להקות טובות לא באמת מתפרקות, הן מפסיקות ובעתיד חוזרות, נפרדות ובסוף מתאחדות, כי המוזיקה שעשו חבריהן ביחד מנצחת הכל, את מלחמות האגו, את הרצון להצליח לבד, את הסיכוי להרוויח יותר כסף במקום לחלוק אותו עם החברים, אפילו את להיטי הענק שהנפיקו בקריירות סולו. לא משנה איזה כוכב ענק היה גידי גוב, כמה קלאסיקות הלחין יוני רכטר וכמה הצלחות היו לשאר החברים, בסוף הם התייצבו לאיחודים של כוורת. לא משנה כמה שנים שלום חנוך ואריאל זילבר לא נפגשו, בסוף תמוז התחברה.
גם להקה אדירה כמו שב"ק ס', שהאגואים של חבריה וההצלחות של מוקי כסולן הפרידו ביניהם כל כך הרבה פעמים בעבר, בסוף תמיד חוזרת, ומתאחדת, ומוציאה עוד שיר מחאה בועט ("כולם עושים את זה"), ומפציצה בעוצמה כבירה באיזה פארק מול אלפי מעריצים ומעריצות, שגדלו על "מכופף הבננות" ו"תתקעו בחצוצרה" ועכשיו הם כבר הורים לילדים, שלערב אחד חוזרים לגיל 16, מניפים את הידיים באוויר, צועקים במקהלה "שופים! בופים! קטעים! וסחתיינים!" ושוב עפים באוויר מ"אימפריה" ו"יהיה פיצוץ". כי עם כל הכבוד לכוכבים וללהיטים העכשוויים, הנוסטלגיה למי שהיינו בנעורינו, היא תמיד הסחורה הכי לוהטת בשוק.
הקהל בזאפה לייב פארק ראשל"צ הוכיח אמש שלמרות גל ההצלחות הנוכחי שחווה ההיפ הופ הישראלי, הוא יודע ואוהב לעשות הרבה כבוד למייסדי הז'אנר. בניגוד לאלון חזן, שהלך אמש עם הדור הצעיר, הם בחרו בזקני השבט. יותר מרבבת צופים הגיעו למופע האיחוד של השב"ק, שכשיצא אלבום הבכורה שלהם ב-1995, רביד פלוטניק היה בן שבע, טונה בן אחד עשרה, סאבלימינל, שקורא לעצמו משום מה הסנדק של הסצינה, היה רק בן 15 - ושאנן סטריט עוד לא הקים את הדג נחש.
כל אלה, ובמיוחד הדגים, חייבים הרבה לשב"קים, שיצאו מיבנה ושכבו על הגדרות של גלגלצ ותקשורת המיינסטרים, כדי שלאחרים תהיה דרך הרבה יותר סלולה להפיץ בה את בשורת הראפ. כשמדברים על היפ הופ ציוני, שבק ס' היו שם ראשונים, נלחמו לפני כולם במלחמת מיקרופון הזהב, ולהם מגיעה הבכורה.
שב"ק ס' היתה ונשארה אחד מהרכבי ההופעות הטובים שקמו בישראל. במונחים מקומיים מדובר בסוג של להקת אצטדיונים, כמעט בדרג של משינה. הבסיס שלהם הוא חטיבת קצב קטלנית (ג'יימס ודוידי) עם ביט מקפיץ בצליל כבד, שני גיטריסטים שמנגנים ריפים של מטאל (פלומפי בי ופילוני) וארבעת פרשי האפוקליפסה על המיקרופונים: מוקי די, חמי, מירו ונימי נים, ארבעה ראפרים, שלכל אחד מהם יש צבעי קול וסגנונות פלואו משלו, אבל הם משלימים אחד את השני בצורה פנומנלית ונשמעים כמו מפלצת MC שיורה ורסים בארבעה קולות. מקורות ההשראה הם להקות כמו הביסטי בויז, באדי קאונט ורייג' אגיינסט דה מאשין.
לאלה הצטרפו אמש טריו בראס, שהרימו למעלה שירים כמו "המדינה בלהבות", "לבקש את הקש" ו"לעוף כמו ציפור" ופחות הבריקו ב"מפילים את הפצצה"; קלידן (תומר בן ארי, האח של) שהעניק עוד גוון לצליל; דגלנים שעלו לבמה עם דגלי הלהקה; ורקדניות שהיו מיותרות. אורח הכבוד היה מפיק-העל יוסי פיין, ד"ר דרה הישראלי, שהפיק שלושה מחמשת אלבומי האולפן שלהם ועיצב את דרכם המוזיקלית. הפעם הוא הצטרף בנגינת גיטרה עם צליל מזרחי מובהק ל"שיר הגאנג'ה". מי שבלט בחסרונו היה פישי הגדול, ואת מקומו תפס ב"תתקעו בחצוצרה" חמי (כפיר ארצי) שנתן חיקוי לא רע למקור.
שב"ק ס' הציגו מפגן כוח של היפ הופ, מטאל-ראפ ורגאיי, עם כמות גדולה של להיטי מסיבות, שירי מחאה נוקבים, מזמורי גאנג'ה והמנוני אמונה עצמית. 29 שירים שנפרסו על פני שעתיים ורבע של חוויית מופע חזקה, עם מוזיקה מצוינת ושואו לפנים, כשארבעת האמ-סיז שוטפים את הבמה גלים גלים כמו ההתקפה של הנבחרת ומפעילים את הקהל, אבל במידה. את המבחנים האלה, המבחן המוזיקלי ומבחן השואו, הם עברו בקלות, כמצופה מהם.
מבחן לא פחות חשוב היה מבחן הפאתטיות. הכי קל באירועים מהסוג הזה לצאת בומר שלוחץ חזק מדי על בלוטות הנוסטלגיה או מייגע את הקהל במורשות קרב נשכחות. גם את זה הם צלחו: השיחות עם הקהל היו קצרות ומדודות ולא נרשמו יותר מדי ניסיונות הפעלה בסגנון צוות הווי במלון. היה רגע שנמשך כעשר דקות, בו נימינים נצפה על הבמה לבוש מכף רגל ועד כובע בחליפה אדומה מתלהבת, שהתאימה אולי אי שם בניינטיז הרחוקות, אבל הוא כאמור נפטר ממנה די מהר.
נקודה נוספת שהייתה עלולה להעיב על המופע היא הכוכבות של מוקי, היחידי מבין השמונה שיש לו באמת קריירת סולו משמעותית בפרונט מחוץ ללהקה (פילוני מחזיק קריירה מוצלחת בעיקר מאחורי הקלעים). נכון שהוא הכי כריזמטי, הכי חתיך וגם הוריד חולצה כדי שכל הבנות בקהל יראו את השרירים, ויהיו שיאמרו גם המגיש הטוב מבין ארבעת הסולנים ולבטח המנוסה מכולם מבחינת קילומטראז' על במות בשנים האחרונות. עם זאת, לשמחת כולם, לא מדובר בערן זהבי שמבקש חדר לבד, אלא בשחקן קבוצתי, שעושה את הכול כדי שלא לגנוב לשאר את ההצגה ויודע לאזן את מקומו בהיררכיה. כלומר ראשון בין שווים, וברור שהוא כוכב מבלי שהוא יצטרך לסמן את עצמו ככזה.
האם השירים של שב"ק ס' צולחים את מבחן הזמן? מבחינת הקהל ברור שכן. מבחינה אובייקטיבית, נשמר איזון יפה בין שירי התיכון אכולי השופוני מהאלבום הראשון (כנראה האלבום שהאזנתי לו הכי הרבה פעמים בחיי), שמוצפים בהתפארות עצמית, לכאורה אלימות ומיזוגניה קשה, שהיום לא הייתה עוברת ברדיו, לבין שירי המחאה שלהם, שהגיעו בשלבים יותר מאוחרים של הקריירה ומתגלים כעל-זמניים כמו "אין כבוד", "לשבט לקום", "לעוף כמו ציפור", "משיח" ו"מה שהיה היה".
מתי שב"ק ס' תתאחד שוב? אולי בעוד שנה, אולי שנתיים, אולי יותר, רק הם יודעים, אבל הנחמה נמצאת בעובדה שלהקות טובות כמוהם לא באמת מתפרקות אף פעם.