שני צעירים נפגשים על הרכבת במקרה. הם מפתחים שיחה וברור לכל שצד אחד כבר לגמרי בעניין של השני. הצעירה העניקה את ליבה לא מזמן למישהו וקיבלה בחזרה כאפה לא קטנה, ופתאום היא מוצאת את עצמה עם גבר שמעוניין בה מהרגע הראשון ולא טורח להסתיר את זה. כשהרכבת עוצרת באחת התחנות הם יורדים יחד כדי להעביר לילה ספונטני בעיר. הם מתקרבים בהדרגה, מגששים למגע, נחשפים האחת בפני השני. אבל גם אם הם ימצאו נחמה של ממש זה בזו, המפגש הזה קצוב בזמן. זה, פחות או יותר, הסיפור של "לפני הזריחה", הקומדיה הרומנטית האהובה של ריצ'רד לינקלייטר מ-1995. זה גם תקציר העלילה של הסרט "תא מספר 6", שהגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע בישראל עם רזומה פסטיבלים מרשים שכולל את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן.
אם ג'סי וסלין יפי התואר הכירו על רקע הנופים המקסימים של אירופה הקלאסית והתחברו דרך שיחות עומק רהוטות ומקסימות, כאן הסיפור הרבה פחות זוהר ומעורר קנאה. הגיבורה לא תפגוש בנסיעה הזו את גבר חלומותיה, היא תקועה ברכבת צפופה ומדכאת למדי, והיא באה די מדוכאת כבר מהבית. ועדיין, הנסיעה הזו עשויה להתגלות כחוויה חיובית ואפילו משקמת.
לורה (סיידי הארלה) היא צעירה פינית שבילתה את החודשים האחרונים במוסקבה לצד פרופסורית לספרות, שכבשה את ליבה והכניסה אותה לחוג חבריה האינטלקטואלי. השתיים היו אמורות לנסוע יחד לצפון הרחוק והקפוא כדי לראות פטרוגליפים - ציורי מערות עתיקים - אך לבסוף לורה מצאה את עצמה יוצאת למסע המפרך לבד, מוקפת באנשים שמעוררים בה בעיקר בוז. במקום אהובת ליבה, בתא מחכה לה ליוחה (יורי בוריסוב), גבר גס רוח וחסר עכבות שמעשן, שותה, אוכל ומדבר שטויות נון סטופ.
הפערים בין השותפים בתא נראים בהתחלה בלתי ניתנים לגישור, אבל ככל שהזמן עובר היא מגלה גם את הצדדים העדינים והיפים שבו. ליוחה הוא בחור מחוספס ולרגעים ממש בלתי נסבל, אבל ברגעים הכי לוזריים ופגיעים שלו קשה שלא לרצות שיקרה לו כבר משהו טוב. ההתקרבות איטית ולא קלה, בטח כשלתמונה נכנס עוד נוסע שללורה הרבה יותר קל להתחבר אליו - הוא הרי מדבר פינית ומנגן בגיטרה!
יש משהו מרתיע בסרטי פסטיבלים, בטח כאלה שאין להם עלילה מהודקת אלא רעיון כללי כמו "שני אנשים נוסעים ברכבת ולא מסתדרים וגם ממש קר". ועדיין, שווה לתת צ'אנס לסרט של הבמאי הפיני יוהו קוסמאנן - "תא מספר 6" הוא סיפור קטן וחמוד על ידידות ומשיכה מפתיעה בין שני אנשים שלא אמור להיות להם כלום במשותף, ובכל זאת מצליחים לחלוק קשת שלמה של רגשות זה עם זו. זה סיפור מסע אוורירי למדי שכל הזמן קורה בו משהו בלתי צפוי, ומעניין לראות את לורה מתמודדת עם כל המכשולים שנופלים עליה. זה רחוק מלהיות טיול חלומות, אבל יש בו את התחושה המסוכנת-מסקרנת הזו שכל דבר יכול לקרות, ממפגש מפתיע עם טיפוס מיוחד ועד לרגעי משבר קטן שמשנים לגמרי את נקודת המבט.
זאת לא בדיוק קומדיה רומנטית או אפילו סרט רומנטי, אלא סיפור על שברון לב, חיפוש עצמי ורצון להרגיש אהוב - או לפחות ראוי להרגיש שמישהו רואה אותך. ועדיין, יחסי האהבה-שנאה-חשש ההדדיים תופסים פה את מרכז הבמה והם תמיד משאירים את הצופים קצת על הקצה. אנחנו לא בהכרח רוצים לראות את שני אלה מסיימים את הסרט יחד, אבל נשמח לראות אותה משתחררת קצת מהלחץ ואותו מקבל את תשומת הלב החיובית שהוא כל כך נואש לה.
הסרט נע כל הזמן בין שני הקצוות האלה - מצד אחד סכנה, עליבות ופחד, שכולם רק מדגישים עד כמה האישה שאנו רואים בודדה ושבורת לב, ומצד שני חום אנושי ורצון אמיתי להתחבר ולעזור זה לזה, אפילו כשתכלס אין באמת סיבה. יש הרבה כאב בסיפור הזה, אבל ככל שהוא מתקדם הוא מתמלא בתקווה ואהבת אדם, כזה שמסיימים עם חיוך.