיוך המקסים של נועה עומד להיות מאוד מופתע לרעה.