פיייי, מי זאת?
במשך שנים ארוכות הנתונים היו עגומים: המוזיקה הישראלית נשלטה על ידי גברים, כשנשים מושמעות פחות ונעלמות גם מהמצעדים. ובכן, גבירותיי ורבותיי: מהפך. ארבעת השירים המושמעים ביותר ברדיו השנה הם של זמרות או בהשתתפותן, כמו גם שמונה מעשרת המקומות הראשונים במצעד השנתי של גלגלצ - הישג שלא היה כמותו מאז שנת תשמ"ח, לפני יותר מ-30 שנה, כשריטה, גלי עטרי וירדנה ארזי היו אלה שלטו במצעדים.
אנה זק, נונו, נועה קירל, נרקיס, יסמין מועלם, נגה ארז, אגם בוחבוט, נטע ברזילי, עדן בן זקן, אלה לי, קורל ביסמוט, עדן דרסו, אקו, יובל דיין, מרינה מקסימיליאן ואחרות כבשו את הרדיו, את טיקטוק ובעיקר את הקהל, והובילו במו ידיהן, כשרונן וקולן מהפכה. חשוב להכיר ברגע הזה, אבל חשוב לא פחות להדגיש שהדרך עוד ארוכה: בפסטיבלים או מופעי ענק, למשל, זמרות הן עדיין מיעוט קטן. אבל אם להסתמך על הדור הנוכחי במוזיקה הישראלית, גם זה בדרך להשתנות.
פופ-אפ
אנה זק שלחה את כולנו לישון, נועה קירל נשלחה לאירוויזיון, נונו יצרה דמות מרתקת שכבשה את טיקטוק ואת ההיפסטרים גם יחד, אגם בוחבוט השתלטה על הרחבות, רן דנקר המשיך להמציא את עצמו מחדש ומרגי השתדרג עם שורת סינגלים שהוכיחו איזה עתיד בוהק מצפה לו. סטטיק ובן-אל אמנם התפרקו השנה, אבל הסצינה שהם עזרו להרים הגיעה בתשפ"ב לדומיננטיות כמעט מפחידה, כזו שלא משאירה מקום כמעט לשום דבר אחר, ואפילו תסכלה לא מעט אנשים.
אבל אין מה להיבהל ביישור הקו של ישראל עם העולם: ההתמקצעות של הפופ הישראלי וריבוי הכוחות החזקים שלה מעודדת את התחרות ומוציאה מהתעשייה הפקות טובות יותר, מושקעות יותר ומגוונות יותר. אחד המקומות שבהם יכולנו להרגיש את השפע הזה השנה היה סביב חודש הגאווה, כשעולם שפעם לא היו שרים עליו בכלל ובעשור האחרון סיפק בדרך כלל שיר אחד בשנה בקושי - היום הוא בגדר חובה לכמעט כל אמן פופ משמעותי. החיבור הזה נראה אולי כרגע מובן מאליו, אבל הוא בעיקר מלמד שהסצינה הזאת יודעת להיות מצחיקה, מקורית ואכפתית כשהיא רוצה. בשורות טובות, לא?
אל תדליקו אותם: הקונטרה של ההיפ-הופ
את החלל שהותיר אחריו הרוק הישראלי, בכל מה שנוגע לייצור של משמעות, קהילה ועומק, ממלא בהצלחה מרובה הגל החדש של ההיפ הופ, והחותמת הסופית הגיעה במופע הענק "כל הקופה" שהעלה עשרות ראפרים מול היכל מלא. לא טרנד חולף, לא צירוף מקרים אקראי - אלא עובדה קיימת, תנועה אקטיבית ומגוונת עם קהל עצום ואחווה שז'אנרים אחרים יכולים רק לקנא בה. מלבד השירים המעולים, עבור רבים שמחפשים במוזיקה העכשווית תוכן, לב והתנגדות ולא כל כך מוצאים אותם, הדור הנוכחי של ההיפ הופ הישראלי הפך לכתובת, שלא לומר לקונטרה ללהיטים המהונדסים של הפופ.
אם להזכיר כמה שמות בולטים: עדן דרסו עשתה צעד משמעותי קדימה; טדי נגוסה סיפק שנת פריצה; כהן הציג אלבום סולו ראשון משובח; אקו זרחה בעברית; ורביד פלוטניק שוב הוכיח שהוא רמה אחת מעל כולם. אבל בתולדות הז'אנר בישראל תשפ"ב תיזכר במיוחד בגלל שני כוחות אחרים: טונה, שהכול התחבר לו באלבום הרביעי וגרסת הופעה שהפכה לאחד השירים הגדולים של השנה; ובעיקר השיר שפול טראנק אירחו בו את ג'ימבו ג'יי, שהפך אולי לשיר השנה הכי מפתיע זה שנים - דאחקה על קיבוצים ופריפריה שבאופן בלתי צפוי שברה את כל המצעדים. האם זו הצבעת מחאה נגד הפופ? מועמד שנוח לכולם? מרד בקצב החיים הישראלי הלחוץ? מה זה משנה, העיקר שיש מחיאות כפיים בסוף השיר.
זהירות, הקהל כועס
לצד כמה תקריות של התנהגות מכוערת במופעים, הרי שהשנה, יותר מבשנים קודמות, שמענו את הקהל מדבר: על המחירים בהופעה של אייל גולן, על הליינאפ של אינדינגב, ובמקרה של עומר אדם - גם על סערת "קאקדילה" וגם על משך ההופעה שלו בפארק הירקון.
במדינה שבה לכל אחד יש מה להגיד, השיחה היא לא הסיפור - אלא התוצאות: ליאם הפקות הכחישה כל קשר למחירים, עומר אדם סיפק הופעות פיצוי והליינאפ של אינדינגב השתנה בעקבות המחאה. זה מלמד אותנו דבר אחד: בעידן של הופעות ענק, פסטיבלים ורשתות חברתיות, מרכז הכובד במערכת היחסים בין האמן והקהל מתעדכן לטובת האחרונים. את ההשלכות של התהליך הזה לטווח הארוך אנחנו עוד לא רואים, אבל אל תדאגו - הן עוד יגיעו.
מנגן, שר וצופה
אחרי "היורשת" ו"החנות שיש בה הכול" בשנה שעברה, המוזיקה הישראלית הפכה השנה לשחקנית ראשית בטלוויזיה, עם הסדרות-האחיות "הד קולך" ו"מנגן ושר" שהתכתבו עם המיתולוגיה של הרוק והמוזיקה המזרחית בהתאמה; "שנות הירח" האוטוביוגרפית של אביב גפן, שהחייתה כמה מהדמויות הגדולות של הניינטיז; וגם הסדרה השובבה "שישו ושמחו", שהפכה את מקהלת הרבנות הצבאית לזירה סוערת ומופרעת. הגל הזה עוד לא נגמר: הדרמה הקומית "מי שמע על חוה ונאווה", שעתידה לעלות השנה ביס, הולכת ללוות שתי בוגרות להקה צבאית 40 שנה אחרי השחרור.
גם לבד מהשירים היפים מאוד בזכות עצמם שנולדו מתוך הסדרות האלה, כמו "מה בלילות" או "לב מוזהב מדי", השפע הזה מספר סיפור ברור: החברה הישראלית מספרת על עצמה לעצמה דרך שירים מאז ומעולם - והמורשת של המוזיקה הישראלית, מכל הסגנונות והתקופות, רלוונטיות עדיין מאוד לסיפור שלנו ומשקפת אותו. יותר מכך: הרצף הזה משקף צמא למורשת הזאת על המסך, בעידן של ריאליטי אינסופי ואקטואליה ריקה לאורך רוב שעות היממה. אולי בכל זאת לא נפסיק לשיר.
מוזיקאים, רקדנים, ילדים ואחיינים: 10 הסדרות הישראליות הטובות של שנת תשפ"ב
המוזיקה המזרחית לאן?
המצעדים השנתיים לא רק גילו שגלי הפופ וההיפ הופ נהנו ממרבית העוגה, אלא גם חשפו למי לא נשאר: הכוכבים הגדולים של המוזיקה המזרחית, ששולטים ברשימות השירים המושמעים ביותר, ממלאים הופעות ענק ומשגשגים כרגיל - נעלמו כמעט לגמרי מהסיכומים. מעמדם של עדן בן זקן, משה פרץ, איתי לוי, עדן חסון ועומר אדם אמנם מובטח, ואיש לא יערער על מקומם בתרבות הישראלית, ובכל זאת: נדמה שאחרי כמה שנים - המטוטלת זזה כרגע לכיוון אחר. האם הפופ המזרחי כמו שאנחנו מכירים אותו הגיע למבוי סתום? כמו ששרה בן זקן, "WTF?".
באופן מפתיע, המגמה הזאת מתרחשת דווקא בשנה שבה סוף סוף זכה הז'אנר לכבוד האולטימטיבי, עם הזכייה המרגשת של אביהו מדינה בפרס ישראל. הבחירה במדינה הייתה קודם כל הכרה בהישגיו כיוצר, זמר, פעיל למען אמנים ודובר של הסצינה, אבל גם ביטאה גם הערכה ממסדית משמעותית לז'אנר אחרי דורות של התעלמות. כך שאולי בכל זאת היו בתשפ"ב כמה נקודות אור לאגף הזה של המוזיקה הישראלית.
ומה באינדי?
זה לא סיכום, אבל אספנו 25 שירים מתשפ"ב שחשבנו שלא קיבלו מספיק תשומת לב, ואולי כדאי לכם לתת להם עוד האזנה לפני שתשפ"ג מתחילה. בהשתתפות עמיר לב, אולי דנון, הלל גבעון, סטלה גוט, שר ניב, למהלא, יובל מנדלסון והמסע לפולין, מאיה והרוסים, דניאל סאן קריאף, דן תורן, יוני ליבנה ועדן ג'משיד, אמיתי אריכא & The D-One Project, יוסי בבליקי, מיכאל גוטליב, דניאל וייל, אור עמרמי ברוקמן ו"הד קולך", שלי ארצ'ר, כליל, הילה רוח, ניר מטרסו ויעל ופתק, ישי ברגר, נומקה, איה זהבי פייגלין, יהוא ירון ולהקת קובארי. כמו שאומרים: חבל לפספס.